מלבי"ם על תהלים צב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · צב · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מזמור" שיר ליום השבת, שיר הזה ידבר מהשגחת ה' בעולמו, שהגם שנראה שהכל נוהג ע"פ הטבע מ"מ עין משכיל יראה בו השגחת ה', ויביט עונשי הרשעים וגמול הצדיקים, הגם שה' הסתיר השגחתו מעין ההמון למען יהיה מקום לבחירה, ויען שיום השבת הוא עדות על ההנהגה השגחיית ושהעולם לא נמסר אל הטבע והמקרה, כמו שבארתי במקומו, לכן נתיסד שיר זה ליום השבת:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טוב", מדבר נגד שני ההנהגות, נגד ההנהגה ההשגחיית, "טוב להודות לה'", ונגד ההנהגה הכללית ע"פ הטבע, "טוב לזמר לשמך עליון", שבשם זה נתפרסם ויצא לו שם גם בין הגוים דקרי ליה אלהא דאלהיא ושהוא עליון על כולם:

ביאור המילות

"להודות לה' ולזמר לשמך". כבר בארתי (ז' י"ח) שבכ"מ ייחס ההודאה לה' והזמר לשמו, ושמו מורה על הפרסום ושם הוי"ה מציין הכרתו בעצמו וזה ע"י פלאותיו וע"ז בא הודאה פרטית שזה טובה פרטית, אבל הזמר והתהלה הוא מצד הפרסום הכללי שזה שמו וע"י הנהגתו הכללית, ובזה נקרא עליון, כי ההנהגה היא ע"י הטבע וה' עליון על כולם ואדוני האדונים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"להגיד" רק כבר התבאר שההנהגה הטבעיית נקראת בשם אמונה, כי על שמירת חקי הטבע הבטיח בעת בריאת העולם ויסד חקי הטבע חק ולא יעבור שלא ימושו החקים האלה כל ימי עולם, אבל ההנהגה הפלאית נקראת בשם חסד, כי ע"ז לא התחייב, והמשורר יציין גילוי שני הנהגות אלה עם היום והלילה, שכמו שהלילה הוא ציון העת שבו ינוחו החיים והברואים מפעולותיהם, כן יניח ה' מפעולותיו עת הטבע תנהוג ההנהגה, וכמו שהבקר הוא ציון התעוררות הנבראים אל פעולות ותנועות חדשות, ובו יחדש ה' מעשה בראשית, כן יציין העת שיעשה ה' פעולות חדשות ע"י ההנהגה ההשגחית, וע"כ יאמר במליצה "להגיד בבקר חסדך", שהוא עת יתגלה ה' בהנהגתו ההשגחיית ויאיר לעולם בחסדו שהוא נפלאותיו וחסדיו, "ואמונתך" בלילות, עת יעורב אור ההשגחיי והנסיי, בכ"ז תשאר אמונתו, שכל מעשי בראשית ישמרו חקיהם ויעמדו על טבעם ושלימותם כפי מה שהטביע אותם בששת ימי הבריאה:

ביאור המילות

"חסדך ואמונתך". התבאר למעלה פ"ט:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עלי עשור", שנגוני המוסיקא וערך תנועותיה יתדמו עם ערך העולם הכללי וניגון המוסיקא הכללית, אשר יתחלף ערכה לפעמים בניגון הדומה לעשור כערך הגלגלים שהם כנור של עשר נימין, או בנבל שהם השמונה נימין מחשבון גלגל המזלות ולמטה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי שמחתני ה' בפעלך", יש הבדל בין פעולה ובין מעשה, הדבר הנגמר ונשלם נקרא מעשה, והעסק שעודו מתעסק בו יקרא פעולה, וכן המציאות כולו כמו שהוא נגמר ונשלם עם חקי הטבע הקבועים נקרא מעשה ה', אבל העסק שיתעסק ה' עם השגחתו שבזה ידי היוצר עודם פועלים ועוסקים ומחדש פעלים לפי ההשגחה זה נקרא פעולה, וע"כ נגד החסד שהיא ההנהגה ההשגחיית והנסיית אומר "כי שמחתני בפעלך", כי בו ישמח לבנו בהכיר השגחת ה' וגמולו וענשו, ונגד הטבע הסדורה בשלימות מראשית קדומים אמר "במעשי ידיך ארנן":

ביאור המילות

"בפעלך במעשי ידיך". פעל הוא העסק ומעשה הוא הגמר (ישעיה י"ב נ"ט ו, ירמיה נ' כ"ט. תהלות כ"ח ד'):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מה גדלו מעשיך ה'", מבאר הטעם מדוע חלק ה' את הנהגתו שהוא לפעמים בטבע ופעמים בהשגחה, ומדוע את העולם נתן בלבם עד שלא ימצא האדם תמיד את ההנהגה ההשגחיית, ורבים חושבים שהעולם כמנהגו נוהג ושהכל הוא בדרך הטבע, כי זה במחשבה עמוקה, כדי שיהיה מקום לבחירה ולשכר ועונש, שאם היה מעניש הרשע תיכף והיה כל ההנהגה ע"י השגחה גלויה, היו יראים לעשות רע ולא היה בחירה, וז"ש "מעשיך" הטבעיים הסדורים הם "גדלו", אבל "מאד עמקו מחשבותיך" בזה במה שצפנת הנהגתך ההשגחיית שיהיה נעלם ונסתר באופן אשר.

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז-ח) "איש בער לא ידע ושהכסיל לא יבין" כי "בפרוח רשעים כמו עשב" הוא כדי "להשמדם עד עד", שהצלחת הרשעים בעוה"ז הוא שעי"ז ישמדו לעד, וזאת לא יבין הבער והכסיל, וזאת עצמו מעומק מחשבות ה' בעולמו שהכסיל לא יבין זאת כדי שיהיה מקום לבחירה ולשכר ועונש:

ביאור המילות

"בער לא ידע, וכסיל לא יבין". יש הבדל בין בער ובין כסיל, שהבער הוא אדם הבהמי ומשתתף עם ושלח את בעירה, אבל הכסיל יהיה לפעמים בעל דעה גדול (כמ"ש בפי' משלי בגדר הבדלי שמות כסיל אויל פתי) רק שאינו הולך בחקי החכמה מפני תאותו ורשעו, ויש הבדל בין ידיעה והבנה שהידיעה הוא בדבר המושג ע"י החוש או מושכלות ראשונות, והבינה הוא ע"י מופתי השכל, והכסיל יודע דברים שיושגו מן המאוחר אל הקודם ע"י הבחינה והנסיון, רק אינו רוצה להשתמש במופתי התבונה להבין גם בשכלו, והבער לא ידע אף דבר המושג בחוש:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"בפרוח רשעים, ויציצו פועלי און". ימשיל שכמו שהעשב מטבעו שעת יפרח ויתן זרעו יבול, כן הרשעים ישמדו אחרי יפרחו ויצמיחו מינם, ויש הבדל בין רשעים ובין פועלי און, שפועלי און הוא בין אדם לחבירו, והרשע יהיה לפעמים נגד המקום, ממליץ שהרשעים יאבדו אחרי יפרחו, והפועלי און ישמדו אחרי יציצו, שהציץ קודם הפרח ברוב האילנות, כי הפועל און בין אדם לחברו ישמד קודם להרשע כדי שלא יזיק לבריות:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואתה", ר"ל והגם שהרשעים פורחים ופועלי און יציצו, בכ"ז "אתה מרום לעולם" וידך תשיג אותם לענשם תמיד, כי ב"ו ימהר לענוש המורדים נגדו,

  • א) מצד שאין ידו משגת אותם תמיד,
  • ב) מצד שמתירא פן ימות ולא יוכל לענשם, אבל אתה מרום וידך על העליונה, וגם אתה נצחי לעולם:
 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי הנה אויביך ה'" יאבדו, מצד שני אופנים,

  • א) מצד שהם "אויביך יאבדו" שע"י שהם אויבי ה' יאביד אותם בהשגחה,
  • ב) שגם מעצמם "יתפרדו כל פועלי און", כי טבע פעולותיהם הרעות תחייב להם הפרידה והעדר החיבור והקיום, ואז באבוד רשעים.
 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותרם כראים קרני", אז קרן הצלחתי תתרומם משפלותה, "ובלותי" יהיה "רענן כשמן", הגם שאבלה ואזקן אהיה רענן ע"י שמן משחת ה' שהוא משל על השפעתו (ויכוין בקרן על גבורה הגופנית ובשמן על הצלחה הנפשיית כמ"ש ישעיה ה' א' בבה"מ שם):

ביאור המילות

"בלתי". כמו אחרי בלותי היתה לי עדנה, והוא מן הכבד.

"רענן". רטוב ולח:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותבט", ואחר שידעתי שהצדיקים תחלתם יסורים וסופם שלוה והרשעים בהפך, לכן "תביט עיני על השוררים" ומביטים עלי "בעת שקמו עלי מרעים, ותשמענה אזני" איך שהאשנים השרים ומביטים עלי אז, הם אומרים.

ביאור המילות

"ותבט, בשורי". הבטה הוא שימת לב על הדבר וזה המבדיל בינו ובין ראיה (ישעיה ה'). ושור, הוא הבטה למרחוק, ובא תמיד שם שוררי על המביטים מרחוק לראות נקמה באויביהם:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צדיק כתמר יפרח", שכל הרואה מכיר ואומר שעי"ז עצמו שהמריעים קמים על הצדיק עי"ז יפרח כתמר ויתרומם ויצלח, והנה התמר פורח ועושה פירות, אבל י"ל חסרון שאחר הפריחה יתמעט ליחותם השרשי ורובם ייבשו אחר הפריחה, ובפרט אם יקוץ את התמר אין גזעו מחליף, והארז הוא ישגה תמיד וגזעו מחליף אם יקוצו אותו, אבל אינו פורח ועושה פירות, והצדיק נמשל לשני העצים, אל התמר במה שהוא פורח כמוהו ועושה פרי קדש הלולים, שהם בניו וקיום מינו, ואל הארז שהוא עצמו מתקיים בקיום אישיי לנצח ע"י נפשו הרוחנית, שחי לעולם בעולם הנצחי:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שתולים", נגד מ"ש כארז בלבנון ישגא שהוא מה שהצדיק עצמו יתקיים בקיום האישי, וגם עת יקצץ מעוה"ז ישוב לשגוא בעוה"ב, אמר "שתולים בבית ה'", כי השתול הוא העץ הנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר, ור"ל הצדיק שנעקר ממקומו שבעולם החמרי (שהם נקראים חצרות ה', שהם כחצר לפני הבית שהוא עוה"ב, כמ"ש התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלן) ואז נשתל בבית ה' דהיינו בעולם הנפשות ששם הבית (כמ"ש (למעלה ע"ג) עד אבוא אל מקדשי אל) ושם ישגא כארז בלבנון, ונגד מ"ש צדיק כתמר יפרח שהוא מה שיפרח בעוה"ז להשאיר מינו בבנים ובבנות, אמר בחצרות אלהינו יפריחו:

ביאור המילות

"שתולים". השתול הוא הנשתל ממקום למקום (כנ"ל א):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עוד", והם "עוד ינובון" וישאו פרי גם "בשיבה" יולידו בנים לקיום המין והם עצמם "דשנים ורעננים יהיו" בכחות גופם שיוכלו לעסוק בתורת ה' לקיום אישם:

ביאור המילות

"ינובון". מענין פרי ותנובה.

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"להגיד", שיעורו "עוד ינובון בשיבה" כדי שיוכל לו "להגיד" ולהודיע לכל "כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו", שאין עולה בהנהגתו ממה שנראה לפעמים שהרשעים מצליחים בעוה"ז, כי הכל בהשגחה והצדיקים עתידים לקבל שכרם: