"מזמור לדוד", חושב הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם להיות מן עבדי ה' העומדים בחצרותיו, "מי יגור באהלך" ומוסיף אף גם "שישכן" דרך שכינת עראי "בהר קדשך" שהוא לפני האהל, ר"ל מי הראוי לעמוד לפני ה' המתהלכים לפניו:
ביאור המילות
"יגור ישכן". שכינה קלה מן גרות או ישיבה (כמ"ש ישעיה י"ג כ', לקמן ק"ך):
"הולך", במצות שבין אדם למקום שבו יתהלך לפני ה' צריך שיהיה "הולך תמים", שגדר התמימות שיעשה כל מעשיו לשם ה' בלבד בלי שום פניה חיצונית, ובמצות שבין אדם לחברו יהיה "פועל צדק", ובענין האמונה יהיה "דובר אמת בלבבו" שלא תהיה אמונתו מן השפה ולחוץ, כי גדר האמונה הסכמת הלב עם מה שהוא מוציא בשפתיו:
"לא", ובאשר מטבע האדם לדרוש גנות חברו, ולהגיע לו רעה מצד מדת הכבוד ומדת הקנאה, אמר "שלא רגל על לשונו", ר"ל לא ידבר ממנו בענין שמתוך הלשון יהיה עליו איזה רכילות, כמ"ש חז"ל ה"ד לה"ר דאמר נורא בי פלניא, וכן "שלא עשה לרעהו" שום "רעה", ובאשר מטבע האדם לנטות אחרי קרוביו ולחפות בעדם, אומר שלא עשה לרעהו רעה אף שיגיע מזה תועלת לקרוביו, כי "חרפה לא נשא" בעבור "קרובו", שיחפה עליו בעבור אהבת הקרובים, כי בהפך.
ביאור המילות
"רגל". כמו וירגל בעבדך.
"על לשונו". היינו ממשמעות דבריו כמו לכו ונכהו בלשון (ירמיה י"ח) לפי פירושי:
"חרפה לא נשא על קרובו". בשביל קרובו כמו כי עליך נשאתי חרפה:
"נבזה בעיניו" קרובו "הנמאס" במעשיו, וכמ"ש זה חז"ל על חזקיה שגרר עצמות אביו על מטה של חבלים, אבל "את יראי ה' יכבד" הגם שאינם קרוביו, שמזה מבואר שעקר רגשות לבו הוא לכבוד ה' לכבד יראיו ולהבזות עוברי מצותיו ולא לבד שלא יתפעל מאהבת הקרובים כי לא יתפעל גם מאהבת עצמו, שהוא "נשבע" ומקבל בנדר "להרע" לעצמו לצום ולהתענות, "ולא ימיר" את נדרו:
"כספו", וגם לא יתפעל מאהבת הממון שחונן דל בג"ח ולא יקח נשך, ושופט בצדק להצדיק את הנקי ולא יקח ממנו שוחד הגם שלא יטה עי"ז את הדין כי "יקח שחד מן הנקי" ושכר טרחו, "עושה אלה", כי גם השב ואל תעשה נחשב כמעשה, באשר יצר האדם מסית לדברים אלה והוא עושה מעשה לכבוש את יצרו, ואז "לא ימוט לעולם", כי ישב עולם לפני אלהים וחסד ואמת ינצרוהו:
ביאור המילות
"עושה אלה". יש לפרש שאחר שחשב כל צדקותיו אומר שאיש העושה אלה הנזכר למעלה בודאי את כספו לא נתן בנשך ולא לקח שוחד, ואם כן לא ימוט לעולם:
