מערכת האלוהות/ג

<< · מערכת האלוהות · ג · >>

מערכת האלוהות - פרק ג

"לשכת השמות", וערכנו בה ג' מערכות:

• מערכות שמות המדות.
• ומערכת שמות השוי.
• ומערכת שמות נגדות הפועלים.

וטרם פתחי בעבודה הזאת אקדים כאן ברייתא אחת שנויה בספר יצירה בענין היותה כוללת ראשי פרקים אשר עבדו בהם בעלי העבודה הזאת. ותורה דרך כל מסילות הדגלים החונים לפנינו. שנוי שם: "עשר ספירות בלי מה * עשר ולא תשע * עשר ולא אחת עשרה". קבלו בעלי העבודה בביאורם, כי האלקות הם אצילות עשר ספירות אשר הם מדות והנהגות בעולם השפל. ולמטה אדבר בענין האצילות עם מה שיתבאר עוד אלקותו בדגל מחנה בנין בעבודת האדם. וקראם בעל ספר יצירה "ספירות" מלשון מספר בעבור היות שרש כל נגדר נגדר בגדר מספר עשר. כי המאות והאלפים והרבבות וכל המספרים כולם נגדרים בגדר עשר כאשר ידוע לבעלי החשבון. ויתכן כי לשון ספירה מלשון (שמות כד, י): לבנת הספיר.

ואמר "בלי מה" לרמוז על ענין המעולה אשר נאצלו ממנו. או שקראן כן מצד עצמן בעבור כי הן האלקות כאשר זכרנו וכאשר אזכיר עוד. וכבר השכלת מעבודת האחדות כי האלקות בלי מהות.

ואמר "עשר ולא תשע" שלא להפריד הראשונה באצילות מהתשע לגדל מעלתה. ולא האחרונה באצילות מאותה שלפניה למעוט מעלתה, כי צד היחוד שוה בכולם, וכמו שאמרו בספר יצירה "נעוץ סופן בתחלתן". כי מסוף דבר נמצא ראשו ומראשו נמצא סופו. ואין סוף בלתי ראש ולא ראש זולתי סוף. כיוצא בזה כי ראש דבר וסופו שוים במציאותו ובאחדותו, כי לא ימצא זה זולתי זה, דומה למה שאמרו רז"ל: תחלת המחשבה הוא סוף המעשה. למי שמשכיל בענינו ובעיקרו כאשר יתבאר בדגל מחנה בנין.

ואמר "עשר ולא אחד עשר" שלא למנות הענין המעולה אשר זכרנו לספירה אחת והיות אחד עשר, בעבור כי לגדל מעלתה אין שם המספר נתפש בו. ובדגל מחנה בנין יתבונן טעם הענין לבעלי העבודה עם מה שיתבאר עוד שם מנהגם וטעמם במעלת הספירות עצמן בעלותן מעלה אחת על אחת. ויש לך לדעת כי בזכרי בענין הספירות ראש וסוף אין הכוונה חלילה היות לאלקות גבול ראש וסוף, כי כבר ביארנו בעבודת האחדות אשר נתבאר ממנו כי אין האלקות נגדר בגבול, אבל הכוונה היא על ענין האצילות אשר לו ראש וסוף וסדר לתיקון הנבראים בו ובענין אשר יתבאר בו בעבודת הסדר.

עוד יש לך לדעת כי ענין האצילות אשר זכרנו ואשר אזכיר עוד למטה בעבודת הסדר, איננו ענין שנשתנה או שנתחדש במאציל או בנאצל דבר אשר לא היה טרם האצילות חלילה, כי כבר זכרנו כי אצילות הספירות הוא האלקות ית'. ואמרנו בדגל מחנה אמונה כי האלקות לא ישתנה מדבר לדבר. אבל ענין האצילות הוא שנתגלה הכח הכמוס והחתום מהכח אל הפעל. והמשל מזה מהדלקת הנר מהגחלת ומעלה להבה, כי לא נודע להבה בגחלת עד יציאתה לפועל לאור העינים. וידוע כי הלהבה בגחלת בכח ובצאתה מהכח לאור בפועל אין חידוש בלהבה. אך הפועל שהוא האור שנתנלה הוא חידוש לרואה בה עתה ולא טרם. גם בצאת הלהבה מהגחלת אין חסרון בגחלת. אמנם יש בגחלת על השלהבת מעלה לעיני הרואה אותה עתה ולא טרם הראותה טרם השלהבת. והנה קדמה במעלה, כן הוא הנמשל באצילות. כי הספירות שהם הכחות הם במאצילם עד עלות הרצון מאתו ית' להתגלות לצאת מהכח אל הפעל. רוצה לומר היות כל כח וכח יסוד לפעולה העתידה לצאת ממנו בעולם השפל בשלמות תחלת המחשבה, ולא יערב דברו בדברו עד עלות הרצון מאתו כאשר יתבאר הטעם, ויזכור מזה בדגל מחנה בנין. קצרו של דבר אין חסרון במאציל ולא חידוש בנאצל, אך מעלת המאציל על הנאצל בהקדמה כמעלת הגחלת על השלהבת עם מה שיתבאר עוד טעם מעלתה עם משפטי טעם העבודה בהם. והבן העיקר הזה כי הוא עיקר העקרים ויסוד כל הבנין עם מה שנזכיר תמיד בעבודה הזאת, כי עשר ספירות האלה הן הם האלקות ית' כאשר זכרנו ושהאלקות ית' מיחוד בהם בלי פירוד ושינוי, והוא יסוד כל הענין.

פירוש החייט - פרק ג

מערכת השמות קראם ספירות מלשון מספר בעבור היות שהשכל נגדר במספר וכו'

דעתי להאריך בענין האצילות כי יש לאומר שיאמר למה היה האצילות וגם למה עשר ולא תשע עשר ולא י"א, כי הרב לא פירש בו כל הצורך. הלא יש לך לדעת אחי כי האור הבהיר הנקרא חשך אצלינו והוא האין סוף אשר אין לו קצבה ושיעור איננו נכנס במספר, מפני כי המספר מגביל ומשער הדבר הנספר, ולא די שאינו נכנס במספר אבל אפילו מלת אחד לא תתייחס אליו באמתות מפני השיתוף שיש באחד עם האחדים האחרים כמו שאמרתי למעלה, ולזה הוצרך להאציל ממנו נקודה בדרך אצילות תכנס בשם המספר, להיותו שרש כל נגדר בגדר מספר. וזה כי הדברים הנבראים מאחר שהם בעלי תכלית יקיפם המספר, ומפני שמצד שהם בעלי תכלית ולא היו יכולים לסבול האור הגדול של האין סוף, הוצרך להאציל ממנו דרך אצילות נקודה שיהיה לה שעור ומספר, לברוא דברים בעלי תכלית שיש להם מספר ושיעור מוגבל, כי ההפכים לא יחוברו אם לא על ידי אמצעי. וראוי שתדע כי באמרו באצילות הי' ספירות ריבוי מספר, הלא יש לאומר שיאמר כי ריבוי המספר בנמצאים, אמנם יהיה מפני החומר לבד, וזה מצד קבלו החלוקה אשר בה יצוייר המספר, אבל בדברים הנבדלים שאינם גוף לא יושכל בהם מנין מאחר שאינם בעלי גוף וגשם, אלא אם כן היה כח בגוף ואז יתכן בהימנות החומרים הנושאים אותם, ולזה יתחייב בהכרח שהדברים הנבדלים שאינם גוף ולא כח בגוף לא יושכל בהם מנין בשום פנים ולא בשום אופן.

והתשובה לזה כי הדברים הנבדלים יקבלו המנין מצד היותם עילות ועלולים והם בעלי שני דברים, ומאותו הצד יקבלו המנין ולא באופן אחר. וזה הענין כולל גם כן אל האציילות אשר הוא כדמות אור הראות מקבל ומשפיע כאשר תראה להלן. ובפסוק קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר וכו' (איוב כ"ח). רמוז הענין הזה ורוצה לומר שיעור ומדה שם לחשך אשר הוא האור הגדול לפי האמת לברוא עמו דברים שיש להם תכלית. והמשל לזה מעין השמש, כי הרוצה להסתכל ולהציץ בו בעינים פקוחות, לא די שלא ישיג אורו אלא שינתק ממנו אור עיניו, אבל המסתכל בניצוץ היוצא ממנו יוכל לסבלו ומצדו יראה אור. ולזה אמר החכם: הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים (שה"ש ב). וכשתשים לבך אל המשל הזה תמצאהו צודק באצילות מכל צד ופנה. וזה שכמו שהאור הבא מן השמש איננו גשם, וגם הוא יוצא מהשמש ואיננו עצמות השמש, כי האור היוצא מהשמש הוא סגולה בו, איננו השמש עצמו, כן באצילות הקדוש איננו גוף וגשם, והוא נאצל מהאין סוף כשלהבת הקשורה בגחלת. ועל כל פנים יש הבדל בין המאציל ובין הנאצל כהבדל האור מהשמש, כי האור הוא סגולה בו וכן באצילות הקדוש. ואני אומר באולי כי זה רמוז בפסוק כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו (תהלים קל"ה). ואם השם יגזור בחיים אעשה דרוש מיוחד על הענין הזה. ועוד השמש מאיר לכל אחד כפי הכנתו, כי ידוע שהגוף החשוך אינינו מקבל האור כגוף הספיריי. וגם יש גופים כי לא די שאינו מאירם אלא משחירם. ויש גופים שמקבלים מצדו ההמסה, וגופים שמקבלים המקשיות והקרישה. כך במדותיו של הב"ה אם יש בהם שינוי הוא כפי הכנת המקבלים. ואם משפיע לזה יותר מזה מאורו הגדול הוא לפי הכנת המקבל השפע. וגם מצינו בנבואה אמרו חז"ל על פסוק והאלקים יעננו בקול (שמות יט). משה כפי כחו וישראל כפי כחם:

ובספר הזהר [ח"ג קמ"א ע"א]: כללא [דכל מילין], עתיקא דעתיקין וזעיר אפין כלא חד הוא, [כלא הוה] כלא הוי כלא יהא, לא שנא לא משתני. ולא אשתנו ואי תימא מה בין האי להאי, כלא הוא במתקלא חדא, אבל [מינן] מתפרשן ארחוי. ומינן אשתכח דינא. ומסטרא דילן קא שניין דא מן דא. ורזין אילין לא אתמסרו אלא למחצדי חקלא קדישא. וכתיב: סוד יי' ליראיו (תהלים כה) עכ"ל.

הנה מבואר מזה כי מהספירה הראשון שהיא עתיקא דעתיקין עד האחרונה לא אשתני לא בעבר ולא בהוה ולא בעתיד וכולא חד, והשינוי באמת בא מצדנו כמו שאמר דמינן אשתכח דינא וכו'. ןיש לאומר שיאמר מאחר שכל המדות יוחדו באחדות שלימה, אם כן במה יודע איפה ותורשם האחת מחברתה, והלא לפי זה אין הבדל ביניהם, ואם כן ראוי שיקראו בשם אחד למה נקראו עשר.

בא וראה תשובה על זה מספר הזהר [ח"א ל"ב ע"א] וז"ל: אור אפיק יום, חשך אפיק לילה. לבתר חבר לון כחדא והוא חד דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א'). דלילה ויום אקרון חד. והאי דכתיב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, בזמן דגלותא. אמר ר' יצחק עד כאן דכורא באור, והכא נוקבא בחשוכא, לבתר מתחברן כחדא למהוי חד. במאי מתפרשן, לאשתמודעא בין חשוכא ובין נהורא, אתפרשן דרגין ותרוייה כחד הוו, דהא לית נהורא אלא בחשוכה וחשוכא אלא בנהורא, ואף על גב דאינון חד אתפרשן בגוונין עכ"ל. והפירוש כי מאחר שהם אחד אם כן במה יובדלו, והשיב תשובה לזה כי אע"פ שהמעלות הם נבדלות זו מזו, הם כגווני הנר שהם יחד בשלהבת והם נהורא, מי לבן ומי אדום ומי אוכם ומי תכלת, ועכ"פ הם אחד שהם מיוחדות בשלהבת.

ועוד ראיתי בספר הזהר [ח"א סוף נ' ע"ב] מאמר אחד ממנו יראה כי מגווני השלהבת יודע ענין האצילות, וז"ל: האי מאן דבעי למנדע חכמתא ביחודא קדישא, לסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלת או מגו בוצינא דדליק, דהא שלהובא לא סלקא אלא כד אתחד במלה אחרא. בשלהובא דסלקא אית תרין, נהורא חיורא איהו לעילא וסלקא בארח מישר, ובסופיה לההוא נהורא תכלא או אוכמא דאיהו כורסיא לההוא חיורא, וההוא חיורא שריא עלוי ואתחדו דא בדא למהוי חד.

ומאחר שהבאתי לפניך המשל הגדול הזה מהשמש והודעתיך כי לברוא עולמות היה נמנע מבלי הַאְצָלַת הניצוץ הזה מהסבה שאמרתי, אומר כי גם יש הכרח שני לזה, והוא כי מאחר שהנקודה הזאת נאצלה למדוד בה לברואיו לכל אחד כפי מה שראוי לקבל, אם להרע אם להטיב, אי אפשר לעשות זה אם לא בכח המקבל שלמות וחסרון, רוצה לומר השלמות כשהוא מושפע מהאין סוף, והחסרון כשיסתלק השפע מעליו, כי אם האין סוף היה בורא אותו בלי אמצעי, לא היו מקבלים הנבראים לעולם חסרון ולא שום כליה, מפני כי האין סוף הוא שלמות בלי חסרון ויהיו בלתי בעלי תכלית כמוהו. ומאחר שעלה על דעתו שיהיו בעלי תכלית ושיקבלו השלימות והחסרון, הוצרך לפעול זה ע"י האצילות כי יש בו הכח הזה, ולזאת הסבה אנחנו מדמים הנקודה הזאת הכלולה מעשר ספירות לעשר אצבעות הידים. שכן אמר בעל ספר יצירה: עשר ספירות בלי מה, מספר עשר אצבעות כו'. כי כמו שהאצבעות סוגרי' ופותחים, כך הספירות סוגרות ופותחות רוצה לומר משכירות ומענישות. וכמו שהאצבעות אינם שוים כך בספירות יש סדר מעלה ומטה ימין ושמאל פנים ואחור. ויש מדת הדין הקשה ומדת הדין הרפה ומדת רחמים קשה ומדת רחמים רפה וממוזגת ביניהם, ולזה אמר החכם ר' עזריאל כי הספירות הם כח שוה לכל דבר ותמורתו, ויפה אמר. והנקודה הזאת היא היו"ד אשר בראש השם הנחלקת לשלש קצוות ראש תוך סוף, וכנגד באה מלובשת בשלש אותיות שהם יו"ד וא"ו דל"ת. והיא עצמה יש בה עוקץ בראשה ועוקץ בסופה וגובה באמצעיתה. ובאמרי ראש תוך סוף רוצה לומר ראש וסוף לסדר הנבראים כמו שיתבאר במערכת הסמוכה לזאת. והנקודה הזאת היתה עסה לל"ב נתיבות אשר הם עשר ספירות וכ"ב אותיות. כי הי' המציאה הה', והה' הו', והשם כלו עולה ל"ב, וזה כי יש בו ארך ורחב ועומק. רחבו ארבע אותיות וארכו עשרה שהם: יו"ד ק"א וא"ו ק"א. וגבהו כ"ח בזה האופן: בחציו הראשון שהוא שם י"ק יש בו י"ד אותיות והם: יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף, ובחציו האחרון שהוא ו"ק י"ד אחרות שהם: וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף. נמצא שברחבו ד' אותיות ובגבהו הכולל רחבו (נ"ל ארכו) כ"ח, הם ל"ב אותיות אשר כלם יצאו מהנקודה הראשונה שהיא היו"ד שבשם.

ועתה תדע איך מהנקודה הזאת היה מוכרח להתפשט ממנה עשר ספירות לא יותר ולא פחות, וגם כן תדע למה נקראו ספירות כי זה תלוי בזה. דע לך אחי כי החכם ר' עזריאל ז"ל בשאלות ותשובות שלו באצילות אמר אצל זה הענין כי כל נקודה באה בשלש קוטרים: ארך ורחב ועמק, וכשתכם זה בזה בדרך מספר מרובע הג' נעשו ט' ועם המקום הסובלם הם עשרה. ולא ייטב בעיני הטעם הזה משתי סבות:

האחת כי ההקדמה איננה אמתית מפני שהקוטרים הנזכרים הם בעלי כמות והנקודה אין לה כמות כי הוא סוף הקו, ועוד הייטב בעיני יי' שהקוטרים הנזכרים אשר בהם יוגדר הגשם יוחסו אל האצילות, והלא באלקות הגשם חלף הלך לו, ומפני שגברא רבא הוא ראוי להליץ בעדו בכל מאמצי כחי. הלא בחשבון יש בו ארך ורחב ועמק, כי המספר המוכרח הוא הארך כמו מן הא' עד הי' שמספרם המוכרח הוא נ"ה, והמספר המרבע שלהם הוא הרחב, והמספר המעוקב שלהם הוא העמק, וזה צורת שלשתם:

מוכרח - אורך	א	ב	ג	ד	ה	ו	ז	ח	ט	י
מרובע - רוחב	א'	ד'	ט'	י"ו	כ"ה	ל"ו	מ"ט	ס"ד	פ"א	ק'
מעוקב - עומק	א'	ח'	כ"ז	ס"ד	קכ"ה	רי"ו	שמ"ג	תקי"ב	תשפ"ט	אלף

ופירוש מרובע הוא כפל המספר על עצמו, והמעוקב הוא ששוה ארכו ורחבו ועמקו, דרך משל כמו כ"ה שהוא מרובע ה', וקכ"ה הוא מעוקב ה', והערך בעצמו שיש מהאל"ף ועד היו"ד זה הערך יש בכל מספר מהאחרים, כי יש בו אורך ורוחב ועומק באופן הנזכר. ואולי מפני זה אמר החכם הנז' כי הנקודה הנאצלת אשר נכנסה במספר יש לה אורך ורוחב ועומק, וכשתכלול כל אחד עם חבירו ותכה זה עם זה בדרך מספר מרובע תמצא ג' פעמים ג' והם ט' ועם המקום הסובלם עם עשרה.

ואעפ"י שיש מקום לזה הטעם, יש בזה טעם יותר מספיק רמז אליו הרב והוא זה, כי המספר הכולל הוא העשר אין עוד מלבדו, וזה כי כל מה שלמעלה מזה חוזר אל האחד, בין מצד האחדים כמו י"א וי"ב וכו', בין מצד העשיריות כמו כ' ל' מ' וכו', כי הם הכפל ממערכת העשרה. ומאחר שהאצילות נכנס במספר ראוי שיאחז המספר היותר כולל שבמספרים. ויש אצלי טעם יותר מספיק, מאד נאהב אצלי ומקובל מרבותי והוא זה: כי מאחר שהאצילות בא בנקודה, יש לנו להודות על כרחנו שיש לנקודה הזאת ראש תוף סוף. הסוף מאחר שידוע כי הנבראים מהנקודה הזאת יש להם סוף, כי אם היו נבראים מצד הכח אשר אין לו סוף היו הולכי' לבלתי סוף ויהיו לעולם קיימים, ולא זאת היתה הכוונה כי המה יאבדו ואתה תעמוד (תהלים קב, כז). ומאחר שהכרחתי מזה הצד שיש לה סוף, א"כ יש לה ראש כי אין ראש בלתי סוף ואין סוף בלי ראש. ואולי לזה כיון דוד ע"ה במה שאמר לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד (תהלים קיט). הפירוש כי מצד התכלה של הנקודה הזאת אנחנו מכירים שהיה לה קץ, רוצה לומר התחלה, וההתחלה הזאת היא מהאין סוף אלא שהנקודה הזאת יש לה רוחב גדול וכוללת כל הדברים הנבראים בציווי עלות העילות. וז"ש רחבה מצותך מאד.

ומאחר שהכרחתי שיש לה קץ וסוף יש לה תוך והוא האמצעות. העולה מזה הוא כי יש לה ראש תוך סוף הרומזים היה הוה יהיה, וגם אני ראשון ואני אחרון וכו' (ישעיה מד). ומפני שכל אחד מהשלשה קצוות הנזכרים בנקודה כלול מהשלשה, כי בראש יש תוך וסוף וכן בכלם, עולים באופן הזה לט' כשנכה זה עם זה כדרך מספר המרובעים, וזה כי ג' פעמים ג' הם ט' ובמספר המרובע נשתמש בחכמה הזאת על כי הוא נותן כח הכולל בכל פרט ופרט מהכלל. ולכן באו תבנית הספירות בשלשה גלגולים, בכל גלגול ג' נקודות שהם שלש של שלש שלש, כי בכל קצה מאלו הג' קצוות יש ג' נקודות כדמות סגול, מפני שבכל נקודה מהם כלולים הג' קצוות. וג' נקודות הללו הכלולות בנקודת הא' הם ג' יודי"ן שבשם: יו"ד ק"י וא"ו ק"י הגנוז בעלת העלות אין סוף.

ובספר התקונים [תיקון ס"ט דף ק"ט ע"ב]: אמר רבי יוסי שמענא דתלת [ריבויין אלין, אינון תלת] טפין [ד]אזדריקו ממוחא סתימא דכל סתימין, ואלין אינון ג' גלגולים, ואלין ג' טפין, שמענא דאינון לקבל ג' נשין דאתמר בהון: חכמת נשים בנתה ביתה (משלי יד). דחד אופה וחד עורכת וחד מקטפת, לההיא דאתמר בה: ראשית עריסותיכם חלה תרימו (במדבר טו). ודא חלה דפסח דאיהי סגולת"א, איהי טפה קדמאה ומינה אזדריקו ג' טפין ואינון ג' יודי"ן י' י' י' דאינון סגולת"א ודאי. ואינון י' יברכך י' יאר י' ישא. ובאן אתר אזדריקו, בג' אבהן דתמן נחית אדם בג' גלגולין, ומאן אתר אזדריקו, מההוא דנחית [בהון] (דא יה"ו) מסטרא דחכמה עלאה. ו[לקבל ]תלת טפין עלאין אלין אינון סגולת"א דתליין מן מוחא סתימא עתיקא דעתיקין. תלת טפין אזדריקו (בגלגולא) [בגולגלתא] ממוחא תניינא ואינון סגו"ל, באן אזדריקו, בתרי סמכי קשוט וברית, דאינון לקבלייהו נח שם ויפת, נח אזדריק בצדיק, הדא הוא דכתיב: נח איש צדיק (בראשית ו). שם ויפת בתרי סמכי קשוט, ועלייהו אתמר ברא-שית, ג' טפין עלאין דאינון סגולת"א אזדריקו ממוחא סתימא, אינון קוצא (דאתיא) [דאת י'] לעילא וקוצא דילה לתתא, וגו באמצעיתא דילה, מוחא דאזדריקו ג' טיפין אלין מינה איהי י', ודא י' דאיהי לעילא מאת א, י' לתתא מן א מוחא תניינא, ותלת טיפין דאזדריקו מינה אינון סגו"ל, תלת טפין דאדם קדמאה דאינון תלת גלגולין, ותלת דאדם תניינא תלת גלגולים. מאן אדם עלאה ואדם תניינא, אלא: מה שמו ומה שם בנו (משלי ל). מה שמו אדם עלאה, ומה שם בנו אדם תתאה, תרוייהו אתרמיזו בההוא קרא [דאמר משה]: ואמרו לי מה שמו מה אומר (שמות ג). תלת טפין, חד אופה במוחא דאיהו לקבל ימינא, דאיהו אופה דאיהו שר האופים, וחד עורכת [דא מוחא] דאיהו מסטרא דשמאלא דאתמר בה: אף ערכה שלחנה (משלי ט). והא אוקמוהו: שלחן בצפון לקבל לבא, וחד מקטפת לקבל מוחא דאיהו לאחורא כלפי כתף, ולקבל [אלין] תלת טפין אינון ג' יודי"ן דאינון ביו"ד ק"י וא"ו ק"י, דמעידין על עלת העלות דעליה אתמר: אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהי"ם (ישעיה מד). עכ"ל. ואם עינים לך לראות תראה כל מה שאמרתי מבואר במאמר הזה. והעיסה אשר הג' נשים אופה עורכת מקטפת עוסקים בה היא אצילות הבא בנקודה כאשר אמרתי. ומהטפה האחת משתלשלות שלש כנגד ג' מוחין שבמוח עם המוח אשר הוא לאחורים לצד הכתף, ומהם משתלשלות בגלגול שלש של שלש שלש. ולמעלה הם סגולת"א ולמטה סגו"ל וגם [סגו"ל] אשר תחתיהם. וכנגד הג' גלגולים האלה נתפשטו גם באדם התחתון דוגמתם, כי בצלם אלקים עשה את האדם. ועוד אבאר זה ברוחב בשער ההריסה בחטא אדם הראשון אם השם יגזור בחיים.

ונחזור לענינינו, מאחר שנשתלשלו התשע נקודות האלה סגולת"א סגו"ל סגו"ל, צריך שעליהם נוסיף הכח הכולל לכלם אשר הוא המלכות, שהאצילות מגיע עד היסוד שהוא תשלום התשע נקודות הנזכרות, ומכח הפרטים האלה נעשה מעצמו כח כללי הנזכר המקבל את כלם, כי ידוע הוא שהכלל נעשה מכח הפרטים, ויש בו כח מחודש שלא היה בפרטים.

המשל בזה מהספינה, כי כל כלי וכלי ממנה יש לו פעולה מיוחדת למלאכת הספינות, שאם יחסר אחד מהם לא יושלם תכליתה, ואחר שנתחברו בה כל הכלים הצריכים אליה, נתחדש מכח חיבור הכללות הזה פעל אחר אשר הוא התכלית, והוא הליכתה אל מקום חפצה, והפעל הזה היה נמצא בכלים אשר בה בכח, מאחר שמצד חיבורם נתחדש בפעל ההליכה ההיא מבלי חידוש דבר, כי ההליכה נעשית מעצמה מכח הכללות, ונמצא אם כן שהכח הכללי הזה אשר היה מחיבור הפרטים היה סבת ההליכה והוא נעשה מעצמו. ומהמשל הזה תבין למה נקרא הכח הכללי מהאצילות "כנסת ישראל" כי היא כנסיה מהכחות של מעלה הימנה, וגם מישראל גדודי מטה אשר הם מרכבה אליה והם דבקים בה. ומצד הדיבוק הזה ממשיכים עליה כח ישראל סבא הכולל הקצוות. ומזה הטעם בעצמו יתכן לרמזה דרך כלל ודרך פרט ביחוד ובקדושה וברכה. צריך לרמזה דרך כלל עם האחרות מפני שהיא ספירה בעצמה כאחת מהם. וצריך לרמזה דרך פרט כי חידושה אינה כחידוש שלהם, שכל אחת מהמדות נתחדשה ולא בהמצא האחת תמצא האחרת מאיליה. אבל הספירה העשירית בהימצא החיבור של הט' מדות שעליה נמצאת מאליה די לא בידין כי היא תמונת כל. ועל הספירה הזאת רמז בעל ספר יצירה במה שאמר עשר ולא תשע וכו'.

הוכרח לומר זה מפני כי היינו יכולים לטעות בה ולומר שאיננה מאחר שלא נתחדשה כאחרות, ואיננה אלא הכח הכללי הנמצא מאליו מכח חיבור הט' מדות, לזה הוצרך להודיענו שעל כל פנים היא מדה בפני עצמה כאחת מהאחרות, ולזה אמר עשר ולא תשע. ואולי כי אל ענין זה כיון הרמב"ן ז"ל שאמר כי היא עמהם באצילות ואיננה באחדות. ופירושו כי אף על פי שהיא עמהם ביחד באצילות, אין אחדותה עמהם כאחדות שיש לכל אחדת מהן עם חברתה מהטעם שאמרתי בסמוך, ומפני שהיתה באצילות לבית קבול וגם לעזר ולהועיל, כי בה' בראם [ב"ר יב, ב], וזהו כבוד המלך לפעול על ידי שליח, ולזה נתנה לראש פנה, אמר הכתוב: יקוו המים אשר מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה (בראשית א). הפירוש יקוו הכחות כלם אל היסוד אשר הוא מייחד הגוף כמו הברית שהוא סיום הגוף ואחר כך תראה היבשה. ונקראת יבשה מפני כי עד שם היה הכל לדוגמת מים, כי עדיין הכחות לא הוציאו פעולתם מהכח לפועל, אלא כמו הרשימה הנעשית במים כי כבולעה כך פולטה. ולזה היה צריך יבשה שתשמור התמונות, והוא הכח הכללי אשר הוציא בפועל מה שהיה בהם בכח, ולזה נקראת "שומר ישראל", כי מלבד הפשט יש גם בו נסתר, והוא ששומרת התמונות הנחקקות בה מישראל סבא אשר הוא עיקר הבנין. ועוד היתה מוכרחת באצילות לפעול כל המדות פעולתם על ידה, כי בזה האופן יהיה יחוד שלם, ובאופן אחר יהיה קצוץ. כמו שהיה הצורך בראש האצילות שתתפשט מהכתר נקודה אחת לבד והיא החכמה, ומהחכמה נתפשטה אחרת וכן אחת אחת עד סוף האצילות שהוא היסוד. שבאופן אחר לא יוחדו המדות, ובאופן הזה יהיה הכל יחוד שלם כל אחת תהיה כלולה בחברתה. כך בסוף האצילות היה הצורך שתהיה להם מדה אחת כוללתם, על ידה יפעלו כלם, ובאופן הזה יהיה יחוד שלם למעלה ולמטה, שכמו שלמעלה כבאו כלם מנקודה אחת כך למטה כלם פועלות על ידי אחת.

ובספר הזהר [ח"א כ"ט ע"א]: אפיריון עשה לו המלך שלמה, דא תקונא דעלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה. דעד לא ברא קב"ה עלמא הוה הוא ושמיה סתים בגויה חד, ולא קיימ' מלה עד דסליק ברעותא דמחשבה לקיימא כולא במטון דסמיטרא למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא עד דאתעטף בחד עטופא דזהר ימינא עלאה וברא שמים, ורזא דא בראשית ברא כו' עכ"ל. ופירושו כי קודם שברא הקב"ה את העולם היו המדות גנוזות באין סוף באחדותו הפשוט, לא היתה נוטה מצד לצד עד שנתאוה לבריות שנאמר: והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש (איוב כג). ועל אותו האחדות הפשוטה מורה אות הא' כאותיות, ובה נעלם שם יקו"ק העולה במספרו כ"ו, כי הא' היא שני יודי"ן וו' באמצע העולים כ"ו, כי קודם שנתגלו המדות לא היה שם ברור, כי לא היו אותיות אשר מהם נבנה השם, ולזה נקראו אותיות מלשון אתא, רוצה לומר שבאו אחר שנתגלה האצילות, ולזה אות הא' המורה על אין סוף היא בראשיתם וגם בה ב' יודי"ן וו' של וייצר. ומכח ב' קושיות שאקשה במאמר הזה נרד לסוף דעתו המכוון בו מה שאמרתי. האחת היא במה שאמר ולא קיימא מלה עד דסליק ברעותא דמחשבה וכו'. כי ח"ו נראה מזה שלא היה קיום לאין סוף מבלי ברואים, והדבר הזה אסור לאמרו אף כי להאמינו. והשנית כי נראה מזה שיש שינוי במחשבתו של הקב"ה במה שאמר הוה רשים ובני ולא קיימא עד דאתעטף בחד עטופא וכו'. וכי מגיד מראשית אחרית לא היה יודע מתחלה אם יעמוד הבנין ההוא אם לאו. ואם ידע שלא היה לו קיום למה בנאו כדי לסתרו, היה לו מתחלה לבנותו באופן שבנאו אחר כך. הקושיות הם חזקות וצריכות תרוץ יפה, ומפני שתרוץ הקושיא השנית אנחנו צריכים אליו בראשונה ליסד עליו תרוץ הקושיא הראשונה, אתרץ בתחלה הקושיא השנית. כלל גדול יהיה לך כי בכל המקומות שאמרו עלתה על דעתו של הקב"ה לעשות כך ואחר כך עשה באופן אחר, אל תאמן שהיה כך בפעל ח"ו כמה פעמים. אבל הכונה בו כי דרך ויכוח עלו במחשבתו כל חלקי הסותר, וראה מה שימשך מזה ומזה וגזר אמר בחכמתו על הדבר הראוי לעשות באופן שעשאו לא יחסר ולא יעדיף ממה שיתכן לו להיות פעולה שלימה, וכן בכאן יתבאר על זה הדרך. והתרוץ לרושיא הראשונה הוא זה, כי מה שאמר עד דאתעטף בחד עטופא וכו', ר"ל כי בזמן שעלה זה במחשבתו לברוא את העולם ע"י ריבוי כחות, ושלא יתאצלו המדות זו מזו, בעוד שעלה זה במחשבתו לא היה מתישב האצילות על מתכנתו, כלומר ראה במחשבתו שלא יתכן להיות כך, ורע הדבר מפני כי באופן ההוא לא יתפשט בהם כח האחדות והנשמה המתפשטת בגוף שהוא האין סוף, ולא יוחדו המדות זו עם זו בדין ורחמים כמו שהם עתה מיוחדות והאחת נשמעת לאשר עליה עד האין סוף המיחד לכלם כנשמה בגוף, ולזה האציל נקודה אחת והיא החכמה שבה נתעטף וברא את העולם שנאמר בראשית ברא אלהים וכו' ונאמר על החכמה. ועם זה יהיה אחדות בכלם, וזה הטעם יתפשט גם כן אל המדה האחרונה, שכלם צריכים למדה אחת, יפעלו כלם על ידה, שאם לא כן נתבטלה הכוונה הראשונה כי איש לדרכו יפנו ואין זה היחוד.

ועוד יש לי ראיה ברורה על שהעטרה היא כח נעשה מאיליו מחיבור כל הכחות, בא וראה בספר הבהיר וזה לשונו: כתיב ויקח אחת מצלעותיו (בראשית ב). וכי אית ליה צלעין, אין - כד"א ולצלע המשכן (שמות כ"ו). ומתרגמינן ולסטר משכנא, ומאי סטר אית ליה, משל למה הדבר דומה למלך שהיה בלבו ליטע בגנו אלנים זכרים והיו כלם דקלים, אמר כשיהיו כלם מין אחד אי אפשר להתקיים, מה עשה נטע אתרוג ביניהם, והוא מאותן התשעה שעלה בלבו להיות זכרים, ואתרוג מאי הוי, אתרוג הוי נקבה, והיינו דכתיב פרי עץ הדר כפת תמרים (ויקרא כג). מאי פרי עץ הדר, כדמתרגמינן פרי אילנא אתרוגין ולולבין. ומאי הדר, היינו הדר הכל והיינו הדר דשיר השירים דאמר עליה מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות (שה"ש ו). עכ"ל. ומתוך קושיא אחת שיש להקשות במאמר הזה נרד לסוף דעתו והיא זאת. כי סופיה לאו רישיה, שבראשיתו אמר שעלה בלבו ליטע ט' אילני' זכרים והכוונה בזה ט' מבלי נקבה שהיא העשירית, ובסופו אמר ראה שאי אפשר להתקיים מה עשה נטע אתרוג ביניהם, והוא אחד מאותן הט' שעלה בלבו להיות זכרים, נראה מזה שהתשיעי היה האתרוג, ולפי זה אינם אלא ט' ספירות. וכבר אמר בעל ספר יצירה "עשר ולא תשע" וכו'. ובזה ליכא מאן דפליג, ועוד יותר קשה מזו שנראה שלא עמד על רצונו הראשון שהיה לעשות הט' כלם זכרים ולבסוף עשה הח' זכרים והט' נקבה, ושינוי גדול כזה ולא שום שינוי אחר חלילה ליחסו במחשבתו של הקב"ה, כי מחשבתו השלימה לעולם עומדת. ומכח הספיקות האלה יש להכנס על כרחנו בביאור המאמר הזה עם ההצעה שהצעתי והמשל שהמשלתי מהספינה, כי שלמות התכלית לא ימצא מבלתי כח המחובר מכל הכלים, ולזה המשיל המשל הזה בדקלים יותר מבאילנות אחרים, כי מטבע הדקל שלא יעשה פרי אם לה ינטע אצלו תמר אחר שיביטו פנים זה אל זה ופארותיו ישלח זה על זה. ובנמשל מפני שהאצילות מהמדות הגיע אל היסוד כמו שהכרחתי למעלה מענין המספר שעולה עד התשע, וראה הקב"ה כי הט' מדות האלה לא יוכלו להשתמש כל אחד בפעולתו המיוחדת לו כי אם באמצעות כח אחד שישתתף עם כלם, על ידו יפעלו, לכן קדם ליטע אתרוג שהיא נקבה כנגדם להיות בית קבולם, ואעפ"י שהיא בסוף המעשה הוא בתחלת המחשבה והיא עשירית, ואל זה כיון במה שאמר והוא מאותן הט' שעלה בלבו להיות זכרים. רוצה לומר זה האתרוג שהוא עשירי, הוא אחד מאותן הט' רוצה לומר כי הוא כח אחדות נעשה מכח החיבור של אותם הט' דקלים, מפני שכחה איננה ככחן, שאף על פי שהיא חלק מהאצילות איננה באופן הכחות שלמעלה הימנה כמו שאמרתי, כי כל אחת היתה בפני עצמה וזו כלולה מכלם היא בכלל ובפרט, ונקראת כלל ופרט, וצריך לרמזה בכלל ואחר כך בפני עצמה בפרט. ולזה נצטוינו באתרוג להביאו עם הלולב ולא לחברו עמו באגודה. ובספר הבהיר: מאי קדש, זה אתרוג שהוא נפרד מן הלולב, ואין מצות לולב קיימת אלא בו והוא ג"כ אגוד עם הכל, שעם כל אחת ואחת הוא ועם כלם יחד הוא עכ"ל. ומזה יראה בבירור שיש לה כח פרטי כמו לכל אחת ואחת מהן, כי היא החלק מהאצילות אבל יש לה כח כללי מה שאין כן באחרות, וזהו שאמר ועם כלם יחד הוא.

ומעתה נבין כוונת הרמב"ן שאמר כי היא עמהם באצילות ואיננה באחדות. ולהבין יותר ברחב כוונתו צריך אני להרחיב בהצעה, מאחר שדרוש זה בא לבית מלונינו ונבוכו בו רבים אין ראוי שיפטר בלא לינה. ולהרחיב הדרוש בזה הנושא צריך שנבין תחלה מאמר אחד מספר הבהיר וזה לשונו: מאי דכתיב ברוך כבוד יי' ממקומו (יחזקאל ג'). מכלל דליכא דידע את מקומו, משל למטרוניתא שבאת ממקום רחוק, ולא ידעו מאנה באת עד שראו שהיא אשת חיל ונאה והגונה בכל מעשיה, אמרו זו ודאי מצד האור נלקחה, כי במעשיה האירה העולם. שאלו אותה מאין את, אמרה ממקומי, אמרו א"כ גדולים אנשי מקומך, ברוכה תהיי ומבורך מקומך, וכי אין כבוד יי' אחד מצבאותיו לא נדע אמאי מברכין ליה, משה למה הדבר דומה למלך שהיה לו גן נאה, וחוץ לגן קרוב ממנו חתיכת שדה נאה, אם תשקה את הגן בתחלת שקיותיו הלכו להם המים על כל הגן אך אותה חתיכת השדה לא שקתה, שהרי כבר אינו דבוק עמו אעפ"י שהכל אחד, לפיכך פתח לה מקום והשקה לה לבדה עכ"ל. ולהבין המאמר הזה על אופנו צריך להתעורר בו למה המשיל את הע' לחתיכת שדה ולא המשילה לחתיכת גן, מאחר שעליה נאמר: גן נעול אחותי כלה (שה"ש ד'). ועוד יש להתעורר במה שאמר אם תשקה את הגן בתחלת שקיותיו וכו' כי נראה מזה שהיא הושקתה בתחלה במה שפתח לה מקום והשקה לה לבדה, והיאך יצויר שתהיה השקאתה בתחלה, מאי זה מקום יבא לה ההשקאה אם לא מטל חרמון שיורד על הררי ציון. ומכת הקושיות האלה ומתרוצם נרד לסוף דעתו של הרמב"ן במה שאמר כי איננה עמהם באחדות, מלבד מה שפירשתי בו. האמת כי היא באצילות עמהם אבל היא חתיכה בפני עצמה באופן שאמרתי למעלה, ומפכי שהיא בית קבול לכל ואין לה מדה תחתיה על מי שתשפיע, כי היא הארץ המקבלת התמונות, ולזה נקראת יבשה, היא משתוקקת אל מרכבה תהיה אליה בית קבול, והם הצדיקים שבזה העולם המדמים הצורה ליוצרה, כי ע"י שמדבקים רצונם ברצון העליון ומדמים הצורה ליוצרה היא מתעוררת על ידם לעלות אליו, שנאמר: ויעל אלקים מעל אברהם (בראשית י"ז). רוצה לומר שהאלקים שהוא כנסת ישראל מתעלה למעלה להדבק עם הצדיק באמצעות אברהם התחתון, ולזה אחז"ל הצדיקים הם הם המרכבה. וההשקאה שלה היא התפילות והברכות והמעשים הטובים של הצדיקים. כי כמו שהארץ לא תתן פריה ולא תקבל ההשקאה כי אם מהאדים העולים מאליה ומהם יתהוו העננים ועל הארץ יריקו, שנאמר: ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה (בראשית ב'). כך הצדיקים שבארץ מעלים האדים אליה וממשיכים אליה השקאה, כי מוסיפים בה כח לעלות קדש קדשים. וגם עם מעשי הרשעים שבארץ תתרחק מהשמש ומהחסד ותתדבק עם מדת הדין הקשה ותתמעט ההשקאה הצריכה אליה. ובאופן הזה יש לה השקאה בפני עצמה איננה כהשקאת המדות שעליה, והמקום שפתח לה הם התפילות והברכות של הצדיקים כי באמצעותם תהיה נשפעת מהמקור העליון. וזהו שאחז"ל: הרבה צבאיה להפיס את דעתה. ואמשילך משל לנר שהיה דולק ונתכבה ונשאר בה אד עשני, אם יניחוה תחת נר דולק סמוך אליה, תמשוך אליה הלהב מהנר הדולק אעפ"י שלא יפגשו זו עם זו, עם היות שמדרך הלהב לעלות ולא לירד, עכ"ז האד העשני הכריחה שתרד אליה ונדלקה. כך הדבר בצדיקים של מטה המעלים מהם האדים העשנים אל המזבח העליונה הנקראת "אש", היא יורדת מצדם למטה להגן בעדם ולהשפיע עליהם ממה שקבלה ומתדבקת עמהם. וזהו סוד הקרבנות. וגם סוד: ויעל מלאך יי' בלהב המזבח (שופטים י"ג) בענין שמשון, כי לא היה שם מזבח כי על הצור הקריב, אבל מצד התעוררות של מטה עם הקרבן הזה נוסף כח במזבח העליון, ואז המלאך הנמשל אל האד העשני המשיך אליו כח המזבח העליון ומכחה עלה למעלה. זה הכלל הדברים התחתונים מעוררים הכחות העליונים, ובאופן אחר לא יתעוררו. וא"כ אחדותה עם הצדיק העליון איננו תלוי במדות של מעלה הימנה בלבד כי אם בישראל גדודי מטה, ולזה כיון במה שאמר שאיננה באחדות עמהם. ואעפ"י שאצל זה הדיבור יש לי בו פירוש אחר כאשר תשמע, גם מזה אל תנח ידיך, ויתבאר זה עוד מהיחוד של שמע ישראל ויחוד בשכמל"ו [זח"א י"ב ע"א], שהם שני יחודים, ששה מלות בזה וששה מלות בזה, מפני כי יחוד שמע הוא יחוד התפארת עם הששה קצוות העליונות, בשכמל"ו הוא יחוד העטרה עם ו' קצוות התחתונות של העולם הזה, ואז מתחברים ששה עם הששה, כי אין יחוד שלם אלא עליון עם תחתון. ובספר הזהר [ח"ב קל"ג ע"ב]: שמע ישראל יחודא דקב"ה בעלמא עלאה בשית סטרין דלעילא, ובשכמל"ו דא יחודא דכנסת בשית סטרין דעלמא תתאה, דלא אית חיבורא אלא כד אתחבר עלמא עלאה עם עלמא תתאה. וגם תמצא בסוד הקדושה שהעטרה הוא בכלל ובפרט. בכלל בקדוש ק' ק' יי' צבאות וכו' (ישעיה ו'). שהיא בכלל צבאות ובפרט בברוך כבוד יי' ממקומו. העולה מכל זה כי צריך לה השקאה בפני עצמה, איננה ממין האילנות שבאילן, ולכך ייחד לה מקום בפני עצמה ביחוד ובקדושה ובברכות שאנו רומזים אליה בכלל ובפרט לכוונה הנזכרת, מאחר שהשקאתה תלויה בנו, והפסוק המורה על זה הוא: כי לא המטיר יי' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה (בראשית ב'). הפנימי של הפסוק הזה כי לא באה ההשקאה אל הארץ העליונה עד שבא אדם לעבדה ולשמרה. ובספר הזהר [ח"א סוף ל"ד ע"ב]: וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכו' (בראשית ב'). אמר ר' שמעון אילין אילנין רברבין דנטיעין לבתר דהוו זעירין. תא חזי אדם וחוה דא בסטרא דדא אתבריאו. מאי טעמא לא אתבריאו אפין באפין, בגין דכתיב כי לא המטיר יי' אלקים על הארץ (בראשית ב'). וזיווגא לא אשתכח בתקוניה כדקא יאות. וכד אתתקן האי דלתתא ואתהדרו אנפין באנפין כדין אשתכח לעילא. מנלן, ממשכן דכתיב: הוקם המשכן (שמות מ). בגין דמשכן אוחרא אתקם עמיה, ועד לא אתקם לתתא לא אתקם לעילא. אוף הכא כד אתתקם לתתא אתתקן לעילא. ובגין דא עד לא אתתקן לתתא לא אתכוונו אפין באפין. וקרא מוכח דכתיב כי לא המטיר יי' אלקים על הארץ. ובגין דא ואדם אין, דלא הוה כתקוניה. ורזא דא דעד הכא לא אית סמך בפרשתא. ואף על גב דחברייא אמרו: אבל סמך דא עזר. ודא עזר דלעילא דאתהדר לעילא אנפין באנפין דכר ונוקבא. אסתמך דא לקבל דא, ודא: סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר (תהלים קיא). סמוכים דא זכר ונקבה סמוכים כחדא. ד"א סמוכים עולם תתאה בעולם דלעילא, וכד לא אתתקן עולם תתאה לא אתתקן עולם דלעילא, דקאמרן. כי לא המטיר יי' אלקים על הארץ דהא דא בדא סמיך. העולם דא תתאה, כדא אתתקן ואתהדר אנפין באנפין ואתתקנו אשתכח סמך לעילא דהא מקדמת דנא לא הוה עולם בתקוניה עכ"ל.

ופירושו שהעשרה נטיעות הללו שהיו גנוזים באין סוף הוו זעירים כקרני חגבים, ואחר שעקרן ונטען במקום אחר צמחו וגדלו, ולזה נקראו נטיעות, כי אם לא היו אילנות קודם מה נטע הנוטע. עוד הודיעונו במאמר הזה כי הטעם שאדם וחוה לא נבראו אנפין באנפין כמו שהיה באחרונה, היה מפני שלא נתגלו הדברים התחתונים כי אם בהגלות הכחות העליוניס שהם סבתם, ואמנם הד"פ אשר היו סבת אדם וחוה כשנתגלו לא הוו אנפין באנפין כי אם זה בצד זה, ומזה נתפשט גם לאדם וחוה שנבראו באופן הזה. וזהו פירוש כי לא המטיר יי' אלקים, כלומר שלא נתכוונו במדות האלה אנפין באנפין, באופן יהיה טפה ופרי, שזהו המטר ומזה נתפשט אל הארץ התחתונה שהיא העולם הזה. גם אדם וחוה היו בזה האופן, וכל עוד שד"פ של מטה היו כך, אדם שלמעלה לא היה שלם, וזהו ואדם אין שיעבוד וימשיך שפע אל האדמה האדומה ממדת הפחד, אבל אחר שנתקנו למטה ד"פ פנים בפנים, כך נתקנו למעלה, ולכוונת מכוין נעשה כך שלא נתתקנו למעלה עד שנתתקנו למטה, להודיענו כי ביד האדם לבנות עולמות ולהחריבן, כי כל הדברים המתעוררים למעלה צריך בתחלה התעוררות מהתחתונים ובהם תלוי, ובפרט ככסת ישראל כי שלמותה תלוי בישראל כמו שהכרחתי למעלה. והסמך שאמר במאמר הזה דלא אתתמך עד כאן, היא אות הסמ"ך שלא נכתבה בפרשת בראשית עד פסוק ויסגור בשר תחתנה (בראשית ב'). ועתה יותרו הקושיות שהקשתי במאמר הנזכר. הספק האחד שלמה המשילה בלשון חתיכה ולא בלשון גן. התשובה לזה כי היא כמו השדה אשר הוא מוכן לקבל הנטיעות שינטעו בו בין לטוב בין למוטב, ויד חרוצים יעבדוהו וינטעו בו נטעי נעמנים, והעצל הוא בהפך, ואז הוא מגדל חוחים וקוצים. וכן בנמשל כי הכל תלוי בנו. ועוד בספר הבהיר: מאי הוי אילן דאמרת. אמר ליה כל כחותיו של הב"ה זה עם זה והם דומים לאילן, מה אילן זה ע"י המים מוציא פירות אף הב"ה ע"י המים מוציא כחות אלו. ומאי ניהו מים של הב"ה, היינו חכמה והיינו נשמות הצדיקים שפורחין מן המעין אל הצנור הגדול ועולה ודבק באילן, וע"י מי פורח ע"י ישראל כשהם צדיקים וטובים השכינה שרויה ביניהם ושרויה במעשיהם בחיקו של הב"ה, ומפרה אתהן ומרבה אתהן עכ"ל. ופירושו של זה המאמר הלה המעין היא החכמה העליונה, שהנשמות פורחות ממנה אל הצנור הגדול שהיא חכמה אחרונה, ומאותו הצנור יתפרדו המים אנה ואנה והיא יושבת ביניהם, רוצה לומר שהם מרכבה אליה. ומצד המים האלו שהם נשמות הצדיקים יש לה כח לפרוח למעלה ולהדבק עם האילן כמו שהאילן מקבל כח מצד המים, כי מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע (איוב יד). ומכח מעשיהם היא שרויה בחיקו של הב"ה וחוזרת להשקות להן, וז"ש ומפרה אתהן ומרבה אתהן. ומפני שההשקאה המיוחדת אליה ממקומה, והוא המקום שאמרתי בסמוך שפתח אליה מצד מעשי הצדיקים שנשמתן מהמקור העליון שהיא החכמה, המקום הזה בא מצד הארץ, רוצה לומר מהצדיקים שבארץ, והארץ קדמה לשמים כפי מה שאבאר במקומו בע"ה. אס כן השקאתה קדמה להשקאת האילנות האחרים. ומעתה תדע היתר הקושיא השנית שהקשתי במאמר הנזכר היאך ובאיזה אופן הושקתה בתחלה שכך נראה מהמאמר הזה וכך היה.

ונשאר עתה אצלי לחזק ולהביא ראיה שהארץ נבראת תחלה. בא וראה בספר הבהיר: אמר רבי ינאי הארץ נבראת קדם השמים שנאמר ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים (בראשית ב'). אמרו לו והא כתיב את השמים ואת הארץ. אמר להם משל למה הדבר דומה, למלך שקנה חפץ נאה ולא היה שלם, לא קרא לו שם, אמר אַשְלִמנו ואתקן כנו וחיבורו ואז אקרא לו שם, הה"ד לפנים הארץ יסדת וכו' (תהלים קכ). עוטה אור כשלמה וכו' (תהלים קד). ואומר עושה מלאכיו רוחות וכו' (שם). ואח"כ יסד ארץ עכ"ל. ופירוש המאמר הזה כי קשו קראי אהדדי, ומתרץ במשל החפץ נאה וכו'. והכוונה כי אעפ"י שקדמו השמים לארץ בתחלה בפסוק בראשית, אין אנו חוששים בזה מאחר שעדין לא נשלמה הבריאה, ואין לחוש אלא על גמר הפעולה, ואז אמר ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים (בראשית ב'). וז"ש הכתוב לפנים וכו'. ואעפ"י שגם דוד המלך ע"ה סותר דבריו אלו במאמר: עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה (תהלים קד). ואח"כ אמר יסד ארץ על מכוניה וכו'. יש לתרץ גם בזה מה שתירץ בפסוק בראשית ובפסוק ביום עשות יי' אלקים וכו' (בראשית ב'). באופן שעכ"פ הארץ נבראת בתחלה וממנה באה ההשקאה אל חתיכת השדה, ומשם פורחת למעלה ומתדבקת עם האילן. ועוד אני בא להשלימך בביאור הענין הזה, הלא אם תחתוך ב' אותיות מפותחות בחותם אחד ותחתום בהם בדבר אחד, הראשונה תקרא באחרונה והאחרונה בראשונה, וכך אמרו באותיות שכשהיו עומדות ברוח הקדש היו מסודרות על סדר תשר"ק (עיין זוהר בראשית דף ב' ע"ב), וכשנחקקו ברוח מרוח נחקקו אבג"ד, וזה הענין בעצמו בבריאת שמים וארץ. לבריאה שמים קדמו אבל לשכלול הארץ קדמה, וזהו העיקר וההתחלה האמתית, וכן בענין הולד כשהוא במעי אמו ראשו למעלה ורגליו למטה, ובשעת לידה מתהפך ראשו למטה ורגליו למעלה ועל כן מוציא ראשו תחלה. העולה מזה שהארץ קדמה לשמים בשכלול אשר הוא העיקר, וזהו המאמר הנזכר.

ועוד אני רוצה לפתוח לפניך נתיב יאיר על הדיבור הזה שאמר הרמב"ן, כי היא עמהם באצילות ואיננה באחדות. ואעפ"י שדברתי בו כל הצורך עם כל זה מפני שיש בו מקום לטעות המעיינים, והוא מאמר קצר יכיל העולה והשלמים, בחרתי לבארו יותר ויותר. כבר ידעת כי הנטיעות הם עטרה, אבל האחת מהם נקראת עדן והיא חכמת אלקים. והאחת שבאחרונה נקראת ג"ן, והוא כללות הנטיעות הנזכרות, והעדן הוא המקור שלהם, וז"ש ויטע יי' אלקים גן בעדן וכו' (בראשית ב'). ועל הגן נאמר ועץ החיים בתוך הגן (שם). ולא נאמר ועץ הדעת בתוך הגן כי הגן הוא עצמו עץ הדעת שהיא העטרה, ולזה נקרא קיצוץ נטיעות מי שפוגם למעלה באיזו מדה מהמדות. ועתה תבין ברחב המשל שהביאו בספר הבהיר מהתשע דקלים והאתרוג, כי מבלתי אתרוג לא יהיו פרים ורבים. והענין כי האתרוג הוא הכללות שלהם כמו שהגן כולל הנטיעות, ומזה יתבאר היטב מה שאמרתי בתחלה כי העטרה היא כח כללי, וכך היה צריך שתהיה מחוברת מכלם ותהיה לה בית קבול כדי שעל ידה יפעלו פעולתם. ומעתה תתבאר היטב כוונת הרמב"ן שאמר שאיננה עמהם באחדות עם היות שעמהם באצילות. וזה כי אעפ"י שכלם נקראו נטיעות יש בה שינוי כי היא נקראת גן, והיה כן מפני שהיא חיבור כללות שלהם, אם כן אחדותה איננו כאחדותם, ולזה שמיני עצרת הרומז אליה הוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון, כי היא באצילות הראשונים ואיננה באחדות שלהם, ועל כן אין האתרוג נאגד עם השלשה מינין שבלולב. והענין הזה רמוז ג"כ בספר הזהר [ח"א י"ח ע"א] וזה לשונו: קשורא דייחודא דעלמא עלאה עד הכא איהו חי עלמין, תמן אסתיים ואתקשר עלמא עלאה ביחודא דיליה, ובגין כך אקרי מקום אחד דכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד (בראשית א'). כל דרגין וכל שייפין מתכנשין תמן והוו כלהו ביה חד כללא בלא פירודא כלל, ולית דרגא דאתיחדן ביחודא חד אלא האי עכ"ל. ומבואר הוא מכאן שהאצילות לא נתפשט כי אם עד היסוד שהעטרה היא כח הכולל המדות נעשית מאליה די לא בידין כמו שפרשתי. ועוד בספר הזהר [ח"ג ר"ץ ע"ב] בענין שני ההי"ן של שם המיוחד, שהראשונה רמז לבינה והשנית לשכינה. יתבאר ממנו מה שאמרתי למעלה וזה לשונו: שלמה מלכא תקונא קדמאה דגלי ואמר הנך יפה רעיתי (שה"ש א'). מהאי הוה ותקונא תנינא קרי כלה וה' תתאה אקרי כלה לזמנין ידיעין לזמנין סגיאין, דהא זמנין אינון סגיאין דדכורא לא אתחבר עמה ויסתלק מנה, וההיא זמנא כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא יח). בשעתא דאתדכאה ודכורא בעי לאתחברא עמה באדין אקרי כלה, כלה ממש, אבל האי אימא לא אפסיק רעותא מתרוויהו לעלמין עכ"ל: וזה המאמר כולל כל מה שאמרתי כי ממנו יראה שאחדותה איננו כאחדות שלהם, כי האחדות של מעלה והוא התפארת עם הבינה לעולם לא יפסק, אבל אחדותו עם העטרה לפעמים יפסק בעת נדת טומאתה, והטמאה וההרחקה הזאת באה מצד ישראל כמו שאמרתי, ועוד אפרש בזה די צרכו בע"ה. ועל זה אמר הנביא כמטאת הנדה היתה דרכם לפני (יחזקאל ל"ו). ועוד אביא לך ראיה גדולה וחזקה מספר התקונים [הוספות ח"א ג' ע"ב] על כי העטרה איננה כי אם כח הכללות הנעשית מאליו וזהו לשונו: תא חזי עשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני, שאר מילי דאורייתא תורה והכא הלכה. מאי טעמא אלא בגין דהאי אתרא דאקרי הר סיני תורה שבע"פ אוליפת ליה למשה לקשרא קשרי דמהימנותא אינון עשר נטיען דנציב קב"ה, דהא אחיד לון בההוא אתרא דאקרי ערב שביעית, ויעבדון פירין בההוא בית סאה בגין דייתי מזונא לעלמא בהאי שביעית דלית להו מזונא אלא מההוא שתא שתיתאה דזרעין בה זרעין הה"ד זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד (הושע י'). מה דזרעין יהא לההוא אתרא דאקרי צדקה שלמה, וכדין קצרו לפי חסד כדין יהא טיבו עלאה, ומאן איהו פי חסד דא אברהם. ות"ח לתתא שבעה עבידן אית בנייהו, זריעה לקבל אימא עילאה הה"ד הא לכם זרע (בראשית מז). קצירה לקבל דרגיה דאברהם הה"ד קצרו לפי חסד. דישה בחרוץ לקבל דרגיה דיצחק דעביד דינא ואפריש תבן מההוא בר דינא אפריש מיניה ועביד דינא ברשיעי עלמא, וכדין איהו כמוץ לפני רוח והאי רוח דא דרגא דיעקב, ותחי רוח יעקב. ולקבליה זורה והוא מוץ לאשא אתיהיב למכליה. טוחן לקבל דרגא דמשה, לש לקבל דרגא דאהרן. אופה לקבל דרגא דצדיק ואתעבד לחם בידו דצדיק בההוא אור דאית בציון הה"ד נתן לחם לכל בשר (תהלים קלו). בקדמיתא לכל ולבתר לההוא אתרא דאקרי בשר, ומאי לחם דא קיומא. ובהאי שתא שביעתא לא עבדין עבידתא אלא אכלין איהו לחם דאתיהיב להו משתא שתיתאה, וכולהו עלמין בחדוה וכולהו מסכנין ועתירי שויין בהאי אתר דהא כולהו תתאי מהאי שתא שביעתא מתזנן, ואי בר נש עביד באינון פירין סחורתא, האי דאתרא דעניותו מנע מניה ברכאן, בגין כך מנע מניה ברכאן. ובעי בא נש לאחזאה בהאי ארעא קדישא דשכינתא אית לה נייחא בבעלה, וקב"ה יהיב לחם להאי כ"ל וכ"ל לההוא אתרא דאקרי בשר מבשרו, ולית לה נהורא מדילה אלא הנהו ספיחי משתיתאה דאזדרעו בה ממילא, ובעי בר נש בההוא ערב שביעית למעבד עבידתא דארעא באינון עשר נטיען אשתלמו בה דתתיחד האי ארעא בהו ולא תתפרש מנייהו ותתקרי אוף היא נטיעה דנציבו דנצב קב"ה, בגין דלא ימנעון מנה ההוא טיבו דאית לה עם בעלה נייחא בשביעית, בגין כך אדם ביומא שתיתאה אתברא ואזדווגת עמיה בת זוגיה לאתענגא בשבתא, והשתא אזדווג צדק בשתיתאה למיהב נהירו להאי הר סיני. ותא חזי הר חורב אתקרי כד אזדווג עמיה ו', ואי בני נשא אפרשן ו' מניה אקרי חרב ליי', דהא חרב כתיב, ועבדא נוקמין בגין כך הלכה למשה מסיני תורה שבע"פ דאכללון יתה באינון עשר נטיען ערב שביעית ויתי מזונא לעלמא בשביעית דהוא אתרא דלית לה נהורא אלא מה דאתיהיב לה מההוא ו' עכ"ל. הנה מבואר מזה מה שאמרתי אם עיני שכל לך דוק ותשכח במ"ש אלא הנהו ספיחי משתיתאה דאזדרעו בה ממילא וכו'. ומ"ש דאינון עשר נטיען דאשתלמו בו וכו'. הכוונה כי מפני שכלל אותה בעשרה נטיעות הנזכרות כי מבלתה הם תשע, ומצד אחר אמר דאחיד לון בההוא אתרא דאקרי ערב שביעית ויעבדון פירין בההוא בית סאה וכו'. אם כן נראה מזה שהיא הקרקע אשר בה נטועים הנטיעות הנזכרות, ולפי זה אינה נטיעה לזה אמר כי אעפ"י שהיא קרקע שלהם עכ"פ קרא אותה גם כן נטיעה כדי לחברה עמהם בגין דלא ימנעון מנה ההוא טיבו דאית לה עם בעלה ועמה אשתלימו לעשר נטיען. ומפני שהעטרה היא בית קבול לכלן נקראת לבנת הספיר שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, שתחתיה גם כן לבנת הספיר כמותה כי יש לה גם כן מרכבה, ולזה אמרו שאין לה אור מעצמה כמו שהספיר אין לו גוון מיוחד, ובזה תקבל כל הגוונים אשר למעלה הימנה,וגם לזה נקראת תכלת. וידוע כי התכלת הוא תכלית כל הגוונים, וכבר אמרו תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד. וכל אלו הם דברים ספיריים, כי הים והרקיע אין להם גוף מיוחד.  ואעפ"י שהמדות שלמעלה הימנה נקראו ספירות על שהם ספיריים ונראה שגם להם הענין הזה. יש הבדל כי כל אחד מהם עם הספיריות שלה יש לה גוון מיוחד, מי לבן מי אדום מי ירוק מי שחור, והם האורות הנזכרים בפרשת בראשית, ואין אנחנו משיגים מהספירות כי אם הגוונים לבד כמו שמהדברים לא ישיג חוש הראות שלנו אלא הגוון שלהם בלבד לא העצמיות. אבל העטרה היא תכלית כל הגוונים ואלו היה לה גוף מיוחד לא היתה מקבלת הגוונים של מעלה הימנה, ולזה נקראת אספקלריא שאינה מאירה. ואמשילך משל נמרץ על זה, אם יעשו בכתל אחד ציורים גדולים ממיני גוונים משונים ויבאו לעשות כתל כנגדה שתקבל כל מיני הציורים והגוונים האלה מבלתי שיציירו בה דבר, צריך לעשותה מזכוכית מתוקן וספיריי באופן שתקבל כל הצורות הנעשות בכתל שכנגדה כשלא יהיה מסך מבדיל. וצריך עם זה שבכתל הזאת לא יהיה שום גוון מיוחד באותו הזכוכית שממנו נעשית, כי אם כן כל הגוונים יתהפכו לאותו הגוון אבל צריך שתהיה נקיה משום גוון, לבד ההכנה הספיריית ואז אעפ"י שיטשטשו הציורים ואותם הגוונים הראשונים מהכותל הראשונה ויחדשו בה גוונים וציורים אחרים עכ"פ יתחקקו ויתרשמו גם המה בכותל הספיריית אשר כנגדה באי זה אופן שיתחדשו הציורים והתמונות אין צריך לחדש בה דבר, וזהו משל נמרץ גדול התועלת לענין כנסת ישראל, כי היתה צריכה להיות בלי גוון ואור מיוחד כדי שתקבל המראות והציורים אשר למעלה ממנה כי הוא בית קבול לכלם, ואותם ההשפעות יתראו ויתגלו בה כשלא יהיה מסך מבדיל והם עונותינו שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, וחטאתיכם מנעו הטוב מכם (ישעיה כט). כי בעונות שישראל עושים פוגמים בכל מדה ומדה מהאצילות כאלו מחשיכים הגוונים, וזהו המסך המבדיל. ודבר ידוע כי המצות כלם נחלקות בכל המדות והעבירות הם בקליפות, ועם עשיית המצות מאירים הגוונים ועם העבירות מתכבות המצות שהם האורות, כי עבירה מכבה מצוה ומתחזק החשך שהם הקליפות והם המסך המבדיל, ועכ"פ העטרה מקבלת, כי היא ספיריית ומקבלת אז מהחשך, ומצד התשובה נוכל לתקן המעוות ולהאיר נרות בבית קדש הקדשים ובפרט עם תלמוד תורה, שאעפ"י שעבירה מכבה מצוה אין עבירה מכבה תורה, ועם התשובה הנזכרת יש לאל ידינו להחזיר הצנורות על מתכונתם, וגם אז העטרה תקבלם, אין צריך לעשות בה שינוי, וזה סוד לכי ומעטי את עצמך וכו'. שאל יעלה בדעת שנתחדש בה דבר שלא עלה על המחשבה תחלה. אלא בתחלה ודאי עלה במחשבה היותה בזה האופן, כי אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ושיהיה לה אור מעצמה אלא שתהיה בית קבול ולבנת הספיר לקבל האור מהיסוד והוא המקשר לה עם התשע עליונות. בא וראה בספר הזהר [ח"א ל"ג ע"ב]] זה לשונו: יהי מארת ברקיע השמים. רבי חזקיה אמר מארת כתיב חסר ו' דשריא בה תוקפא דדינא. ברקיע השמים דא הוא רקיע דאיהו כללא דכלהו, בגין דנטיל כל נהורין והוא נהיר להאי נהורא דלא נהירא והוא תליא ביה. רבי אליעזר אומר יהי מארת, אספקלריא דלא נהרא מגרמה אלא כעשישתא דלקטא נהורא ונהיר: רבי יוסי סבא הוה אמר הכי יהי מארת דתליא ברקיע השמים ודא סיהרא דתליא ביה עכ"ל. הנה מהמאמר הזה חיזוק לכל מה שאמרתי עד הנה. ופירושו כי מארת דשריא בה דינא תקיפא והיא העטרה אורה תלויה ועומדת ברקיע השמים שהוא היסוד, כי הוא רקיע מהתפארת הנקרא שמים אשר זה הרקיע הוא כללא דכולהו. נראה מזה שהוא סוף המדות והוא נטיל כל נהורין והוא נהיר להאי נהורא דלא נהירא וכמה שאמר רבי אליעזר אספקלריא דלא נהרא מגרמה אלא כעשישתא דלקטא נהורא וכו'. בכאן רמוז מה שאמרתי בתחלה שאין לה מציאות מעצמה אלא מכח המחובר מהכללות. וגם בו מבואר מה שאמרתי כ אין לה גוון מעצמה כי אם בית קבול לכל הגוונים כמשל שהבאתי מהכתל. ואל תטעה בגוונים האלה לומר שהם גוונים ממש הנראים לחוש עינינו אשר הם מקרים בנושא שלהם, אלא גוונים רוחניים אשר מהם צורה ודפוס אל הגוונים הנראים בחוש, ולא זה בלבד יובן כך כי אם בכל הענינים האלקיים אשר הם צורה ודפוס אל התחתונים. ונחזור לענינינו ומפני שהענין הזה קשה מאד הציור היאך העטרה היא עמהם באצילות ואיננה באחדות, עד שמכאן יבא גמגום לקצץ בנטיעות, בחרתי להביא לפניך הענינים והמשלים הללו הנכבדים, מתוכם תוכל לצייר הדבר הזה על מתכנתו בלי שגיאה. ובספר התקונים [תקונא כ"ב דף צ"ה ע"א] שכינתא בה אתמר והארץ הדום רגלי, ושכינתא איהי ציורא דעלאין ותתאין, כל דיוקנין דספירן וכל שמהן דילהון בה אינון מצויירים, ובה אינון גליפין נשמתין ומלאכין וחיון קדישין ובה גליפין מה דאתמר בהון ודמות פניהם פני אדם וכו' (יחזקאל א'). רבי שמעון אמר סבא סבא והא שכינתא איהי יחודא דקב"ה, איך גליפין בה דיוקנין דלתתא דלאו אינון מציאותה. אמר ליה רבי למלכא דאיהו יתיב בהיכליה וכמה בני נשא עאלין למחזייה, מנהון מסתכלי בלבושוי ומנהון בגופוי ומנהון מסתכלין בעובדוי, ובודאי בעובדוי אשתמודע מאן ניהו מלכא, דלבושין איהו משתני בהון לכמה שנויין,ולבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא, ולבושין דלביש יומא חדא לא לביש יומא תנינא, והכי בכל יומא וירחא ושתא ושבתא וימין טבין אשתני בלבושין. כגוונא דא שכינתא כמה לבושין אית לה דמנהון ברא קב"ה כורסיין ומלאכין וחיון ושרפים דשמיא וארעא וכל מה דברא בהון וכל בריין דברא מאלין לבושין דיליה רשים לון כולהו וגליף לון בלבושהא בגין לאסתכלא מנה לכל בריין לרחמא עלייהו, ורזא דמלה וראיתיה לזכור ברית עולם (בראשית ט'). וראיתיה באלין לבושין דאינון נהרין בכל זמנין דישראל נהרין לון בעובדין טבין ובגינייהו קב"ה רחים עלייהו. ואי עבדין עובדין בישין איהי אתלבשת לבושין אוחרנין אוכמין דבהון רשימין כל זמנא איהי אמרת אל תראוני שאני שחרחרת (שה"ש א'). ובגין דא אלין מסטרא דלבושין אינון גליפין דילה בה עלאין דאינון מלכין ושליטין על תתאין, ומלאכים אתקריאו מסטרא דמלכות. ומסטרא דגופא אתקרי חסד דרועא ימינא. גבורה דרועא שמאלא. גופא עמודא דאמצעיתא. נצח הוד תרין שוקין. צדיק אות ברית והא אוקמוה והיא ציורא דכלהו ומלגאו מנה דאיהו תקונא דגופא נהיר קב"ה דאיהו יקו"ק כנשמתא בגופא לגו אכלא ההוא דאחיד כלא וקשיר כלא דלא אתרמיז שום רמיזו וכלא אתרמיז בשכינתא דאתלבשת בלבושין דבהון מצוירין כל בריין איהי אתקריאת בכל שמהן ואיהי דמות ארבע חיון בלבושהא דבכל חד וחד רשים ארבע אתוון, דא רשימו דעשר אתוון דאינון יו"ד ק"א וא"ו ק"א. וסליק לחושבן אד"ם, דמות אדם ודאי דא שכינתא דאיהי דיוקניה ועליה אתמר ותמונת יי' יביט (במדבר י"ב). והאי מסטרא דלבושא אבל מסטרא דגופא איהו יחודיה דעמודא דאמצעיתא ואיהי חותמא מסטרא דגופא, ובגין דאיהי חותמא אמרת שכינתא לגבי יקו"ק דאיהו מלגאו שימני כחותם על לבך דאע"ג דאנת תסתלק מני בגלותא חותמא דילך אשתאר עמי ולא מתעדי מנאי לעלם עכ"ל. ואם עיני שכל לך תבין מהמאמר הזה שכלולים בו כל הדברים שאמרתי והוא מבואר. ועוד מצאתי בספר הנזכר ענין נפלא אשר גם ממנו יתבאר היטב היאך העטרה היא עמהם באצילות ואיננה באחדות באופן אחר ממה שביארתי עד הנה. וזה לשונו [תקון נ"ו דף פ"ט ע"א]: אח ואחות תרוייהו ביחודא חדא, אח איהו עמודא דאמצעיתא ד' אחות דיליה, ותרוייהו אינון חד בלא פירודא אע"ג דצדיק איהו יחודא דכלהו. אדהכי הא אליהו אזדמן ליה לרבי שמעון ואמר ליה רבי רבי שעורא דעריין הכי איהו ודאי בכל ספירן לית יחודא חד בחברתה כגוונא דדכר ונוקבא אלא בצדיק ושכינתא דיחודא דתרוויהו לאו איהו בכל אברין דילהון אלא בברית מילה קורבא דאחוה אית תמן ולאו דיחודא ודא איהו רזא דאילנא דענפוי מתפרשין לעיל לכל סטרא ורזא דמלה ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו (בראשית מט). אבל לתתא כולהו אגודה חדא יחודא חדא, ובגין דא לתתא בצדיק צריך לקרבא אתוון דיקו"ק עם שכינתיה דאיהו קורבא דיליה קרבן ליקו"ק והכי שכינתא עלאה עם חכמה צריך לקרבא לון בצדיק וכל ענפין תמן מתיחדין ומתקשרין ומשלבין ומקבלין דא בדא וכלא ע"י דצדיק ובלא צדיק לית קרבא דיחודא אלא אחוה ובגין דא חסד תמן אתקרי אחות מסטרא דימינא, ובהאי אתר אתמר ואיש כי יקח את אחותו בת אביו או בת אמו חס"ד הוא (ויקרא כ'). ועם כל דא דחסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם. מאן דמחבר אתוון באתר דפירודא כאלו אפריש בינייהו, ובגין דא ונכרתו מדה לקבל מדה. והכי יק בימינא אינון באחוה ולית יחודא אלא ע"י דצדיק ובגין דא בהאי אתר לא תקרבו לגלות ערוה: והכי בשוקא ימינא ושמאלא תמן אלקים אחרים ולא צריך לקרבא תמן אתוון בזמנא דאלקים אחרים תמן דאינון מסטרא דע"ז, ורזא דמלה ויקריבו לפני יי' אש זרה (ויקרא י'). וכל אינון עריין אינון סמא"ל ונחש דתבעין למעבד דינין ומגלין לון קדם יי' ית'. ובגין דא אתקריאו עריות ודא איהו רזא וסוד אחר אל תגל עכ"ל.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פירוש לא נודע שם מחברו - פרק ג

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.