מלבי"ם על תהלים קמד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · קמד · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לדוד", בתפלה זו יזכיר כי ה' הצילהו תמיד מאויביו בהשגחתו ורדד עמים תחתיו, והוא מבקש שיעשה לו ה' נסים גלוים וראו כל עמי הארץ וייראו מה', "ברוך ה' צורי" תקפי הוא מה', בין נצחון המלחמה הוא "המלמד ידי לקרב" שהוא המלחמה שלוחמים עם האויב מקרוב, "ואצבעותי למלחמה" היא המלחמה שלוחמים מרחוק ע"י חצים וקשת:

ביאור המילות

"ידי לקרב אצבעותי למלחמה". הקרב הוא מה שמתאבקים מקרוב וזאת עושים בכח היד, והמלחמה הוא מרחוק וזאת צריך אימון האצבעות לשלוח חציו למטרה:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חסדי", וכן ההצלה מן האויב הוא ג"כ ע"י ה', ובאר בזה ג' מדרגות,

  • א) בעת שאסגר מפני אויב במגדל עז, הוא "חסדי ומצודתי", הוא הבעל חסד שמקבל אותי במצודה שלו ובערי מעוזו,
  • ב) גם בעת שימצאני האויב בדרך טרם אכנס אל המצודה, הוא "משגבי ומפלטי" מידו אל המצודה,
  • ג) גם בעת שלא אברח אל המצודה כלל הוא "מגני" מפני חצי האויב "ובו חסיתי". וחוץ מזה הוא "הרודד עמי תחתי", גם ממשלתי על ישראל היא ג"כ ע"י ה', אחר ההצעה הזאת מבקש בל יושיעהו ה' ע"י נסים נסתרים עד שידומה למראות עין שהוא לוחם בדרך מלחמה ונשגב במצודה ובמגן, הלא ראוי שיושיעם שלא על ידי אמצעי, בענין שיכירו כולם כי יד ה' עשתה זאת, ומקדים לאמר.

ביאור המילות

"מצודתי ומפלטי". וכן למעלה י"ח ג':

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג-ד) "ה' מה אדם" והמאמרים מקבילים, ה' "מה אדם ותדעהו, הלא אדם להבל דמה", שהוא מצד עצמו אינו כלום, "בן אנוש ותחשבהו ימיו כצל עובר", וחוץ מזה הוא בן אנוש, שאינו קיים באיש רק במין, ועי"כ ימיו כצל עובר, וא"כ אין בו ממש וגם אינו מתקיים, ואין אתה צריך רב עבודה להכניעו, וגם ר"ל למה יכחיש ההבל הזה את אלהותך:

ביאור המילות

"אדם, בן אנוש". במלת בן מציין שאינו קיים באיש רק במין, ומוסיף ואיך ותחשבהו שהוא יותר מן הידיעה שהוא דבר חשוב בעיניך, ובפרט שהוא בן אנוש ופחות מאד:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הט שמיך ותרד", להאבידו בעצמך עד שכולם יראו יכלתך, או עכ"פ אם לא תרד עד למטה "גע בהרים ויעשנו", כשתרד עד ראשי ההרים.

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברק", או עכ"פ אם לא תתראה בעצמך רק ע"י שליח, "ברק ברק" שהוא האור המתנוצץ מאתך "ותפיצם", למען יראו שהשליח בא מאתך, או אם לא תרצה לשלוח גם ברק ניצוץ מכבודך, עכ"פ "שלח חציך ותהומם" באופן שיהיה החץ שלך וגם בזה יהיה די להאבידם:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלח" ואם לא תרצה להפיצם ע"י השגחתך הפרטית עכ"פ ההצלה שתציל אותי תהיה על ידך בבלי אמצעי, לא ע"י משגב ומצודה רק "שלח ידך ממרום ופצני", ר"ל שתחת שתסתירני במצודה תפתח אותי מן האויבים העומדים סביבי על ידי שתרים אותי למרום מביניהם, ובזה "תצילני ממים רבים מיד בני נכר" הסובבים אותי כשטף מים:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר", וראוי שתעשה זאת אחר "שפיהם דבר שוא" ומכחישים את השגחתך ותולים הכל במקרה, ועל ידי כן "ימינם ימין שקר" שבוחרים בעכו"ם והלא שקר בימינם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלהים", הלא עי"כ "שיר חדש אשירה לך", לא כשירים הרגילים על תשועות הבאים בדרך הטבע, רק שיר חדש על נס היוצא מהיקש הטבעי, "ובנבל עשור אזמרה לך" לא על כנור ושמינית שמציין המוסיקא הגלגלית שהם שמונה רק עלי עשור שמרמז על מספר אשר בעולם השכליים שמקורו עשר כנודע:

ביאור המילות

"אזמרה". מוסיף על אשירה כנ"ל ק"א א':

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י-יח) "הנותן" שאשירה לך על תשועה הכללית שאתה נותן למלכים ועל תשועה הפרטית שעשית לי ביחוד בענין יותר נעלה, "הפוצה את דוד עבדו" שמצד שהוא עבדו פוצה אותו בידו, וע"ז פצני והצילני ביחוד:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר בנינו", הם דומים "כנטיעים" שהם "מגודלים בנעוריהם", שהנטיעה אם יזהרו בה בתחלה שתגדל ביושר תהיה עץ ישר ואם תתעקם בעודה יונק תהיה לעץ מעוקם, וכן צריך לישר את הבנים בנעוריהם ואז גם כי יזקין ילך בדרך הישר.

"בנותינו" דומים "כזויות" שהם "מחוטבות תבנית היכל", כי תבנית ההיכל ילקח מן הזויות אם עשוי ביושר, כן הם צנועות יושבות בירכתי הבית, ובכ"ז הם יתנו תבנית ההיכל כולו, וכפי צדקתם תהיה הנהגת הבית בכלל:

ביאור המילות

"מחוטבות". אבני גזית:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מזוינו", כל הזויות מלאים ור"ל שהם "מלאים מזן, ומפיקים אל זן", שהם מלאים מכל מיני מזון, והם מוציאים אל הזן את בני הבית ואת העניים. ואינו כאיש אשר יתן לו ה' עושר ונכסים ולא ישליטנו לאכול ממנו, "צאננו לאלפים ולרבבות בחוצותינו":

ביאור המילות

"מזוינו".

"זו"יות הבתים.

"מלאים, מפיקים". היינו מוציאים אוכל ומזון:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלופינו", השורים המלומדים לחרוש הם "מסובלים" בעבודת השדה, כי יש לנו עבודה רבה.

"אין" מפרש ע"י שבנינו כנטיעים וכו' "אין פרץ", כי הם שומרים אורחות משפט, וע"י שבנותינו כזויות "אין יוצאת" לזנות ולתרבות רעה, כי כולם צנועות, וע"י שמזוינו מלאים "אין צוחה" על חוסר לחם ומזון:

ביאור המילות

"אלופינו". שורים המלומדים לחרוש, באין אלפים אבוס בר:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשרי", מוסב למ"ש אשר בנינו, ר"ל ע"י שבנינו כנטיעים וכו' ויש לנו כל המעלות האלה "אשרי העם שככה לו", אולם עקר האושר שלנו הוא מה שה' אלהיו, כי כל זה בא לנו ע"י מה שה' מתהלך בתוכנו, והוא אלהינו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו: