מלבי"ם על שמואל ב טו
<< · מלבי"ם · על שמואל ב · טו · >>
(א) "ויהי מאחרי כן". אחר שספר הסבות שסבבו את המרד, מספר ההכנות שהכין אבשלום לזה, מצד האחד הראה גדולתו שהוא נוהג בטכסיסי מלוכה שהכין לו סוס וחיל ומרכבה מרקדה:
(ב) השאלות (ב - ג) מה ראה לשאול מאיזה עיר אתה, כאילו בזה שם מגמת פתויו? ואיך אמר שהוא יצדיק כל איש אשר לו ריב ומשפט שזה א"א, כי בהכרח יהיה אחד חייב ואחד זכאי? ולמה אמר ועלי תחת ואלי?:
"והשכים". בצד השני הראה ענותו, ואהבת צדק ומשפט, ואהבת העם, אשר בשלש אלה גנב לב העם. א] הראה אהבת העם במה "שהשכים בבקר ועמד על יד דרך השער" (השער היה מיוחד למשפט), ודרש לכל איש על אודותיו, עד ששאלו "מאיזה עיר הוא", כשוקד לדעת כל עניניו עד מקום מגורתו. ואחרי שמע דבריו, א"ל שדבריו טובים רק לא ימצא משפט מצד המלך, ובזה השריש בלבם שהמלך לא ישמע משפטי העם, מזקנותו או מעצלותו, וגם הסתיר בדבריו מלשינות אחרת במה ששאל מאיזה עיר הוא כאומר שהמלך לא ישקוד רק על טובת שבטו, לא על יתר שבטי ישראל, ושלכן כאשר א"ל "שהוא מאחד שבטי ישראל", שאינם ממשפחת המלך, א"ל:
(ג) "כי שומע אין לו מאת המלך":
(ד) "ויאמר אבשלום". ב] הראה עוז מלך משפט אהב, במ"ש "מי ישימני שופט בארץ", כאומר איני מתאוה אל הנזר והמלכות, רק להיות שופט, למען אסיר המכשלה: "ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו". כלל בזה ג' ענינים, א] שאז אנשי הריב אלי יבואו, ר"ל שישפוט בעצמו בלי אמצעי. ב] שאיש אשר לו ריב ומשפט, ר"ל שהמשפט אתו בריבו (שזה ההבדל בין ריב ומשפט, הריב הוא הטענות, והמשפט הוא פסק הדין, ויש אשר לו ריב לבד, כמו שני בעלי דינים המכחישים זא"ז, ויש אשר לו ריב ומשפט, כמו ריב בנות צלפחד שהמשפט אתם כמ"ש (במדבר כז, ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה'), ואז יצדיקנו. ג] כיון במ"ש "ועלי" (תחת ואלי) שגם אם עליו יבא איש בריבו יצדיקנו, וכ"ש שלא יחניף את בני משפחתו ושבטו:
(ה) "והיה". בזה הראה ענותו, שהחזיק לאיש המשתחוה לו, ר"ל החזיקו שיקום וגם נשק לו כאשר ישק איש את אחיו הדומה לו, ובזה גנב לב כל ישראל:
(ז) השאלות (ז - יג) מה ראה לקשור המרד בחברון? דבר המרגלים הוא דברי סכלות, הלא בתקוע שופר אז יוכלו הם לאמר זאת, ולמה יקדימו שאז יאמרו מלך אבשלום? ומה בצע באמירה זאת? ולמה לקח עמו מאתים איש מירושלים אחר שלא גלה להם סודו? ולמה שלח את אחיתופל מעירו ולאן שלחו? ואיך לא נודע הדבר אל דוד אחר שכבר הודיעו המרגלים זאת בכל שבטי ישראל?:
"מקץ ארבעים שנה". פי' חז"ל (תמורה יד ב) מיום ששאלו ישראל להם מלך, ומהרי"א פי' ארבעים שנה של מלכות דוד, ור"ל קרוב לסוף ארבעים, כי מקץ יבא על הזמן הקרוב לסוף כמו מקץ ז' שנים תעשה שמטה, והיה זה בשנת הל"ז או הל"ח של דוד, שאז ראה שהמלך זקן וקרוב הדבר שימליך את שלמה בחייו, ולכן הקדים לעשות מעשהו, וכן פי' ר' ישעי': "ויאמר אבשלום". עתה יספר באיזה אופן קשר קשר המרד, ויגיד בזה ארבעה ענינים, (ראשונה) בחר שיתפשט הקשר מעיר חברון ששם מלך דוד בראשונה והיתה ליהודה, שמצד זה נחשבת כעיר מלוכה ותקביל נגד ירושלים עיר ממלכת דוד, וגם ששם ימשוך את יהודה אחריו, ולבל ירגיש אביו א"ל שהולך לשם אל הבמה לקיים נדרו:
(י) "וישלח". (זאת שנית) מחברון שלח "מרגלים", הם ירגלו חרש מחשבות האנשים, וכל איש אשר יראו שנוטה מעם דוד אל אבשלום יגלו לו הסוד ויכניסוהו בין הקושרים, והם צוו אל הקושרים שישמרו הדבר בסוד, עד עת "ישמעו קול שופר", שאז "ואמרתם מלך אבשלום", ר"ל אז תפרסמו הדבר, ובזה נשאר הדבר בסוד, וגם הנכנסים בקשר לא ידעו יום המועד והחרישו, עד ירימו המרגלים נס בקול שופר:
(יא) "ואת". (שלישית) "לקח עמו מאתים איש מירושלם", שהם מעבדי דוד ואוהביו והם היו קרואים אל הזבח ולא ידעו כל דבר, ובזה גנב לב דוד שלא עלה דבר כזה על דעתו כלל, אחר שידע שנמצאים אצל אבשלום עבדי דוד ובעלי בריתו, באופן שהקשר שהתפשט בכל ערי ישראל נעלם מן האנשים שאצל אבשלום ואף כי מדוד:
(יב) "וישלח". (רביעית) "שלח את אחיתופל יועץ דוד", שהיה עמו בקושרים, בל ימצא בעירו בגילה, רק ישב במקום נסתר מוכן לעת הצורך, ובזה הערים שאם יתגלה לדוד דבר ויצטרך יועץ ועצה לא ידע מקומו:
(יג) "ויבא המגיד". ובאופן זה נבנה הבנין הזה עד תומו בסוד גדול, עד שבעת הוגד זאת לדוד, כבר תקעו בשופר, ונודע שכל ישראל בקשר המרד:
(יד) השאלות (יד) למה כפל קומו ונברחה, מהרו ללכת? ומהו והדיח עלינו את הרעה? ולמה יכה העיר אם הם יהיו חוץ לעיר ולא ילחמו בעיר?:
"ויאמר דוד". א"ל שני דברים, א] "שיברחו כי לא תהיה לנו פלטה", אחר שהוא מוכן למלחמה ונושע ברב חיל, ודוד לא ידע מי אשר אתו. ב] "שימהרו ללכת שלא יכה אבשלום את העיר והדיח עליהם את הרעה", ר"ל שאם ישיגם קרוב לירושלים הגם שיוכלו לברוח, יהרוג את אנשי העיר, ויעולל עלילות שאנשי דוד הרגו אותם יען מרדו בו, כי אז לא נודע עדיין מי מאנשי דוד ומי מאנשי אבשלום ולא ידעו מי המחריב את העיר, וגם אם יודע שאנשי אבשלום הרגו בם יאמרו שזה יען היו אנשי דוד הלוחמים אתו קרובים לעיר וחוסים בצל העיר והמבצר, לכן מהרו ללכת:
(טז) השאלות (טז - יז) למה כפל ויצא המלך ויצא המלך:
"ויצא". (סיפר יציאת המלך מירושלים) תחלה יצא מביתו, הוא וכל ב"ב, ואח"כ:
(יז) "ויצא". מן העיר: "וכל העם". שיזכיר בסמוך: "ויעמדו בית המרחק". בבית הרחוק מן העיר להתקבץ שם:
(יח) "עברים על ידו". הוא עמד לפקד כל עובר אם ילך עמו ואם לא: "וכל הכרתי". גבורי דוד: "אשר באו ברגלו". בסבתו, שבאו להיות מבני חילו ואתי הגתי פקיד עליהם:
(יט) השאלות (יט - כ) בפסוקים האלה נלחצו המפרשים:
"למה תלך עמנו". אם תלך מפני שאתה ירא מאבשלום, יש לך שני ברירות, או "שוב לירושלים ושב עם המלך", כי לא ישים לב עליך "כי נכרי אתה. וגם" (אם) "גולה אתה", אם יגלה אותך מירושלים, "למקומך", הלא תגלה "למקומך" לגת, ולא תפסיד מאומה:
(כ) "תמול". ואם תלך למעני כדי לעזרני, ע"ז השיב, א] "תמול" בואך ואיך היום אניעך, ואתה עיף ויגע. ב] "ואני הולך על אשר אני הולך", עוד לא ידעתי תכלית מהלכי ומגמתי, רק סבת ההליכה היא מפני שאני הולך, ר"ל בורח ממה שממנו, לכן "שוב" אתה "והשב את אחיך עמך" (והשב את אחיך) "חסד ואמת", ר"ל זה החסד שתשיב להם בעבור שהלכו אתך מה שתשיבם בל ינודו וינועו:
(כא) "אשר יהיה שם" וכו' "אם למות אם לחיים". ר"ל אחר שיהיה בהכרח במקום סכנה, מסופק "אם למות אם לחיים", לכן "שם יהיה עבדך", כי אין ראוי לאוהב לעזוב את אהובו בעת צר:
(כג) השאלות (כג) מ"ש וכל העם עוברים כבר נזכר פסוק י"ח ושילש עוד וכל העם עוברים:
"וכל הארץ". עי"ז נודע הדבר בכל העיר וכולם בכו. וגם "כל העם", ר"ל עם ירושלים עוברים ג"כ, ואז נתחלקו לשתי מחנות, המלך עבר בנחל קדרון, והעם עברו בדרך אחר אל פני המדבר:
(כד) השאלות (כד - כז) מ"ש ויעל אביתר, מחוסר ביאור, וכן מ"ש הרואה אתה:
"ויציקו את ארון האלהים ויעל אביתר". נראה פירושו שעשו לארון מקום מצוק (מענין כי לה' מצוקי ארץ (ש"א ב, ח), השן האחד מצוק מצפון (שם יד, ה)), ר"ל מקום מבצר וגבוה להניחו עליו. ואביתר הכ"ג עלה על הבימה הלז ועמד שם לפני הארון למשמרת לכבוד, וכן עמד "עד תום כל העם" וכו':
(כה - כו) "ויאמר". ואז אמר המלך שישיב את הארון אל העיר, בממה נפשך, שאם ימצא חן בעיני ה' הלא ישיבהו לירושלים למקום הארון, ואם אינו חפץ בו איך יכריח את רצונו להוביל הארון עמו הלא ה' הטוב בעיניו יעשה ומי יעשה נגד רצונו:
(כז) "ויאמר המלך אל צדוק". שב ואמר אליו שגם הוא ישוב וישאר בעיר, ומ"ש "הרואה אתה", ר"ל שלא יהיה נראה כאילו היה זה בפקודתי רק כאילו אתה בעצמך ראית ובחרת כך, למען לא תחשד בעיני אבשלום, וע"י כך תוכלו לרגל מה שנעשה בעיר ולהודיעני, ועז"א ואחימעץ בנך וכו' עד בוא דבר מעמכם וכו'. וחז"ל (יומא עג ב) פי' מ"ש (פסוק כד) ויעל אביתר היינו שעלה ונסתלק מן הכהונה מפני ששאל באורים ותומים ולא עלתה לו, וכפי דרכם נראה, שמ"ש "ויציקו את ארון האלהים", ר"ל שהציגו אותו כדי לשאול באורים ותומים שהיה הכהן עומד לפני הארון: "ויעל אביתר". היינו שעלה אל הארון לשאול, וזה נמשך "עד תם כל העם", כי לא נענה, ונשאר הארון עומד, ואז "ויאמר המלך לצדוק" שהוא ישאל באורים ותומים. והנה המלך נסתפק אם לא נענה מחמת שהוציאו הארון ממקומו או מפני אביתר, ולכן אמר לצדוק ולא לאביתר, וגם א"ל שישיב את הארון. ועתה באר מה ששאל באורים ותומים, שהיתה השאלה "אם" יצליח ועוד ישוב לירושלים או לא, וז"ש שתשאל "אם אמצא חן בעיני ה'", זאת תהיה השאלה, "והשיבני" (ר"ל אז ישיב לי התשובה) כי "יראני את הארון ואת נוהו". אבל "ואם כה יאמר," וישיב לי ע"י האורים ותומים "לא חפצתי בך, הנני" וכו'. והיתה התשובה של האו"ת "שובה העיר בשלום", שאותיות אלה בלטו מן האו"ת, ודוד הוציא מזה תשובה כוללת על כל עניניהם, א] שהוא ישוב לביתו, שע"ז שאלו. ב] ממ"ש שובה העיר בלשון צווי, דייק שרמזו לו שהכהן ישוב העיר, וז"ש הרואה אתה (ר"ל הראית על אותיות האפוד) שכתוב בהן אלה המלות "שובה העיר בשלום", ולכן שובה כפי שענו האו"ת, ואחימעץ וכו':
(ל)" ודוד עולה." אחרי נפרד מארון אלהים, והגיע להר הזיתים, ששם יפרד מעיר האלהים, התחיל לבכות וחפה ראשו וחלץ מנעליו כאבל:
(לא) "ודוד". ואז שם על לבו שלא בא אחיתופל עמו, והבין שהוא עם אבשלום, ויגד דוד זאת לעבדיו:
(לד) השאלות (לד) כתוב זה מוקשה מאד, ולא ידעו בו המפרשים באור נכון בלא זרות ומעקשים:
"ואמרת לאבשלום עבדך ואני" וכו'. כבר כתבנו כי סבת מרידת אבשלום היתה מפני שהתירא שאביו ימליך את שלמה בחייו, אמנם אם היה דעתו להרוג את אביו, או שלא רצה רק שאביו ימליכהו בחייו, והוא ישב בכבוד, כאשר עשו מלכים רבים שהמליכו את בניהם לעת זקנותם, נבוכו המפרשים. ומהרי"א כתב שלא היה בדעת אבשלום להרוג את אביו, ושלכן חרה לדוד על שהרגו אותו, כי ידע שאבשלום לא שונא לו ולא מבקש רעתו, רק חפץ שלא יתן המלוכה לאחר מבניו, ורק אחיתופל היה אויב לדוד ורצה להרגו (כמ"ש בסימן יז), ושלכן לא הסכים אבשלום לעצה זו, עי"ש. והאמת הוא שאבשלום עצמו לא היה לו בפרט זה הסכמה קיימת, כי תכלית מגמתו היתה שימלוך בכל אופן, אם בטוב אם ביד חזקה, ואם היה אביו ממליכו בטוב אין ספק שלא היה מורד וממרה וקושר, והיה מכבדו כאב וכמלך, כמו שכבדו שלמה אחר שישב על כסא המלוכה, רק עתה שאלצהו ההכרח למרוד ולתפוש מלכות בזרוע, היו לפני שני דרכים, א] שאם ינצחהו ויכריחהו שיסכים על מלכותו, יעזבהו בביתו ובמעלתו כל ימי חייו והוא יהיה המולך והמנהיג בחייו, שבזה לא יהיה לחרפה שרצח את אביו. ב] שלא יעזבנו בחיים מחשש שישוב אביו וימרד בו במצאו ידו, שאחר שלא המליכהו ברצון לבו ישמור עליו משטמה תמיד. ואבשלום היה פוסח בין שתי הסעיפים האלה, שבודאי היה מתאוה שלא יהרוג את אביו, ובכ"ז אם יראה שלא יהיה הממלכה נכונה בידו רק באופן זה היה הורגו בלי חמלה, והיה הדבר תלוי לפ"ז מעצת יועציו. ודוד ידע שאחיתופל בודאי יתאמץ להוליכו בעצתו על הדרך השני, באשר הוא מרד מפני איבה ומשטמה שהיה לו על דוד מפני מעשה בת שבע נכדו (כנ"ל ש"ב יא, ו) וגם שיתירא שאם ישלים הבן את אביו ישיב לאחיתופל גמולו בראשו, ולכן היה מחכמתו ששלח את חושי הארכי שגם הוא יהיה מיועצי אבשלום, אבל יבא אליו באופן אחר, לא כאויב ומתנקם לדוד רק כאוהב את דוד ואת אבשלום יחד, בשיאמר אליו כי הגם שהוא לא נשתנה עתה מאהבתו את דוד ריעו, בכ"ז הוא יחזיק ידי אבשלום מאשר רואה כי הצדק אתו, וכי הראוי והטוב לפני שניהם ולטובת כל ישראל שיעזוב מלכותו ביד אבשלום בטוב, והוא ישב לעת זקנותו במנוחה ובשלות השקט, כי כבר אפסו כחותיו מלשפוט ולהנהיג העם הרב הזה, ואין בבניו טוב מאבשלום ראוי למלכות ובפרט שכן הסכמת כל העם, ואין כח למלך להמליך אחד מבניו שאינו הבכור ואינו המרוצה לעם, ובזה יטה את לב אבשלום אל הצד הזה, שלא יחשוב להרוג את אביו ולאבדו, רק להכריחו שכאב את בן ירצהו ויתן לו המלכות בשלום ובמישור. וז"ש ואמרת לאבשלום "עבדך אני המלך אהיה עבד אביך", תאמר לו כי אתה עבדו ורוצה במלכותו, ובכ"ז אהיה גם עבד אביך, כי אתאמץ שגם אביך יסכים לזה, אחרי שינצחהו ויהיה מוכרח לזה, וישב בכבודו ואעבוד גם אותו. והוסיף "ואני מאז ועתה", ר"ל אני לא נשתניתי מדעתי אז, כי כן חשבתי אז וכן אני חושב עתה, שאהיה עבד גם לך גם לאביך, כי מאז ראיתי ויעצתי שיעזוב מלכותו אליך. והוסיף "ואני עבדך", שבכ"ז אל תחשוב שלא באתי אליך רק על אופן שאהיה עבדך ועבד אביך, ושבאם לא יעלה זאת בידי שיניח אביך המלוכה אליך בטוב, אשוב אל אביך, לא, כי בכל אופן אני עבדך לבד, אחר שנבחרת מכל ישראל: "והפרתה לי את עצת אחיתופל". אחרי שכל עצות אחיתופל יסובו אל הדרך השני שאבשלום יהרוג את דוד, א"כ במה שתוליכהו על הדרך הראשון שישלים עמי וימלוך ברצוני, ממילא תפר כל עצותיו, וכמו שהיה באמת. ובזה הביט דוד אחרית דבר מראשיתו, והיה זה בהשגחת ה' שתיכף כאשר בקש סכל נא את עצת אחיתופל ה', והנה חושי הארכי לקראתו, שליח ההשגחה, ועצת ה' היתה אתו בכ"ז:
(לה) "והלוא עמך". ר"ל לא תהיה יחיד בזה לגנוב לב אבשלום, כי גם כהני ה' בלב ולב ידברו אתו, וכן על ידיהם וע"י בניהם יודע לי כל דבר. הנה לפ"ז אחר שספר איך השלים אבשלום את המרד על מתכונתו, ספר ג"כ חכמת דוד וטוב עצתו ברגע זו אשר תחת מסבות התהפך, אם במה שברח מן הארץ, שבכ"ז נודע לו מי אשר אתו, בזה עורר ג"כ רחמים בלב רבים, אשר בכו וינידו בצר לו ובאו לעזרתו. ואם במה שהשיב ארון ה' העיר, שהיה בזה גם מטוב העצה, שלא ירבה חרון ומשטמה על כי לקח לשבי עוזם להוליכו במדבר. ואם במה שהכין יועצים ומרגלים בבית אבשלום להפר מחשבותיו. ואם במה שסלל אורח להצלה על הצד שיתגבר אבשלום, שיחמול עליו ולא יהרגנו, וכמ"ש חז"ל (ברכות ז ב) מזמור לדוד קינה לדוד מבע"ל משל לאדם וכו' אמר סתם ברא חייס על אבא וכו':