התורה והמצוה ויקרא יג יא-יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן עה[עריכה]

ויקרא יג יא:
צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ג*:

[א] "צרעת"-- בנין אב לכל הצרעת שיהיו כגריס


צרעת: ממה שקורא הנגע שיש בו מחיה בשם "צרעת" וכבר למדינין שלא תצוייר נגע שיש בה מחיה שתהא פחותה מגריס (כנ"ל סימן עג) למד בנין אב לכל הצרעת שיהיה כגריס. ואין פירושו לכל הנגעים רק פירושו לכל מקום דכתיב לשון "צרעת היא" מלמד ששיעורו כגריס. ולכן בא שם צרעת בכל הנגעים לצורך לימוד השיעור כגריס: בבהרת (ספרא פרשה א מ"ו) צרעת כגריס, וכן במכוה (לקמן פ"ז מ"ט) ושם למד שחין ממכוה, וכן אמר (בפ"ח מ"ד) הקיש נגע ונתק שנתק כגריס, וכן (בפי"א מ"ו) גבי קרחת -- צרעת כגריס, וכן בפי"ד מ"ד גבי נגעי בגדים. הרי לומד בכולם משם "צרעת" ואב לכולם ממ"ש פה "צרעת" גבי מחיה שהוא כגריס. וכבר בארנו למעלה (סי' מב) שלמחיה יקרא בשם צרעת סתם לרוב

סימן עו[עריכה]

ויקרא יג יא:
צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ג*:

"נושנת"-- מלמד שהיא מטמאה שלא הפוכה. הלא דין הוא: שער לבן סימן טומאה ומחיה סימן טומאה. מה שער לבן אינו מטמא אלא הפוך אף מחיה לא תטמא אלא הפוכה... ת"ל "נושנת"-- מלמד שהיא מטמא שלא הפוכה.    [ב] "היא"-- מלמד שהיא מטמא הפוכה. והלא דין הוא: מה אם שער לבן שאינו מטמא שלא הפוך, מטמא הפוך, מחיה שמטמאה שלא הפוכה אינו דין שתטמא הפוכה?! ת"ל "היא"-- מלמד מטמאה שהיא הפוכה


צרעת נושנת היא: עיקר שם צרעת נאמר על המחיה, כי השאת לבדו אינו צרעת עדיין, ואמר שדרך הצרעת הזה להיות חולי מתישן, עד שהגם שכפי שצייר פה נולדה מחי׳ אחר השאת כמ״ש "והנה שאת לבנה ומחית בשר חי בשאת", בכ״ז היא חולי נושן מטבעה ומתגלה לפעמים המחיה קודם השאת מבואר שהמחיה מטמאה שלא הפוכה (לא כשער לבן שאינו מטמא אלא הפוך, וז״פ משנה א׳.

אמנם ממ״ש מלת "היא" שהוא ביאור הקודם, שדבר הנאמר היא צרעת נושנת והכתוב צייר שקדם השאת למחיה, מבואר שמטמאה גם הפוכה, שאל״כ הול״ל "צרעת נושנת בעור בשרו" והיה זה תנאי שאם היא נושנת וטמאו הכהן, לא אם אינה נושנת, אבל כשאמר מלת "היא" באר את הקודם שמדבר בהפוכה (וז״פ משנה ב

סימן עז[עריכה]

ויקרא יג יא:
צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ג*:

[ג] "וטמאו הכהן לא יסגירנו"-- מלמד שאין מסגירין את המוחלט. מנין שאין מחליטין את המוסגר ולא מסגירין את המוסגר? ת"ל "לא יסגירנו כי טמא הוא"-- כל שנקרא עליו שם טמא אין זקוק לו.   [ד] או אינו אלא "ולא יסגירנו אם טמא" שלא יסגירנו כהן אבל מוחלט יסגירנו... ת"ל "כי טמא הוא"-- בנראה דברתי ולא ברואה


וטמאו הכהן לא יסגירנו: אחר שאמר "וטמאו" למה צריך לומר שלא יסגירנו וע״כ בא לאמר שאם נולד בו נגע אחר לא יסגירנו בעבורו וז״ש "וטמאו הכהן לא יסגירנו"-- מלמד שאין מסגירין את המוחלט. אולם למה הוסיף "כי טמא הוא" ע״כ בא ליתן בזה כלל כולל שכל שהוא טמא בעבור נגע אחד לא יסגירנו עוד. ומזה ידעינין שה״ה המוסגר שהוא ג״כ טמא לא יסגירנו וכ״ש שלא יחליטנו וז״ש מנין שאין מסגירין את המוסגר וכולי. (וכן כיוצא בכ״מ שסיים הטעם, בא ליתן כלל כולל כמ״ש באילת השחר (כלל קלה.

אמנם היה הלשון יותר מתוקן אם היה אומר "ולא יסגירנו אם טמא" והיה זה אזהרה כוללת שאם הוא טמא לא יסגירנו עוד כי לפי שטחת הלשון "כי טמא הוא" משמע שבא רק לתת טעם פה לבד שהוא המוחלט מחמת צרעת השאת וע״ז משיב שאם היה כתוב כן הייתי טועה שהוא אזהרה על הכהן המוסגר שאם הוא טמא לא יסגיר את המצורע ולא נדע כלל שקאי על המוחלט שלא יסגירו אותו ת״ל "כי טמא הוא" שהוא נתינת טעם על הנראה שהוא טמא ושלכן לא יסגירנו ( וז״פ משנה ד׳

סימן עח[עריכה]

ויקרא יג יב:
וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ג*:

[ה] "ואם פרוח תפרח"-- אין לי אלא בזמן שפרחה בכולו אחת. פורחות וחוזרת, פורחת וחוזרת מנין? ת"ל "פרוח תפרח". אין לי אלא מלמטה למעלה. מלמעלה למטה מנין? ת"ל תפרח ואם פרוח תפרח   [ז] אין לי אלא מטמאה לטהורה, מטהורה לטמאה מנין? ת"ל תפרח ואם פרוח תפרח. ר' נחמיה אומר אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה--טהור. מטהורה לטמאה-- טמא


ואם פרוח תפרח: שם פרח הונח בעצם על הפרח הזרעיי המתגלה ומלא עלים ופתילות בעלי צבע או משוללי הצבע (כי תאנה לא תפרח-- "הפרחה הגפן", "פרח שושן") וזה המבדיל בינו ובין ציץ שהוא צמיחת הבד נושא הפרי והתגלותו שהיא לפעמים לפני הפרח ופעמים אחריו והושאל משם אל כל דבר המתגלה וצומח לאט לאט-- "צרעת פורחת", "שחין פורח אבעבועות"

וזה המבדיל בין אם היה אומר "ואם תכסה הצרעת" שהיה משמע שכסה הכל בפעם א׳ משא"כ במ״ש "פרוח תפרח" היינו שתתגלה לאט לאט וז"ש במשנה ה' אין לי אלא בזמן שפרחה בכולו אחת. פורחת וחוזרת פורחות וחוזרת מנין ת"ל פרוח תפרח. ופעל פרח בא ג"כ נרדף עם פעל התעופפות ויש הבדל ביניהם כמ״ש הרש״ף שפעל עוף הנחתו על כל מיני התעופפות מלמעלה למטה וממטה למעלה ועל קו ישר ובשפוע אבל פעל פרח הונח בעצם על העפיפה מלמטה למעלה, כי אין הנחת שם זה על העפיפה הטבעיית שהיא התשוטטות הגשם באויר רק על צמיחת הגשם והעלותו מן הארץ למעלה, כי משכן כל גשם היא בארץ וכשהוא יוצא ומתפשט למעלה אל האויר נראה כמעופף ויוצא לאויר וז׳׳ש (במשנה וי״ו) אין לי אלא מלמטה למעלה, מלמעלה למטה מנין ומשיב ת״ל תפרח ואם פרוח תפרח-- וזה עפ״י היסוד המונח שכ״מ שכפל המקור על הפעל בא לאמר שבכל ענין ואופן שנעשה הפעל, ומרבה כל מיני פריחות אף מלמעלה למטה שבדרך ההרחבה יאמר פעל פרח על שהתפשט מגבוליו בכל אופן שיהיה.

ומזה הוציא ג״כ (במשנה זיין) שאף שפרח מטהורה לטמאה-- שיש שני נגעים א׳ טהורה וא' טמאה, והתחילה הפריחה מן הטהורה ופי׳ הרמב״ם (פ״ז מה׳ ט״צ ה״ו) מפני שהיה מוחלט בטומאה אף שהטהורה פרחה והרא״ש באר הדבר דכ״ז הוה זה פורח מן הטמא דכשהגיע הפריחה עד הטמאה פקעה פריחת הטהרה ונקרא הפריחה ע״ש הטמא ולמד לה ממ״ש "ואם פרוח תפרח" בכל אופן אף פריחות רבות שונים (וכמ״ש באה״ש כלל לח) ור׳ נחמיה חולק. ובתוספתא הובאו דבריו. ועי׳ לקמן (ס׳ קג) מ״ש עוד בגדר פעל פרח