התורה והמצוה ויקרא יא לז-לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן קמח[עריכה]

ויקרא יא לז:
וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יא:

[א] "וכי יִפֹּל מנבלתם"-- יש מנבלתם מטמא ויש מנבלתם שאינה מטמא; פרט ליבשה שאינה יכול להשרות.


וכי יפול מנבלתם:    הנה יתבאר (בסימן קנט) כי נמצא בפרשה זו י"א פעמים "בנבלתה..מנבלתה.." וכולם נדרשים, כמו שיתבאר שם. ומה שכתב פה "מנבלתם" בא לדרוש רק מקצת מנבלתם מטמא, והוא הלחה או היבשה שיכולה לחזור לליחותה על ידי שריה בפושרין מעת לעת כמו שאמרו בנדה‏[1]. ואם לאו אינה מטמא.

סימן קמט[עריכה]

ויקרא יא לז:
וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יא:

[ב] מנין לזרעים טמאים שזרען - טהרו?    תלמוד לומר "אשר יזרע טהור".
או יכול אף על פי שלא השרישו?...    תלמוד לומר "הוא".


על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא:    פירשו חז"ל שמלמד שהמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. כי אין לפרש כמו שכתב רש"י שמדבר בתלושין שלא הוכשרו, דזה אמר אחר כך "וכי יותן מים על זרע..טמא הוא" -- מבואר שקודם שהוכשר אינו טמא.

והנה מה שכתב "זרע זרוע" פירושו זרע שנזרע בקרקע, והוא שם תואר כמו (ישעיהו סא, יא) "זרועיה תצמיח" או כמו שכתב הרד"ק במכלול שמשקלו כמו (ירמיהו ב, כד) "פרא למוד מדבר" ובא בצירי מפני הרי"ש.  ומה שהוסיף "אשר יזרע" פירושו שגם מה שיזרע אחר שקבל טומאה -- טהור; רוצה לומר נטהר מטומאתו.

ומה שכתב מלת "הוא" מלמד שדוקא אם השרישו כי על צד זה "אשר יזרע" -- לא יצדק מלת "הוא" (שמורה שטהור מכבר) רק מלת "טהור" (שפירושו שנטהר עתה מטומאתו). ואם כן מלת "הוא" אינו נופל רק על "זרע זרוע". וזה מכריח שהוא העיקר במאמר; שעל ידי שהנשרש בקרקע אינו מקבל טומאה לכן פקעה ממנו גם טומאתו מכבר, ואם כן דוקא אם נשרש כמו שהוא בזרע זרוע.

סימן קנ[עריכה]

ויקרא יא לז-לח:
וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא. וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יא:

[ג] "וכי יִפֹּל מבנלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא.. וכי יֻתַּן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא" -- יש לי בענין זה זרעים טמאים וזרעים טהורים. מחוברים לקרקע ותלושים מן הקרקע. מתן בידי אדם ומתן בידי שמים. אוכלי אדם ואוכלי בהמה.

יש לך חילוק!

  • אם אומר אתה: מחוברים טמאים ותלושים טהורים -- טמאת את הכל! וכשאתה אומר מחוברים טהורים ותלושים טמאים -- טמאת מקצת וטהרת מקצת!
  • [ד] אם אתה אומר: בידי שמים טמאים ובידי אדם טהורים -- טמאת הכל! וכשאתה אומר: בידי שמים טהורים ובידי אדם טמאים -- טמאת מקצת.
  • ואם אומר אתה: אוכלי בהמה טמאים אוכלי אדם טהורים -- טמאת את הכל! וכשאתה אומר אוכלי אדם טמאים ואוכלי בהמה טהורים -- טמאת מקצת וטהרת מקצת!


וכי יותן מים:    יש ג' הבדלים בענין זה:

  • ( א ) זרע המחובר לקרקע - טהור, והבלתי מחובר - טמא.
  • ( ב ) אם נתן מים - הוכשר לטומאה, ואם נפלו בידי שמים - לא הוכשר.
  • ( ג ) ההבדל בין אוכלי אדם לאוכלי בהמה.

והנה בכתוב "וכי יתן מים על זרע" משמע אף זרע מחובר, ובפסוק "אשר יבא עליו מים" משמע אף בידי שמים. וכן במה שכתב "וכי יתן מים על זרע" משמע אף אוכלי בהמה, אך שאם כן יהיה הכל טמא. והכתוב האחד הבדיל ד"אשר יזרע טהור" ורק "כי יותן" דומיא ד"כי יתן" בידי אדם ורק "מכל האוכל" שהוא המיוחד למאכל אדם (כמ"ש בספרא למעלה). ובהכרח לחלק החלוקים הנ"ל. זה כוונת הספרא בשטחיותו.

וגם יאמר שאם נאמר דהמחוברים לקרקע טמא והמים שנפל בידי שמים מכשירים ואוכלי בהמה טמא -- יהיה הכל טמא, דאין לך תבואה שלא ירד הגשם עליו במחובר והוכשר לקבל טומאה ואין לך תלושין שלא היו מחוברים ואין לך אוכלי אדם שאינם ראוים למאכל בהמה.

סימן קנא[עריכה]

ויקרא יא לח:
וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יא:

[ה] "וכי יֻתַּן מים על זרע" -- הרי זה בא ללמד על השרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר.

  • הלא דין הוא! טמא כלי חרס וטמא בשרץ. מה כלי חרס אינו מטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר -- אף השרץ לא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר!
  • הין?! אם הקל בכל חרס הקל נקל בשרץ החמור?! אלא יטמא בהכשר ושלא בהכשר!
  • תלמוד לומר "וכי יֻתַּן מים..טמא" -- הרי זה בא ללמד על השרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר.

[ו] ואין לי אלא לאחר הכשר מים; מנין לרבות לעשות שאר משקים כמים?

  • ודין הוא! ומה אם כלי חרס הקל -- עשה בו שאר משקים כמים, שרץ החמור -- אינו דין שנעשה בו שאר משקים כמים?!
  • או כלך לדרך זו! חמור כלי חרס שהוא מטמא מאוירו!
  • תלמוד לומר (ויקרא יא, לד-לח) "מים...מים". מים אמורים למעלה ומים אמורים למטה. מה מים אמורים למעלה -- עשה בהם שאר משקים כמים, אף מים האמורים למטה -- עשה בו שאר משקים כמים.
  • [ז] דין אחר: ומה מים --שהן חוזרין לידי אביהן לטהר-- מכשירין את הזרעים, משקין --שאין חוזרים לידי אביהן לטהר-- אינו דין שמכשירין את הזרעים?!
  • לא! אם אמרת במים -- שנעשים אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים! תאמר במשקין שאין נעשים אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים?! הואיל ואין נעשים אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים -- לא יכשירו את הזרעים!
  • תלמוד לומר "מים...מים". נאמר מים למעלה ומים אמורים למטה. מה מים אמורים למעלה -- עשה בו שאר משקין כמים, אף מים אמורים למטה -- עשה בו שאר משקין כמים.


[ח] מנין לעשות את המחשבה כמתנה?

  • ודין הוא! ומה אם כלי חרס הקל -- עשה בה את המחשבה כמתנה, השרץ החמור -- אינו דין שנעשה המחשבה כמתנה?!
  • או כלך לדרך זו: חמור כלי חרס שהוא מטמא מאוירו!
  • תלמוד לומר "מים...מים". מים אמורים למעלה ומים אמורים למטה. מה מים אמורים למעלה -- עשה בהם מחשבה כמתנה, אף מים אמורים למטה -- עשה בהם מחשבה כמתנה.


וכי יתן מים:    הגם שכבר אמר בטומאת כלי חרס "מכל האוכל אשר יבא עליו מים" צריך להאמר שנית פה שגם אם נגע בשרץ עצמו אינו טמא אלא אם הוכשר במים. (ומסתמא יש גם כן סברה שלא הייתי יודע כלי חרס משרץ דהוה אמינא דכלי חרס שמטמא מאוירו חמור יותר, וכמו שאמרו במשנה ו'). זה פירוש [משנה ה'].

ואמר [במשנה ו'] שהגם דשם כתוב "אשר יבא עליו מים וכל משקה" ולמדנו שגם שאר משקים מכשירים, ופה כתוב מים בלבד -- למדו ממה שכתוב פה ושם, מים מים, דנאמרו בענין אחד. שהוא הדין מים דפה כולל כל משקה הדומה למים. דאי לאו כן היה לו לומר "וכל משקה" ומים בכלל. (ואף למה שלמד מה מים שאין לו שם לויי -- היה לו לכתוב "יין וכל משקה", שגם יין אין לו שם לויי). ועל כרחך לדמות מים שכתוב פה "וכי יתן מים" שפירושו גם כן כל משקה.    ואמר [במשנה ו'] שאי אפשר ללמוד מן הדין דיש להשיב דכלי חרס חמור יותר שמטמא מאוירו.

ואמר [במשנה ז'] דאין אחר, שהלא יש לדון ולומר מן הסברה ששאר משקים יכשירו -- כל שכן ממים. שאם הם טמאים חוזרים לידי אביהם ומתטהרים (ר"ל שמשיקן במים וטהורים כמו שאמרו בביצה (דף יז.)), ואף על פי כן מכשירין לקבל טומאה -- כל שכן משקין שאין מועיל להם השקה.    ומשיב שיש להשיב דמים חמורים יותר שנעשים אב הטומאה -- הוא מי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים (כדתנינן בריש כלים), ולכן צריך הגזירה שוה.

ואמר [במשנה ט'] שגם מה שלמד למעלה שמחשבתו על המים לצורך דבר תלוש מועיל כאילו נתנם (כמו שאמר בספרא (פרשה ח מבו"ג)[2]) הוא הדין שגם בשרץ הדין כן ממה דכתיב "מים...מים" לגזירה שוה.

סימן קנב[עריכה]

ויקרא יא לח:
וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יא:

אין לי אלא בזמן שניתן מים על גבי זרע; נתן זרע על גבי מים מנין?    תלמוד לומר "טמא".


וכי יתן מים על זרע:    פי' שעל ידי המים נעשה הזרע מוכשר לקבל טומאה. ובספרא שואל מנא לן ענין הכשר כלל? הלא יש לפרש שהמים מתטמאים והם מטמאים הזרע? וכן מה שכתוב בכלי חרס "מכל האוכל..אשר יבא עליו מים" פירושו שאם יש מים על האוכל - המים מתטמאים והם מטמאים האוכל. ונאמר לפי זה שרק אם נתן מים על זרע - שנגעה הטומאה בהמים; אבל אם נתן זרע על גבי מים שאז נגעה הטומאה בהזרע -- היא טהורה באמת, שאוכל אין מקבל טומאה רק על ידי מים שעליו שנטמאו. ושמה שכתוב "וכי יותן מים על זרע" הוא בדוקא. (וכל שכן שנאמר לפי זה שאם נתנגבו המים שוב אינו מקבל טומאה).

משיב תלמוד לומר "טמא" -- ר"ל שאם עיקר הטומאה מחמת המים היה לו לכתוב "טמאים הם" בלשון רבים על המים והזרע כיון שעיקר הם המים שנטמאו ומטמאים הזרע. אבל כשאמר "טמא", בלשון יחיד, מדבר בהזרע לבד שהוא הנטמא.

סימן קנג[עריכה]

ויקרא יא לח:
וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יא:

"טמא הוא לכם"-- כל שהוא לצרכיכם ידות האוכלים.
מכאן אמרו:

  • יד הפרכיל טפח מכאן וטפח מכאן.
  • יד האשכול -- כל שהוא.
  • וזנב של אשכול שריקנו ויד המכבד של תמרה -- ארבעה טפחים.
  • וקנה של שבולת שועל -- שלשה טפחים.
  • ויד כל הנקצרים -- שלשה.
  • ושאין דרכן להקצר -- כל שהן. וסלעין של שבולים.

יכול אף על פי שבססן בגורן?    תלמוד לומר "הוא".


טמא הוא לכם:    פירשו חז"ל שמלת "לכם" (שמיותר) פירושו שכל שהוא לצרכיכם לאחוז בו האוכל מיטמא עמו.

[ וכבר ריבה למעלה (סי' קמב) מה שכתוב בתנור "טמאים יהיו לכם" לרבות ידות, וכבר התבאר בחולין (דף קיח.) למה לי כל הני קראי, עיי"ש באורך. ושם מביא דגם מ"ש "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה" מרבה ידות. ולא כן דעת הספרא שדריש מלת "לכם" לדרשה אחרינא (פרשה י מ"ד). וצריך לומר להספרא, ד"לכם" דגבי תנור בא להוציא ו"לכם" דפה בא להכניס, וסובר שלמדינן חד מחבריה ודלא כשיטת הגמרא ]

ומה שאמר מכאן אמרו -- הוא (בפרק א' דעוקצים משנה ב). ופרכול לשון פרכולי ענבים. ויד האשכל -- עוקץ האשכל. וזנב האשכול שרקנו -- שהושרו ממנו גרעיני הענבים ואף הוא יד לענבים שבראשו שאוחזים אותו בזנבו, וגם הוא שיעורו בכל שהוא אפילו ארוך הרבה. ומלעין של שבולת פירושו זקן העליון של שבולת.

וממה שכתב "טמא הוא" משמע רק הוא לבדו, לא היד שהוא חוץ לאוכל הוא אם דשן בגורן שאז אינו שייך לפרי.


  1. ^ חסר מספר דף בדפוס. ומוזכר בנדה בדף כב: ודף נד: -- ויקיעורך
  2. ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב "פרשה ב" וטעות הוא -- ויקועורך