"למנצח שיר מזמור", לא נזכר שם מחברו, ולדעתי מחברו הוא מנשה בן חזקיה, שנזכר (דה"ב ל"ג) כי הביא ה' עליו את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדוהו בחוחים ויאסרוהו בנחושתים ויביאוהו בבלה, וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד וכו', ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה' הוא האלהים ויבן את מזבח ה' ויזבח עליו זבחי שלמים ותודה, ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלהי ישראל, ושם מבואר כי תפלתו והעתר לו הנם כתובים עלי דברי חוזי, והוא השיר הנמצא פה, ונחלק לד' חלקים
א) מזכיר הנהגת ה' הכללית ע"פ הטבע (עד מלת סלה פ"ה),
ב) מזכיר ההנהגה הנסיית (עד מלת סלה פ' ז'),
ג) מדבר אל העמים ומספר מה שעבר עליו מהמאסר וההצלה (עד מלת סלה פט"ו),
ד) מדבר אל ישראל (עד סוף הסי'), "הריעו לאלהים", קבלו מלכותו, שהתרועה מורה על קבלת המלך, כי הוא מלך כל הארץ:
א) ע"י הבריאה הכללית שהנברא מעיד שי"ל בורא וזה יודע גם עפ"י מחקר השכל שיש עלת העלות וסבת הסבות לכל הנמצאים, אולם מן החקירה לא יוכל לברר שהוא מנהיג את העולם ברצון, כי חכמי יון התפלספו שהעולם עמד ממנו בהכרח כצל מהשמש, וחייבו זה מעוצם גדולת הסבה הראשונה, שזה מחייב לפי דעתם שלא יתייחס לו רצון או אהבה ושנאה וכונה, ושלא ידע דבר מזה העולם השפל, וע"כ יאמרו שראוי אליו הרוממות והכבוד מצד שהוא הסבה הראשונה אבל לא היראה אחר שאינו משגיח ומנהיג, על זה אמר תחלה "זמרו כבוד שמו ושימו כבוד תהלתו", שתהלתו יהיה הכבוד המחוייב לו מצד שהוא סבת הדברים כולם, אבל שב לאמר.
"אמרו לאלהים מה נורא מעשיך", שיחויב ג"כ שייראו מפני מעשיך כי אתה ג"כ המנהיג והמשגיח ומושל ועושה כחפצו, הגם "שברוב עוזך יכחשו לך אויביך", שאויביך האפיקורסים יכחישו לך ויאמרו שהעולם קדמון, ושהכל מחויב, ושאינך יודע מאומה מן הנהגת העולם, וזה יאמרו ע"י רוב עוזך, שעפ"ז יחייבו בעיונם שלפי עוזך וגדולתך אתה מרומם מכל חפץ וכונה, וייחסו ההנהגה אל המערכת, ובטעות זה היה מנשה ג"כ שלכן עבד לצבא השמים שחשב שהם מנהיגים את העולם, וכחש הנהגת ה' והשגחתו, אבל מעתה.
ביאור המילות
"יכחשו לך". עמ"ש בהבדל בין כחש בו ובין כחש לו, התו"ה ויקרא (סי' שע"א):
"לכו", יאמר שהגם שמן ההנהגה הטבעיית לא יכירו העמים השגחת ה' ומוראו, "לכו וראו מפעלות אלהים על בני אדם, נורא עלילה", שעל ידי הפעולות שעשה בעבור בני אדם, על ידם תראו שהוא נורא עלילה, שלא לבד שיחויב לו הכבוד, כי יחוייב לו גם היראה, כי בידו לשנות הטבע ולהנהיג הנהגה נסיית בהשגחתו על בני אדם, ולעשות עלילות נוראות, והוא כי.
ביאור המילות
"נורא עלילה". עלילות הם הפעולות ששרשם מכח תכונות מוסריות, ואצל ה' הנפלאות שיעשה ששרשם מפאת תכונת הצדק והמישרים ויתר מדותיו:
"הפך ים ליבשה" בשביל ישראל, וכן "נהר יעברו ברגל", שבני אדם עברו את הירדן ברגלם, "שם נשמחה בו", כי הכרנו שהוא משגיח על פרטי בני אדם ומשנה הטבע בעבורם, שם הכרנו כי הוא.
"מושל בגבורתו עולם", שהוא מושל על העולם והטבע נכנעת תחתיו, ושיש בידו גבורה להכניע חקות הטבע, וכן כמו שעשה נסים לישראל כן "עיניו בגוים תצפינה", להשיב להם כרעתם, ולכן מעתה "הסוררים אל ירומו למו", אל ירימו את עיני ה' לומר שעיניו אינם משגיחות בעולם השפל כי רם על כל גוים ה', כי באמת עיניו ישפילו לראות גם כל הנעשה בארץ, "סלה" סיום הענין: (חלק ג')
ביאור המילות
"למו", מוסב על עיניו. "וירומו". פעל יוצא, בל ירומו את עיניו, שיאמרו שהם רמים ונשאים מהעולם השפל:
"ברכו", אתם "עמים ברכו את אלהינו" המשגיח עלינו בהשגחה פרטית (לא לבד על כללות הגוים כי גם על אישים פרטיים), "והשמיעו קול תהלתו", יצייר את התהלה כעצם מופשט נותנת קול בשבחי ה', אתם השמיעו והכריזו קולה לרבים:
"כי בחנתנו אלהים", מצייר הצירוף שצרף אותו ביסורין כדמיון צירוף הכסף באש להסיר ממנו הסיגים ויצא לצורף כלי, (בשגם לקבלת חז"ל שמלך בבל השליך את מנשה בדוד של נחושת והסיק האש תחתיו):
ביאור המילות
"בחנתנו, צרפתנו". הבחינה הוא קודם הצירוף לראות אם יש סיג ואז מצרפו, עי' ירמיה (ט' ו'):
"הרכבת אנוש לראשנו", הוא שר הסוהר שישב על ראשו וענהו ביסורים, "באנו באש ובמים" שהסיקו תחתיו את האש ואח"כ השליכו אותו אל המים לענותו, (וגם שאחז משל צירוף הכסף כמו שכתוב בפסוק י', ודרך הוא שאחר שמוציאים אותו מן האש נותנים אותו במים לחזקו), "ותוציאנו לרויה", שיצא משם והוחזר אל מלכותו:
"לכו שמעו כל יראי אלהים ואספרה אשר עשה לנפשי", עתה יספר אל ישראל איך קבלו ה' בתשובה, ואיך נתודע לו השגחת ה', וכמ"ש ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלהי ישראל:
"אליו פי קראתי", וזה כמ"ש חז"ל שתחלה קרא לכל ע"ז שבעולם וכשראה שלא נענה קרא אל ה', ואז בעת "שאליו קראתי בפי", ויותר מזה בעת "שרומם תחת לשוני", שעדיין לא הוצאתי הדברים מן הפה רק שהיה הדבור תחת הלשון שהיא פנימי מן הפה, והלשון התחיל לרומם ע"י הדבור:
"און", ובארו חז"ל שאמר בתפלתו שאם לא יעזרהו ה' ידע שהוא כאלהי העכו"ם ואינו שומע תפלה, וא"כ היה אז מסופק עדיין בלבו אם ה' שומע תפלה, וז"ש הגם "שראיתי" עדיין "און בלבי" שנסתפקתי "אם לא ישמע ה'", שלא האמנתי עדיין בבירור שה' שומע תפלה:
ביאור המילות
(יח-יט) "אם אם". מלת אם מציין הספק שראה בלבו, האם והספק היה און בלבו, מה שהסתפק אם לא ישמע ה', ומלת אכן סותר תמיד סברת עצמו כמ"ש ישעיה (מ'), עז"א אכן לא כמו שחשבתי.
"ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי", הגם שהיה מן הדין שלא יקבל תפלתי, לא הסירה מפניו כי לא הסיר "חסדו מאתי", שלא עשה לי ע"פ הדין והמשפט רק מצד חסדו הגדול אע"פ שלא הייתי ראוי לכך:
