מסכת כלה רבתי ג

<< · מסכת כלה רבתי · ג · >>

פרק ג

הלכה א

ברייתא

ר' יהודה אומר דרכן של תלמידי חכמים ענו ושפל רוח:

גמרא

תנא ה"מ דכתיב בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'. רבינו הקדוש כד הוה מטי הדין קרא צווח ובכי בקשו צדק בקשו ענוה ואולי. אוי להם לבריות שחוטאים וסבורים שמיתה היא מנוס ואומר כמה עונות יכולים להשמר. א"ר יצחק בר פרנך כל עונות אדם חקוקים לו על עצמותיו, כל זכיותיו כתובים על יד ימינו שלא תאמר שעונותיהם הם הנכתבים וזכיותיהן אין נכתבין ומנין שכן שנאמר ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך. א"ר יהושע ב"ל צריך ליתן בלבו דברים הללו והוא חוזר מאליו, בא וראה מה כתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה קלה מגידים לו בשעת מיתה. כיצד אדם מת באים עליו שלשה מלאכי השרת אחד שהוא מלאך של מות והשני סופד והשלישי שממונה עליו אמר לו קום הגיע קצך א"ל איני בא ועדיין לא הגיע קצי מיד יושב הסופר ומחשב ימיו ושנותיו מיד פתח בשר ודם את עיניו ורואה את מלאך המות ומזדעזע ונופל על פניו וחכמים אומרים מלאך המות ארכו מסוף העולם ועד סופו מכף רגלו ועד קדקדו כלו עינים לבושו אש כסותו אש רגליו אש בסכין אש שבידו טפח של מרה תלוייה בו ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות ואינו מת עד שרואה הקב"ה בעצמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים ונאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר מיד מעיד האדם על עצמו כל מה שעשה בעולם הזה פיו מעיד והקב"ה חותם שנאמר בי נשבעתי (נאם ה') יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב לכך צריך האדם להסתכל באחריתו כדתנן ר' לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. לכן שנו רבותינו ענו ושפל רוח:

הלכה ב'

ברייתא

זריז וממולח:

גמרא

איכא דאמרי ממולח איכא דאמר ממלא מקום אבותיו. מ"ד ממולח דכתיב ממולח טהור שצריך ת"ח להיות ערב לכל אדם ולא יהא כקדרה שאין בה מלח:

הלכה ג'

ברייתא

עלוב ואהוב לכל אדם ושפל רוח לאנשי ביתו:

גמרא

שלא יהיה מטיל אימה יתירה עליהם:

הלכה ד'

ברייתא

ירא חטא ודורש את האדם לפי מעשיו ואמר על מה שיש לי בעולם הזה אין לי חפץ בהם לפי שאין כל העולם שלי ויושב ומטנף כסותו לפני ת"ח ואין נשבע בדבר שואל בענין ומשיב כהלכה.

גמרא

ת"ר ענו מנין ממשה רבינו שנאמר והאיש משה עניו מאד ובשבילה נשתבח משה שנאמר לא כן עבדי משה. ושפל רוח מאהרן דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, וכתיב תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום וחשוב בדעתך איך הוא רודף שלום אם אינו שפל רוח. הא כיצד אם אדם מקללהו אומר לו שלום עליך, אדם מריב עמו ושותק, ועוד אם רבו שנים הוא משפיל רוחו והולך אצלם ומרצהו על זה וכן לזה שכך היתה אומנותו של אהרן הצדיק היה שומע על שנים שהן מריבים הלך אצל האחד ואומר לו פלוני שלום עליך רבי והוא אומר לו שלום עליך רבי ומורי מה מבקש מורי כאן והוא אומר לו פלוני חברך שגרני אצלך לפייסך מפני שאמר אני סרחתי על חברי מיד אותו איש מהרהר בדעתו וכי כזה הצדיק בא אלי לפייסני והיה אומר לו ר' סרחתי עליו והלך אצל האחר ואמר לו כן פגעו שניהם בדרך זה אומר לזה ימחול לי מה שאני סרחתי וזה אומר לזה כן. שמע על בעל ואשתו שעשו מריבה הולך אצל הבעל ואומר לו בשביל ששמעתי שנתרצית עם אשתך אם אתה מגרשה ספק תמצא כמותה ספק לא תמצא ועוד אם אתה מוצא ממתנת עמה תחלת דבר היא אומרת לך כך עשית לאותה ראשונה. ועל זאת היו כל ישראל אנשים ונשים אוהבים אותו. תדע לך שכן הוא כיון שנפטר משה רבינו מה כתיב ביה ויבכו בני ישראל את משה ובאהרן כתיב כל בית ישראל ואפילו נשים ולא נשים בלבד אלא שהיו מפלשין טיט ועפר לטף לקיים מה שנאמר כל.

תאנא שמונים אלף בחורים קרואים בשם אהרן יצאו אחרי מטתו אמאי מרחמיתיה ומאן דאיהדר ואיתעברה. תנן התם הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה בשלמא אוהב שלום כדקאמרינן אלא רודף שלום היכי דמי כדתניא בקש שלום ורדפהו ומ"ש כל המצות שאין אדם מחויב אלא א"כ באה לידו דכתיב כי תפגע שור אויבך (או) כי תראה חמור שונאך [כי יקרא] כי תבנה בית חדש. אבל שלום בכל מקום בקש שלום ורדפהו:

תנא: שלום נתן בשע"ו אותיות ושע"ו באותיות - מלמד שכל הרודף שלום אין תפלתו חוזרת ריקם.
אלא מעתה דכתיב עֵשָו - הכי נמי דשלום הוא?
התם נמי אמ', ומה בשעה שכתיב בשמו שלום - הוא מרעיש את המדינות מפני ועל חרבך תחיה, אם אינו כתוב - עאכ"ו!
אלא מעתה דכתיב "עָשו מלחמה" מאי?
התם נמי! ומה כשכתוב מנין שלום - כך בקשו להחריב את העולם (ולהזדוג) [ולהזיק] את אברהם, אם אינו כתוב - עאכ"ו!
אלא מעתה דכתיב "אשר עשו את הדבר הרע הזה" מאי?
התם נמי! כיון דנסקלין יצא שלום, ואם אינם נסקלין - אלו הורגין אלו.

תאנא ארבעה מלכים הללו לא נתכוונו אלא בשביל אברהם דכתיב וישובו ויבואו אל עין משפט (היא קדש) זה אברהם שהוא עינו של עולם היא קדש הוא שנתקדש עליו שם שמים אלא שבו את לוט שהיו כסבורים שהוא אברהם דכתיב וישמע אברם כי נשבה אחיו ולא נאמר בן אחיו.

תנא ואלו שהיו עם אברם חיבים היו יותר מהם ושמותיהן אתה יודע כינוי שמותיהן: "ברע" - ברעה, "ברשע" - ברשעיה, "שנאב" - שנא אביו, "שמאבר" - שם (ברו) [אבר], "בלע" - בולע.

איבעיא להו מהו ליתן שלום לעובד כוכבים? ת"ש שואלין בשלומם ואפי' ביום אידם מפני דרכי שלום והכא נמי מאי איבעיא לך דפשיטא? להקדים איבעיא ליה. תנא טוב המקדים לו מהמשיב לו.

איבעיא להו רוצח נואף וחייבי כריתות מה ליתן להם שלום? להחזיר לא מיבעיא - דכיון דקדים לך מהדר, אלא ליתן לו מאי? ת"ש (ישעיהו נט, ח) "דרך שלום לא ידעו ואין משפט במעגלותם נתיבותיהם עקשו להם כל דֹּרֵךְ בה לא ידע שלום". ש"מ עומדין להריגה אם נתנו - מחזירין. ניצולין בזרוע - לא. ולהקדים - בין כך ובין כך אסור.

נואף וחבירו הנותן בין המרובין - מחזיר בשביל כבוד המרובין. וי"א המתחבר לנואף כנואף. ואידך - דלמא בעל כרחיהו. באו לעשות שלום עם מריביהן אין מקבל בלב שלם ואפילו ביום הכפורים. כללו של דבר כל העומד ולא חזר בתשובה אסור לישא וליתן עמהם.

היכי דמי בלב שלם דאמר נישבק ונשרי לך ושלא בלב שלם רחמנא נישבק מה דעבדת להו.

איבעיא להו הוא ואחר מאי, ליש אומרים לא תבעי לך דאפילו למרובין לאו שרו כי תבעי לך לתנא קמא - מאי? אמר רבא ובהאי קושיא אומר ליחיד כי קא בעינן דאתו תרי חד ואחרינא אחריהו ולא אמר כלום א"ל מחזיר להם.

תנא גדול הוא השלום שהעולם עומד עליו דתנן (בשלשה) [על שלשה] דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום.

כתיב בספר בן סירא הוי רחים לשלמא דעליה קם עלמא. רחים כל עמא ואיזדהר מגיאותא דלא יבא לכל גברא מבערא אפין מעקרא סיפין. ומבניא אילון חלף תופין. יליף ממלכין ואלופין וסעתהון למסגד תורפין וסיפא ביקוד טריפין. רחים עינוותא דלא תיתי לענייתא. דהיא מאיסא ובסירא קדם יקרא לא יאיא אלהין למאן דהוה כדין עבד גבורן דלא סבירן אלפא אלפי אלפיא מלאכין ושרפיא נקשן גפיא משמען כמתתפפיא והוא מרישא איתגאי כיומיה עטיף גיותא בגלימיה והוא לבושיה כל יומיה, ברם למצפצפין בשמיה מכיך רומיה ומשמי שמיא מטפיל לענייא ויתמיא מה משבח ויאיא הוה נבייא דאישתבח מפום בריא לית כעבדי נבייא מאן בעיין מיניכו אחסין בתר מלכו ריש חכמה וסברא מדחול מקמא מרא. ולא יימרינך לבך דהא לא כן (או בן) רובך ולא תצית לרובך דטמיר בגובך. אסתכל ואהני נפשך יומא דכל אפא חשך כד יקוד גוף ונפש משך:

הלכה ה'

ברייתא

הוי כנד בקוע שאינו נפתח להכניס את הרוח. וכערוגה עמוקה שהיא מחזקת את מימיה וכקנקנה זפותה שהיא משמרת את יינה וכספוג שהיא סופג את הכל:

גמרא

מאי הכל דכתיב הט אזנך ושמע דברי חכמים ואח"כ ולבך תשית לדעתי, לדעתם לא נאמר אלא לדעתי שאפילו חכמים עוברים ועושין דבר שלא כראוי אל תעשה כמותם אלא לדעתי:

הלכה ה

ברייתא

אל תהי כפתח גדול שהוא מכניס את הרוח. הוי כאסקופא התחתונה שהכל דשין בה ולא כפתח קטן שלא יהא קצר הלב שהוא מבזה את היקרים דהיא מרחקא לך מן בני אינשא. הוי כאסקופא התחתונה מן הבית הזה אם אין (לך) [לה] אסקופה היא נראית כחסרה כחריבה אף את צריך למהוי לך ענוה. ואפי' את משלים בכל המדות אם אין בך ענוה אתה חסר , דהכי אמרי בני אנשא מה גברא רבא פלניא אילולי גאוה, וללמדך כן אלא כי ירא אלהים יצא את כולם, רבא אומר כשם שהאסקופא הזו מכוין את הדלתות לנעול ולפתוח כך הענוה סייג לחכמה:

הלכה ו

ברייתא

וכיתד נמוכה שהכל תולין בה, אל יהי פרקך רע שהיא שבחה של תורה יהא פרקו יפה שכן שבחן של חכמים:

גמרא

שלא תהא קפדן שאין אדם יכול לשאלך לפי שאין אתה יודע איזה יום אסיפתך ואין מזכירין שמך.

כתוב בספר בן סירא זכור את יום אסיפתך ואסוף חרפה וקבץ זכיות כי ביום אסיפת האדם אין מלוהו הון ורב כח כי המעשה נכון ילך לפניו וצדקתו תאיר עיניו:

הלכה ז

ברייתא

אם לקית בממונך זכור את איוב שלקה בממונו ובגופו, ואם לקית בגופך זכור דתן ואבירם שירדו חיים שאולה:

גמרא

תני איוב וקתני דתן ואבירם שמא תאמר איוב מאומות העולם הא דתן ואבירם שלקו (למאן דלא אמר איוב לאו בגופו לקה אלא למ"ד איוב לאו מישראל הוה הא דתן ואבירם. שלקו) בממונם ובגופן:

הלכה ח

ברייתא

אל תכשל בעיניך שאין מכשול אלא בעינים:

גמרא

שכן אתה מוצא עזה ועזאל לא נכשלו אלא בעיניהם שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם מאי עובדיהו אמרי מעיקרא קמי רחמנא (היינו דאמרי) מה אנוש כי תזכרנו א"ל קודשא בריך הוא השתא חזיתון דאטעתון יתר מנהון. אשלט בהון יצרא בישא ונחיתו וכי הוו להו יצרא בישא מאי קא מתהני בדביקה אי הכי האי דכתיב וילדו להם [וגו'] כיון דמדבקי בהו ומבעלי לגברייהו מדמי בנייהו למלאכי:

הלכה ט

ברייתא

ואל תבוש משיניך שלא תאכל יותר מדאי:

גמרא

זה יצר הרע וכן הוא אומר שן רעה ורגל מועדת מבטח בוגד ביום צרה ודילמא משום אוכלא וגזלה הוא דקא אמר לא סלקא דעתך בעבירה קא עסק אי הכי ליתני שמא תעבור לשון טהרה קתני לה כדכתיב אכלה ומחתה פיה:

הלכה י

ברייתא

אל תדרוש מן המינות [שמא] תמשוך לגיהנם:

גמרא

דכיון דרכיבא בהדייהו ומשילי לך ולא אשכחית מאי דתיתבינהו בהדיהו שהרי העולם רחב ונתן פתח למדברך ומ"ש הכא דקתני ביה לגיהנם דכתיב ביה במינות כל באיה לא ישובון להכי איבעיא לך למידע שגן עדן וגיהנם ברא הקב"ה ג"ע לא סגיא בלא צדיק וגיהנם בלא רשע:

הלכה יא

ברייתא

אם יאמרו אחרים עליך דבר רע גדול יהי בעיניך קטן:

גמרא

ואפילו מלה דחשידא גדול יהיה קטן הא קטן ולא כלום אי הכי לא ליפוק גרמיה מחשידא והא כתיב ותען חנה ותאמר לא אדוני וגו' מכאן לנחשד שיוציא עצמו מן החשד תנא בעיניך קאמר [משא"כ] חבירו:

הלכה יב

ברייתא

ואם אמרת על אחרים דבר רע קטן יהא בעיניך גדול:

גמרא

הא עסיק ואתי בכשרים דאי בפריצים מאי חייש להו והא תני מפרסמין את החנפים ואפי' בשבת אי הכי רישא נמי בכשרין הא בפריצין לא והא אמר ר' שמעון מימי לא עלתה קללת חבירי על מטתי רישא כדאיתא והא כדאיתא:

הלכה יג

ברייתא

עד שתלך ותפייס אותו:

גמרא

(רישא) [לימא] מסייע ליה לרב המנונא דאמר ולא עוד אלא שצריך לפייסו [לא] דאילו התם אקראי בעלמא הכא (הלכה) [הליכה] ואיכא דאמרי (ליכא) [לימא] פליגי על רב המנונא דילמא אי לא (אשכחיה) [אשכחה] הוה אזיל (בהריה) [בתרה]:

הלכה יד

ברייתא

אל יהא פרקך רע שהיא שבחה של תורה:

גמרא

שהרי התורה אמרה וזכור את בוראך בימי בחורותיך ואומר על כן על בחוריו לא ישמח ה' ומאי שבח התורה אית דאמרי סבא (דקבא) [רקבא] היכא דלא מצי מימנע ובעולימיתיה הוה מסרך:

הלכה טו

ברייתא

יהי פרקך נאה שכן שבחך:

גמרא

מדקאמר אל יהי פרקך רע ש"מ יפה לא סלקא דעתך לא להוי לא בין כשרים ולא פרוצים אלא בינוני:

הלכה טז

ברייתא

הוי אוהב את התורה ומכבדה:

גמרא

אהוב התורה מנא לן דכתיב את לרבות התורה כיוצא בדבר אתה אומר כבד את אביך זו אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך וי"ו לרבות אחיך הגדול. מאי אהבה ומאי כבוד אהבה בלב וכבוד במעשים, ובדברים לא והתניא המדבר בתורה ובתלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא אימא אף בדברים:

הלכה יז

ברייתא

העבר רצונך מפני רצון חברך שכך עשתה רחל ללאה ודוד לשאול:

גמרא

דכתיב ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, וכי בן רבקה הוא והלא בן אחות אביה [הוא, אלא] אמר לה תתקדש לי אמרה ליה אית לי אחתא דקשישא מינאי ומנסיב לה ניהלך משום דרמאי הוא א"ל אנא רמאי כוותיה, עם חסיד תתחסד [וגו'] ועם עקש תתפתל. מסר לה סימן כיון דעיילא ללאה אמרה השתא מיכספא מה עשתה מסרה לה סימנין ומתוך כך ויהי בבקר והנה היא לאה אטו עד השתא רחל היא. אלא מתוך סימנין שהיו ביניהן לא הכיר בה. ודוד לשאול גמירי כל הנמשח בפך מלכותו פוסקת וכל הנמשח בקרן מלכותו קיימת והוא ידע דסופיה למימלך ולא אמר למדחייה:

הלכה יח

ברייתא

העבר רצונך מפני רצון שמים שכן מצינו ליעקב שלא נשק ליוסף:

גמרא

אמאי לא נשק ליה סבר דילמא איידי דגלה אטעיניה נשי אגב שופריה דכתיב וירא אליו ויפול על צואריו איהו בעי למינשקיה ולא שבקיה דכתיב ויבך על צואריו עוה היינו דכי נח נפשיה נשקיה דכתיב ויבך עליו וישק לו אמר תלתין ותשע שנין קמיה ולא נשקניה לפומיה דאבא והשתא קברנא ליה ולא נשיקנה ליה, והיינו דכתיב וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה אטו עד השתא לא ידע מאן אינון אלא דשייליה אם (לא) איתיילדו בכתובה וכיון דחזייה כתובה אתבא דעתיה ונשקינהו בדיל יוסף. אמר רבא ש"מ יוסף נתחמם לנגדה דאי ס"ד לא נתחמם כנגדה והתניא הניח ידו על גבי בני מעיו ואמר שישו בני מעי שישו בני מעי ומה ספקות שלכם כך בוודאות עאכ"ו מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם וקרא על עצמו אף בשרי ישכון לבטח והוא לא מחשיב בהדיהו. וכ"ש יעקב דמחשיב בהדיהו. הלכך צפה יעקב ברוח הקדש ונמנע מלנשוקי ליה. והיכא רמיזא דכתיב ותשב באיתן קשתו וכתיב התם עריה תעור קשתך ומי גרם לו שניצול לו שבועות מטות מאי אומר סלה אלהי יעקב סלה.

מיתיבי וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו. והלא דברים ק"ו לבן שמנשק ע"ז ומנשק זונות כתיב ביה הכי יוסף לא הוה מנשק דילמא לא איצטריך קרא למכתביה אלא קרא אזכותיה דיעקב מהדר וירץ לבן לקראתו בעא לנשוקיה ולא שבקיה חבקיה הדר לנשקיה ונקיף ליה ליסתיה דייקא נמי דכתיב וינשק ולא כתיב וישק ש"מ (ודבי) [והכא] כתיב וישק להם ויחבק להם מאי בין וישק לוינשק וינשק בכל הגוף וישק בפה. ומנא לן הכי דכתיב שפתים ישק משיב דברים נכוחים כל מקום שנאמר וישק אינו אלא כרושם ומצרף לחשבון.

ת"ש וירץ עשו לקראתו ויחבקהו [וגו'] וישקהו הא דמיא ללבן א"ל זיל חזי (כמי) [כמה] שיני חרותי עילויה. ומ"ש משום דבעי לנשוכי באותה שעה נעשו שיניו כדונג והכה לחייו בצוארו של יעקב ואיחלש על אותה שעה אמר דוד קומה ה' הושיעני וגו' שיני רשעים שברת:

הלכה יט

ברייתא

אהוב את השמא ושנא את המברך ר' חדקא אומרה בלשון אחרת אהוב את השמא ושנא את המברך:

גמרא

הוה רגיל לומר שמא כך היה המברך מה בכך מאי בינייהו איכא בינייהו דברי תורה:

הלכה כ

ברייתא

הרחק הכיעור ומן הדומה לו שמא יחשדוך אחרים בדברי עבירה:

גמרא

מנא הנ"מ דכתיב ושמרתם את משמרתי חקתי אינו אומר אלא משמרתי שמר את המשמרת עד שלא תכנס לחקה:

הלכה כא

ברייתא

אל תלשן את חברך שכל המלשין אין לו רפואה.

גמרא

מנא לן מנחש דכתיב זאב וטלה [וגו'] אמר רבא ש"מ זאב וארי ודוב ונמר חטאו ולהכי עבדינן רחמנא סנו ברייתאוהאי דמיתסו משום דלא הוו חובייהו כדנחש זאב טרף תחלה וארי גנב תחלה ונחש הואיל והלשין לית ליה תקנה:

הלכה כב

ברייתא

אל תהי פרוץ בנדרים שהנדרים מביאים לידי שבועות ואל תאכל לחם עם הארץ שמא תחלל קדשי שמים:

גמרא

תנן התם המקבל עליו להיות חבר אינו מתארח אצל עם הארץ ולא מארחו אצלו בכסותו הכא משום דמאי והכא משום תרומה רחק מן התרעומת היכי דמי תרעומת כדכתיב ושונה בדבר מפריד אלוף וה"ק רחק מהתרעומת עצמך שלא תתרעם עם אחרים ותוסיף לחטאת אי תרעומת דעצמך (אי) אתה רשאי תרעומת דחברך מרשאי אתה:

הלכה כג

ברייתא

שבעה אבות כרותי ברית אלו הם אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן פינחס ודוד. באברהם מהו אומר ביום ההוא כרת ה' [את אברם] ברית. ביצחק מהו אומר ואת בריתי אקים את יצחק. ביעקב מהו אומר וזכרתי את בריתי יעקב. במשה מהו אומר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. באהרן מהו אומר ברית מלח עולם הוא. בפינחס מהו אומר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית. בדוד מהו אומר כרתי ברית לבחירי:

גמרא

תנא אף ישראל כרותי ברית היו מנין שנא' כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. לימא תהוי תיובתא דרבי עקיבא דאמר דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא אמר לך רע אדרבה השתא מסייע לן ואת ישראל וכתיב לא כברית אשר (לא שמעו) [וגו' אשר המה הפרו] אלא מאי ואת לרבות עוללים ויונקים. ת"ש כה אמר [ה'] אלהי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם קשיא לרבי עקיבא אמר לך ר' עקיבא השתא מסייעא לי דכתיב ולא שמעו (ולא אבו) [אבותיכם] אלי ת"ש אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח הא ודאי הויא תיובתיה:

הלכה כד

ברייתא

שבעה אבות שכבו בכבוד העולם ולא שלטה בהם רמה ותולעה אברהם יצחק ויעקב ועמרם אבי משה ובנימין בן יעקב וישי וכלאב וי"א אף דוד שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח.

שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן אלו הם שרח דכתיב אנכי שלומי אמוני ישראל אני שהשלמתי מנין הנכנסים לגן עדן, ובתיה בת פרעה דכתיב ילדה את ירה אמר הקב"ה אינו קורא למשה אלא בשם שקראתו שנאמר ויקרא אליו אלהים [וגו'] הוא שאמר דוד ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים. כי מן המים משיתהו אמר הקב"ה והביאה ישועה לישראל והוציאן לחיים הריני מאריך לך בחיים. אמר כרתי ברית עם אבותיכם והם בהלכות אבותיהם זו שעזבה מלכות ונדבקה בם איני משלם לה. חירם מלך צור מאי זכה משום שעשה משכן כמו שעשאו משה דכתיב את כל הכלים האלה מאי אהל זה אהל מועד. ועבד מלך פושי דאסקיה לירמיה דכתיב ויאמר עבד מלך הכושי [וגו']. אלעזר על דפלחיה לאברהם אימת כיון דאמר הקרה נא לפני היום וכתיב התם כי הקרה ה' אלהיך לפני ולהלן מנא לן דכתיב ויבא לו יין ואומר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. ובן בנו של ר' יהודה הנשיא גמרא, ור' יהושע בן לוי נמי גמרא, ויעבץ מנא לן דכתיב ויקרא יעבץ וכתיב והיתה ידך עמי. ואית דמייתין לה מהכא ועשית מרעה מנא לן דרעה זו מיתה דכתיב כי מפני הרעה נאסף הצדיק ותאנא אלמלא רעות שבאות לעולם לא היו צדיקים נאספים בלי זמנן. ויעבץ בקש על עצמו לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל:

סליק פירקא