"אשפך", במערה לא אוכל לשפוך שיח, שהשיח הוא ע"י סימנים ורושמים שע"י יוכר חולשתו וצרתו, וזה א"א במערה בחשך, אבל "לפניו אשפך שיחי, צרתי", במערה לא נמצא מי שאגיד לפניו צרתי החיצונית כי אין איש מושיע, אבל "לפניו אגיד צרתי":
"בהתעטף" והגם כי "רוחי נתעטף עלי" כמי שהגיע לתכלית החולשה שרוחו מעוטף תוך הגויה, והכחות מתאספים פנימה אל הלב, וכן אין מי שיוציאני מכאן, כי אין מי יודע הנתיב שבו אוכל להתעלם מרודפי בל יכירו בי, אבל "אתה ידעת נתיבתי", ובאר כי האויבים הקיפוהו מכל הצדדים, "באורח זו אהלך" שהיה רוצה ללכת לצד מזרח, אבל בארח זו "טמנו פח לי":
"הביט ימין", ואם אלך לצד דרום, אבל שם "אין לי מכיר", ואם אנוס לאחור לצד מערב, אבל מנוס אבד ממני, כי האויבים הם אחריו (וצייר שבצד אחד בצפון שם ההר שבו המערה הסוכך בעדו מלכת, ויתר הג' צדדים מוקפים מאויבים), וכן לא אוכל לקוות איזה עזר מחוץ מאוהב ומושיע, "כי אין דורש לנפשי":
"זעקתי", לכן "זעקתי אליך ה'" וזה נגד מ"ש קולי אל ה' אזעק, ונגד מ"ש קולי אל ה' אתחנן, באר התחנונים "שאמרתי אתה מחסי" כי התחנונים הוא בקשת מתנת חנם שלא מצד הזכות, ובא בטענות,
א) יען אתה מחסי תמיד, וראוי שתעזרני גם עתה כי לא תשתנה,
ב) מצד "שאתה חלקי בארץ החיים", אחר שנתת חלקי בחיים ראוי שתשמור חיי, ונגד מה שאמר אשפך לפניו שיחי אמר.
"הוציאה", ואחר שספר צרת הגוף בקש על מה שנוגע אל הנפש, שהיא סגורה במסגר במערה ואין ביכלתה לעבוד את ה', ועז"א "הוציאה ממסגר נפשי" למען אוכל "להודות את שמך", ואמר שעי"כ תרויח נפשי האלהית בשתים,
א) להודות בעצמי,
ב) מה שעל ידי יודו גם אחרים, כי "בי" ועל ידי "יכתירו צדיקים", יתנו אל ה' כתר ההודאה והשבח, ע"י "שתגמול" עלי, שהגמול הוא עפ"י האהבה:
ביאור המילות
"יכתירו". יוצא יכתירו את ה', כמו כי רשע מכתיר את הצדיק (חבקוק א') לפירושי:
