מלבי"ם על שיר השירים ה ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


משל

(ז) ובבואה לפני שער העיר, מצאוה השומרים והכוה ונשאו את רדידה מעליה:

מליצה

(ז)"מצאוני" ומדי צאתה לעזוב את חדרי שלמה, ר"ל בעת רצתה להפרד מן הגויה אל השפע הנבואיית. מצאוה שומרי העיר, ר"ל הכחות המעמידים חיי הגויה, שלא יכלה עוד לעבור מהם כמקדם ולגנוב דעתם, כי כבר היתה תחת רשותם, והם הכוה ופצעוה שהכריחו את הנפש שתשאר עם גויתה ומדותיה ותאותיה הגשמיות עד שהשיבוה למסגרה בכל פעם ע"י מכות ופצעים שהם חולי הנפש ומכאוביה, (כמ"ש הרמב"ם בח' פרקיו שיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי), ושומרי החומות בכללם, שהוא מצד היותה קשורה בגויה ובחומה היא יושבת, נשאו את רדידי שהוא תכשיט ראשה, ר"ל שלא יכלה עוד להשכיל ולהשיג בדרך נבואיי שמשכיל בלא חומה ובלא מעצור, כי שבו השכלותיה מוגדרים ומצומצמים לפי ההשגה של שכל הנקשר בחומר. שמשיג השגה הדרגיית ע"י שהוא מוקף חומה דלתים ובריח, לא השגה פתאומית בלא גבול ותכלית:  

<< · מלבי"ם על שיר השירים · ה ז · >>