מלבי"ם על שמואל ב יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על שמואל ב · יד · >>

(א) השאלות (א) אחר שידע יואב שלב המלך טוב על אבשלום (לפי דעת המפרשים) למה לא בקש בעצמו?:

"וידע יואב". הגם שכלא מלרדפו, בכ"ז ידע יואב שעדיין "לב המלך על אבשלום", ר"ל שנוטר עליו איבה, ולכן לא ערב לבו לבקש בעצמו בעדו, והוצרך לתחבולה שיזכיר:

(ב) "וישלח תקועה". פי' מהרי"א מפני שתקוע היתה בהר, כמ"ש (ירמיה ו, א) ובתקוע תקעו שופר, ואנשים ההריים הם בטבע גבורים וחכמים ואמיצי לב, וחז"ל אמרו (מנחות פה ב) מפני ששמן זית גדל שם החכמה מצויה שם: "התאבלי נא". מלת נא מורה על התכיפות, צוה שתיכף תתחיל להתאבל בבכי ומספד וללבוש בגדי אבל ובל תסוך. ובאר הטעם שתתחיל באבילות תיכף, שעל ידי זה "והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת", שלא יכירו בך המלך ונעריו שהתחפשת ושנית את טעמך:

(ג) "וישם יואב את הדברים בפיה". שחוץ ממה שא"ל המשל והנמשל, שם גם פרטי הדברים בפיה, כי יואב שער בדעתו מה שישיב לה המלך, ולמדה מה שתשיב היא על דבריו. וכמו שאכתוב בפי"ט: (ד) השאלות (ד) מ"ש ותאמר ותאמר שני פעמים:

"ותאמר" וכו' "תפול" וכו' "ותאמר". ר"ל שתיכף בבואה צעקה הושיעה המלך, ואח"כ נפלה על פניה "ותאמר" שנית הושיעה המלך. והקדימה לאמר זאת תיכף, בל ידחפוה נערי המלך, ולמען ידעו כי דבר נחוץ יש לה:

(ה) השאלות (ה) מלת אבל, שלא כמשפטו. למה כפל אשה אלמנה אני וימת אישי?:

"מה לך". בזה נכלל גם השאלה מדוע באת היא ולא בעלה או קרוביה או בניה, כי אין דרך נשים לבא למשפט. וע"ז השיבה,"אבל", שא"א שיבא בעלה כי היא אלמנה. ולא בניה, שהוא נדח ממקומו. ולא משפחתה, שעליהם תצעק, "אשה אלמנה אני וימת אישי", והלשון מורה שכבר מתו לה שני אנשים, באופן שמזלה רע כי מזל גורם, ואין לה תקוה להיות איש ולהוליד בנים כי היא קטלנית:

(ו) השאלות (ו) מ"ש ויכו את האחד, כפל הכינוי עם הפעול שלא כדת:

"וינצו". הודיעה ג' טענות שאין בנה חייב מיתה, א] "שנצו בשדה", ולא היה שם עדים והתראה. ב] "ואין מציל ביניהם", באופן שאילו היה מציל לא הגיע לידי כך, כי היה קרוב לשוגג, ברתיחת האף והחמה באין מפשר בריבם. ג] "ויכו האחד את האחד וימת אותו", מה שכפל הכינוי עם הפועל מורה שפירושו כאילו הפעל כפול, ויכו, ויך האחד (כמ"ש (שמות ב, ו) ותראהו את הילד שראתה שכינה עמו (ש"ר א, כד), שפירושו ותראהו (את השכינה) ותראה את הילד), ור"ל שזה הכה לזה וזה הכה לזה, והאחד המית, באופן שחברו היה כרודף כי הכהו ג"כ. וג' דברים אלה הם גם בנמשל, שאבשלום הרג לאמנון בלא עדים והתראה, ושלא היה מציל ביניהם, שאם היה דוד עושה משפט לאמנון על שעינה את אחותו לא היה בא לידי כך, ושגם אמנון הכה אותו במה שעינה ובייש את אחותו. וקרוב לזה כתב מהרי"א:

(ז) השאלות (ז) מ"ש ונשמידה גם את היורש, הלא זאת לא אמרה המשפחה, כי רצו רק לבער הדם?: "והנה קמה כל המשפחה". והנה לה עוד טענה רביעית, כי בנה הרוצח ברח הלך לו, והמשפחה קמו עליה ורוצים לכפותה שתגלה מקומו איה הוא, וז"ש "והנה קמה כל המשפחה על שפחתך ויאמרו תני את מכה אחיו", וזה עול גדול, שהגם שיש רשות ביד גואל הדם להרוג את הרוצח גם כשאינו חייב מיתה בדין, אין לו כח לכפות את אמו שתגיד מחבואו, כי רק אם ישיגהו והכהו נפש אין לו משפט מות, לא שיחייבו גואלי הדם את היודע מקומו שיגלהו להם. זאת שנית פועל חמס בכפם, במ"ש "ונשמידה גם היורש", כי באשר לא נשארו רק שני בנים יורשים נחלת אביהם ונהרג האחד, יקום האח הנשאר תחתיו לנחלה, ומטעם זה רוצים להרגו שאז יירשו הם את נחלתו בשהם אחי אבי המת, וחוץ מכוונתם הרעה הם אומרים זה בפיהם, ור"ל כי רוצים לכפותה שתוציא את נכסי בעלה ובניה מתחת ידיה והם יירשו אותם, וזה חמס ועשק אחר שאינו חייב מיתה בדין. ואחר שהציעה העול שעושים לנגדה ביד חזקה זוכרת עקר צרתה, כי "וכבו את גחלתי הנשארה", שאחר שחשכו ככבי נשפה במיתת שני בעליה ובנה, עוד גחלת אחת מגיה חשכה שהוא בנה הנשאר, רוצים לכבות גם זאת להאפיל עליה מעוף צוקה ואפלה מנודח: "לבלתי שום לאישי שם ושארית". שע"י הריגת בנו ימחה שמו, וע"י הורשת נכסיו לזרים יקחו שאריתו ועזבונו:

(ח) השאלות (ח - יב) מה היה הויכוח הזה, שתחלה א"ל לכי לביתך והשיבה עלי העון, ולא נודע מה רצתה בזה, ואמר שנית המדבר אליך והבאתו אלי? ומה השיבה ע"ז עד שאמר שלישית חי ה'? והוא לכאורה פטפוטי דברים בלא חכמה ושכל:

"ויאמר המלך, לכי לביתך". הנה בדבריה אלה כללה שתי השאלות, א] שלא ימיתו גואלי הדם את בנה גם אם ישיגוה, ב] שעכ"פ ירפו ממנה ולא יכריחו אותה לגלות מקומו, ולא להוציא נחלתו מתח"י. ובדבר הזה השני זכתה מן הדין, שלא יוכלו לעשות לה מאומה אחר שאינו חייב מיתה בד"ת כנ"ל, אבל בדבר הראשון אין הדין אתה, כי מדין תורה רשות או מצוה ביד גואל הדם להמית את הרוצח בפגעו בו, ולא יכול המלך להעביר משפטם, ולכן לא התרצה לה המלך תחלה רק על מה שנוגע לה, מה שרוצים להכריחה שתמסור אותו בידם ושתמסור להם הנכסים. אולם גם בזה הגם שאין לגואלי הדם יכולת ע"ז, כבר כתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות רוצח הלכה ד) שכל אלו הרצחנים שאינם מחויבים מיתת ב"ד אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, ולכן אמר לה "לכי לביתך ואני אצוה עליך", ר"ל אין לך לירא מגואלי הדם המפחידים אותך כי אין יכולים לעשות לך מאומה כפי הדין, ובכ"ז אני אצוה עליך, ר"ל שאחקור ע"י שרי המלך ושופטיו אם ראוי להמיתו מדין המלכות שאז תצטרך לגלות מקומו למלך ולמסור את נכסיה, ואם אין צורך שעה לכך תפטר:

(ט) "ותאמר האשה עלי אדוני המלך העון". השיבה לו מה לך לדון בזה בדין המלכות ומפני תקנת העולם, זה לא הרג איש נכרי, רק את אחיו, וגלל עון ואשמה על יולדתו ועל בית אביו לא על אחרים, ואין בזה תקנת העולם כי מי ילמד ממעשיו להרוג את אחיו ולהחטיא את בית אביו, וא"כ "המלך וכסאו נקי", ולא עליך לפקח ע"ז מדין המלכות וכסא משפטו:

(י) "ויאמר המלך". אז נרצה לבקשתה שלא יחקור עליו כלל, ובזה פטר אותה שלא תתחייב למסרו, וז"ש "המדבר אליך והבאתו אלי", כי אריב ריבך, ובזה מלא שאלתה במה שנוגע לה, לא בענין הראשון שלא יהרגנו גואל הדם בפגעו בו, שזה נגד דין תורה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' רוצח ה"ד):

(יא) "ותאמר". אז הוסיפה לבקש גם בעד זאת שיזהיר בל ימיתוהו גואלי הדם, שאף שיש להם רשות ע"ז מדין תורה: "יזכר נא המלך את ה' אלהיך". בקשה שיזכור בדבריו שם ה'(כמ"ש באמת חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה, ובזה לא יוכל גואל הדם להפר שבועת המלך). ובארה טעם שאלתה, "מהרבת גואל הדם לשחת", שאין זה דומה למצות התורה שהגואל יחם לבבו לנקום דם אחיו מאיש נכרי, ולא כן בזה שגם הרוצח אחיו הוא, ובמה שיהרגנו לא יתקן רק ירבה לשחת, שתחת שיחם לבבו על הריגת אח אחד ירבה לשחת גם השני, ולכן יגזור המלך אומר בכח המלכות "שלא ישמידו את בני:" ואז הפיקה גם שאלתה זאת, "ויאמר חי ה'" וכו'. ובזה השיגה תכלית מבוקשה, בענין אבשלום לבקש שישיבהו המלך, כמו שיבא:

(יב) "תדבר נא". כי עתה תתחיל דבור חדש משונה מהקודם וצריכה נטילת רשות:

(יג) "ולמה חשבת כזאת על עם אלהים". אמרה לו איך עלה במחשבתך שהספור והנידון שהצעתי לפניך הוא אמתי, ושעם אלהים יעשו עול כזה מה שהוא נגד הטבע והיושר: "ומדבר המלך הדבר הזה" (מלת מדבר הוא מבנין מתפעל כמו מתדבר, כמו שפירש"י (במדבר ז, פט) על וישמע את הקול מדבר אליו). ר"ל אבל הדבר הזה שהחליט המלך בזה הוא מתדבר אל עצמו, שבזה הוא "כאשם לבלתי השיב המלך את נדחו", כי המלך עם בנו הוא הנידון, ופסק דינו בעצמו שמה שאינו משיב את נדחו היא כאשמה מלפניו:

(יד) "כי מות נמות". הוסיפה עוד להרך את לבבו, כי מה בצע לו בהריגת אבשלום, אחר שאינו חייב בדין ב"ו רק דינו מסור לשמים, הלא סופו למות ויקבל ענשו. ואם מפני ששפך דם אחיו, הלא בני אדם דומים "כמים המוגרים ארצה אשר לא" "יאספו" שאז נבלעים בארץ, כן סוף הבשר והדם להתבלות בארץ: "ולא ישא אלהים נפש". פי' אלהים לא יכפר עון נפש שהרג, ויקבל ענשו בדין שמים. וגם יל"פ שלעומת שאמרה שיענשנו ה' בגופו, אמרה שבכ"ז לא יכלה אלהים את הנפש (מלשון כמעט ישאני עושני, איוב לב, כג), ולכן "חשב" אלהים "מחשבות לבל ידח ממנו נדח", שהנדח ממקומו (ר"ל אבשלום) לא ידח ממנו, היינו מאלהים, שלא יהיה בארץ טמאה ושם ידח מאחרי ה', וילמד לעשות כתועבת הגוים ההם. ובארה מחשבות ה' בזה, ממה שהתעוררה היא לדבר הזה שזה סבה מאת ה', והוכיחה זה משתי פנים, א] מצד מה שערבה לבה לבא לפניו, וז"ש:

(טו) השאלות (טו - יז) למה כפל אשר באתי לדבר, ותאמר שפחתך אדברה, ותאמר שפחתך וכו'?:

"ועתה אשר באתי". ר"ל זה היה מאת ה' שבאתי "לדבר אל המלך", הגם "כי יראוני העם" שאענש ע"ז. זאת שנית, מצד הדבר והמשל אשר נתן אלהים בלבי, וז"ש "ותאמר שפחתך אדברה נא אל המלך", המשל הזה: "ואולי יעשה המלך את דבר אמתו". ר"ל הדבר והשאלה שבקשתי אני יעשה המלך בעצמו, כי הוא הנידון והצריך לדבר זה:

(טז) "כי ישמע". בארה דבריה, שמזה בעצמו שיעשה המלך את דבר אמתו להוציא משפטה לזכות: "להציל את אמתו מכף האיש". ויצא המשפט לפניו להציל, מזה בעצמו:

(יז) "ותאמר שפחתך". מזה ערבתי לבי לאמר לך: "יהיה דבר אדוני המלך למנוחה". מזה ינוח המלך ובנו הנדח מעצבו ומרגזו: "כי כמלאך אלהים כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע". ר"ל אחר שהחלטת משפט זה בדבר שאין אתה נוגע בו, הנה המשפט אמת משני צדדים, א] מדרך שאתה כמלאך אלהים מכוין אל מרכז האמת, ולא תטעה מצד שכלך הזך ואהבת האמת וידיעתך הברורה בין טוב ורע. ב] מצד העזר האלהי, "שה' אלהיך עמך", להחליט משפט צודק, וא"כ המשפט הזה נחרץ וקיים, ויפול גם על ענין אבשלום:

(יט) "היד יואב". הבין שהאשה לא תעשה זאת מעצמה: "אם איש להימין". אמרה כבר מבואר שהוא בעצת יואב, שהוא לא לבד ששם בפי המשל והנמשל, שם בפי גם פרטי הדברים, כי יואב בהיותו מכיר דרכי המלך הבין שתחלה יאמר המלך שיצוה עליו, ולמדה מה שתשיב ע"ז, וכן ידע כל גלגולי הדברים, עד "שלא יש להימין ולהשמאיל מכל אשר דבר אדוני המלך", שכבר ידעתי תחלה כל פרטיהם כאילו רק כך היה מוכרח לדבר, וזה לא יוכל איש אחר (וע"ז כתוב אם אש) רק "יואב" הבקי במשפטי המלך, וז"ש "הוא צוני: והוא שם בפי את כל הדברים האלה". בראש ועד סוף:


(כ) "לבעבור סבב". ועשה זה כדי שהמשפט שתשפוט בנידון כזה יהיה סבה "אל אני הדבר", כי המסובב יהיה שכן תוכרח

לשפוט בנידון שאתה נוגע:

(כא) "הנה נא עשית". ר"ל המתחיל אומרים לו גמור:

לפי הרד"ק הקרי עשית

(כד) "יסוב". צוה שני דברים, א] שלא יכנס דרך הרחוב כדרך בני המלך בבואם מארץ אחרת בתוף וכנור בשמחה ושירים, רק "יסוב אל ביתו", בדרך עקלתון. ב] "שלא יראה פניו":

לצורך?:

(כה) השאלות (כה - לג) למה הפסיק בספור יופיו של אבשלום באמצע? מלבד שאין מקומו פה, והיל"ל תחלה כל הספור עד וישק המלך לאבשלום ואח"ז קודם ספור המרד יספר יפיו. למה לא מרד אבשלום קודם שראה פני אביו שהי"ל כעס וחרון לא אחרי שקרב ונשק לו? ומה ראה על ככה למרוד באביו והוא היה הגדול באחיו בן יורש עצר ואביו זקן ולמה מהר למרוד שלא "וכאבשלום". הפסוקים הבאים הם כדמות הקדמה להודיע הסבה שהניעה את לב אבשלום אל המרד הגדול הזה למרוד באביו, הנה אבשלום היה בן הבכור אחרי מות אמנון, וכן מצד יפיו ומעלותיו חשב כי לו יאתה המלוכה. ואביו היה בדעתו להמליך את שלמה, אם מצד שנאתו לאבשלום, אם מצד שא"ל הנביא (דהיא כב,?) הנה בן נולד לך וכו', ויתר בניו כבר נולדו קודם לכן, וגם פרט לו שהבן המולך יקרא בשם שלמה, וגם כבר נשבע לבת שבע ששלמה בנה ימלוך אחריו, כמ"ש (מ"א א, יג) וכאשר הרגיש אבשלום זאת ע"י שראה שנאת אביו אליו (הגם שלא ידע מנבואת נתן), לכן הקדים למרוד טרם ימליך את שלמה בחייו כמו שהיה אח"כ באמת. וז"ש כהוצעה אל מעשה המרד שיספר בסימנים הבאים, "וכאבשלום לא היה איש יפה", וראה א"ע הגון למלכות מצד שלמות יופיו הנודע להלל בכל ישראל, ולא היה בו שום מום:

(כו) "ובגלחו". גם בזה היה משונה ושהיו קווצותיו תלתלים, והיה נזיר עולם קדוש גדל פרע שער ראשו ולא גלח רק פעם אחת בשנה, וז"ש "והיה מקץ ימים", דהיינו סוף שנה לימים אשר יגלח, כפי הדין בהכביד שערו מקיל בתער, וז"ש כי כבד עליו וגלחו, ובודאי היה מגלח קרוב למזבח כדין נזיר, ושם היה שוקל שערו והיה משקלו מאתים שקלים, שזה דבר מפליא מאד. בפרט למ"ש במדרש (ראה ירושלמי קדושין פ"א ה"ג) דכל שקלים שבנביאים ליטרין:

(כז) "וגם נולדו לו שלשה בנים". וכולם מתו בעת ההיא, כמ"ש (לקמן יח, יח) שלכן הציב לו מצבה בחייו ושיקרא שמו כי אין לו בן, ומצד זה התאוה למלכות שיקרא שמו לזכר עד. וגם זה נמשך למ"ש בפסוק שאח"ז שהגם שבעת ההיא נולדו ומתו לו שלשה בנים, בכ"ז:

(כח) "וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה". ולא בא המלך לנחמו על מיתת בניו. והנה זה עורר אותו שנית אל המרד, שראה שנאת המלך עליו, עד שלא היה מקום שדוד ימליך אותו:

(כט) "וישלח". זאת שנית, ראה ששלח אחר יואב שתי פעמים לשלוח אותו אל המלך, ולא אבה לבא, ובזה הרגיש כי יואב יודע שהוא דבר נמנע שיראה פני המלך ולא יוכל לפעול זאת מגודל שנאתו אותו:

(ל) ולכן צוה להצית חלקת יואב, באשר חשב כי הרע לו במה שהוציאו מגשור, כמ"ש בפסוק ל"ב:

(לב) "לאמר למה באתי מגשור". וא"כ הרעות לי במה שהבאתני לירושלים:

(לג) "וישק המלך לאבשלום". גם בזה הראה שלא ימליכהו, שכבר כתב הראב"ע בפ' תולדות, שנשיקה עם למ"ד הוא ביד או בכתף, ובלי למ"ד הוא בפה, ולא נשק אותו בפה כראוי לבן הבכור המולך תחתיו רק נשק לו בגופו: