התורה והמצוה ויקרא כ טו-יז
ספרא | מלבי"ם על פרשת קדושים | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קיג[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יא:
הוספה:[א] "ואיש"-- להוציא את הקטן. "אשר יתן שכבתו בבהמה"-- בין גדולה בין קטנה.
"מות יומת"-- בסקילה. אתה אומר בסקילה או באחת מכל המיתות שבתורה?... תלמוד לומר "ואת הבהמה תהרוגו". נאמר כאן "הריגה" ונאמר להלן (דברים יג, י) "הריגה". מה "הריגה" האמורה להלן-- סקילה, אף כאן סקילה.
ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת: לא באר באיזה מיתה, וחז"ל למדו ממ"ש "ואת הבהמה תהרוגו" ולמד ממה שכתוב בבן סורר ומורה "כי הרג תהרגנו". והוא לכאורה כעין אסמכתא כי כמה וכמה מקומות שבאו הריגות בחרב ובחנית, והריגה כולל בכל מה שהרגו ונוטל נשמתו. ועוד למה באר בפסוק שאחרי זה "מות יומתו דמיהם בם" אחר שאמר "והרגת את האשה ואת הבהמה" והריגה היא בסקילה, והלא שם הוא מבואר יותר מפה שכתוב על האדם מיתה, לא הריגה. ולמה פירש שם ולא כאן?
אולם האמת כמו שדייקו המבארים שמה שכתוב בפסוק הבא "מות יומתו דמיהם בם" אינו חוזר על האשה והבהמה, שאם כן "מות יומתו" מיותר. ואיך שייך על הבהמה "דמיהם בם" ואין בשפיכות דם בהמה דין וחשבון?! רק לפי שבשוכב אמר "מות יומת" סתם, ולא באר באיזה מיתה, ובנשכבת אמר "והרגת את האשה" ולא באר במה יהרג אותה, חתם על שניהם "מות יומתו דמיהם בם" ומוסב על השוכב ועל הנשכבת ומלמד ששניהם בסקילה. וזה פשט הכתוב. ומ"ש מות יומת בסקילה אתה אומר בסקילה וכולי הוא מטעם דכתיב בבהמה "הריגה" וחשבו דלא שייך לשון הריגה על סקילה, שלרוב יבא על מיתת חרב. ואם כן נאמר שהיא מיתה אחרת שיפול עליו שם "הריגה". לכן באר שמצאנו "הריגה" על סקילה גבי בן סורר ומורה. ולא הכריח מן לשון "הריגה" שבפסוק שאחרי זה משום שדמיהם בם אינו מפורש סקילה. ואם לשון "הריגה" אינו צודק על סקילה, לא נשגיח על לשון "דמיהם בם" ונפרש הכל על מיתה אחרת שיפול עליו שם "הריגה". לכן הראה שנמצא לשון זה בבן סורר ומורה ושם מפורש סקילה. והוא נכון הגם שהלשון דחוק קצת.
סימן קיד[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יא:
הוספה:[ב] למדנו עונש לשוכב. עונש לנשכב מנין? תלמוד לומר "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב, יח)-- אם אינו ענין לשוכב תנהו לנשכב.
למדנו עונש בין לשוכב בין לנשכב. אזהרה מנין? תלמוד לומר "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה" (ויקרא יח, כג). למדנו אזהרה לשוכב. אזהרה לנשכב מנין? תלמוד לומר "ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח) ואומר "וגם קָדֵש היה בארץ" (מלכים א יד, כד), דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר אינו צריך, הרי הוא אומר "לא תתן שכבתך"-- לא תתן שכיבתך.
הוספה:[ג] "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו"-- בסקילה. אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה?... תלמוד לומר כאן "דמיהם בם" ולהלן נאמר "דמיהם בם". מה "דמיהם בם" האמור להלן-- סקילה, אף "דמיהם בם" האמור כאן סקילה.
הוספה:[ד] עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר "ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא" (ויקרא יח, כג).
אשר יתן שכבתו בבהמה: הוא השוכב. ובא שנית "כל שוכב עם בהמה מות יומת" שמיותר להעניש גם הנשכב. כי לשון "עם" כולל שניהם כמו "ותשכב עמו".
והאזהרה לשוכב נאמרה בפר' אחרי-- "ובכל בהמה לא תתן שכבתך". והאזהרה לנשכב היא לדעת ר' ישמעאל מ"לא יהיה קדש" שהוא על המוכן למשכב זכר ובהמה (וכנ"ל סימן קט). ור' עקיבא מפרש "לא תתן שכבתך", שכיבתך. ודבריו צריכים תבלין, הלא לשון זה מורה רק על השוכב כמו "ויתן איש בך את שכבתו" שבא על שפיכת הזרע. ועוד, אם כן למה לי לדידיה "כל שוכב עם בהמה" לעונש לנשכב? הלא כן נפרש גם מה שכתוב "ואיש אשר יתן שכבתו בבמה", שכיבתו. ומה הבדל בין שכבתו ובין שכבתך? ולדעתי דברי ר' עקיבא מבוצרים על היסוד אשר הנחנו למעלה (סימן צ) שיש הבדל בין לשון "נתינה" הבא בחיוב ובין לשון "נתינה" הבא בשלילה. שלשון "נתינה" הבא בשלילה הוא מענין עזיבה כמו "ולמות לא נתנני" "ולא נתנו אלקים להרע עמדי" "ולא נתנו אביה לבוא". ותרגומו תמיד ולא שבקיה. ואם כן במה שכתוב "לא תתן שכבתך" אינו מענין "נתינה", כיון שבא בשלילה, רק מענין "שביקה" ור"ל שאל תניח להבהמה לשכב עמך. ובמ"ש "ובכל בהמה" שכולל זכר ונקבה כי חייב עליו כדרכה ולא כדרכה, נכלל בין הנתינה כפשוטה שמרביע את הבהמה, בין הנתינה שתרגומו שבוקה, שבא לרוב בשלילה שלא תניח לשכב עמך. מה שאין כן מה שכתב "אשר יתן שכבתו" שענינו תמיד נתינה ממש כיון שבא בחיוב, אין במשמעותו רק שוכב, לא נשכב.
ומ"ש במשנה ג' התבאר בסימן הקודם, עיי"ש.
סימן קטו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יא:
הוספה:[ה] "והרגת את האשה ואת הבהמה"-- אם אדם חטא, בהמה מה חטאה?! אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידיה לפיכך אמר הכתוב תסקל. קל וחמר: ומה אם בהמה --שאינה יודעת להבחין בין טוב לרע-- על שבאת תקלה על ידה לאדם אמר הכתוב 'תסקל', אדם שגורם לחברו להטותו מדרך החיים לדרך המות על אחת כמה וכמה שיעבירנו המקום מן העולם!
הוספה:[ו] כיוצא בו אתה אומר "אבד תאבדון את כל המקומות...ונתצתם את מזבחותם..." והרי דברים קל וחמר: ומה אם המקומות והאילן --שאינם לא רואים ולא שומעים ולא מדברים-- על ידי שבאה לאדם תקלה על ידיהם אמר הכתוב השחת שרוף וכלה והעבר מן העולם, אדם שהוא גורם לחברו להטותו מדרך חיים לדרך מות על אחת כמה וכמה שיעבירנו המקום מן העולם!
וכי למה אמרה תורה להחריב את המקומות ולאבד את האילנות? מפני שמזכירים גנותו של אדם. והלא הדברים קל וחמר. ומה אם כך חס הקב"ה על הרשעים, קל וחמר על כבודם של צדיקים! לענין צדיקים מהו אומר? "כי תצור אל עיר ימים רבים לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות", והרי הדברים קל וחמר: ומה האילנות --שאינם לא רואים ולא שומעים ולא מדברים-- על שעושים את הפירות חס עליהם המקום מלהעבירם מן העולם, אדם שעושה את התורה ועושה רצון אביו שבשמים על אחת כמה וכמה שיחוס עליו המקום מלהעבירו מן העולם!
הוספה:[ז] לענין רשעים מהו אומר? "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא..." והרי הדברים קל וחמר: ומה אם האילנות --שאינם לא רואים ולא שומעים ולא מדברים-- על שאינם עושין את הפירות לא חס עליהם המקום מלהעבירם מן העולם, אדם שאינו עושה את התורה ואינו עושה רצון אביו שבשמים על אחת כמה וכמה שלא יחוס עליו הכתוב מלהעבירו מן העולם!
הוספה:[ח] רבן יוחנן בן זכאי אומר, הרי הוא אומר "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך"-- אבנים המטילות שלום. והרי הדברים קל וחמר: ומה אם אבנים --שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות-- על ידי שמטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים אמר הכתוב "לא תניף עליהם ברזל", אדם שמטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין עיר לעיר, ובין מדינה למדינה, ובין אומה לחברתה על אחת כמה וכמה שלא תבואהו הפורעניות!
הוספה:[ט] ר' שמעון בן אלעזר אומר, הברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם. אינו בדין שיניף המקצר על המאריך.
והרגת את האשה ואת הבהמה: ובמשנה דסנהדרין (דף ) נתן ב' טעמים להריגת הבהמה: ( א ) משום שבא לאדם תקלה על ידה ( ב ) משום קלון, וכמו שפלפלו בזה בגמ' (שם דף נה). ועל שני הטעמים האלה סמכו חז"ל דברי מוסר על אזן שומעת:
- ( א ) גודל עונש המכשיל לאדם בדבר עבירה אחר שסוקלים את הבהמה שגרמה תקלה בלא דעת. ויותר מזה ממה שמאבדים המקומות והאילנות שגרמו לאדם לחטא שהם גם לא רואים ולא שומעים, וזה חידוש יותר מבהמה שנהנית על כל פנים מעבירה. כל שכן שיענש האדם המכשיל את חבירו בזדון ובדעת.
- ( ב ) מן הטעם של קלון למד מוסר אם חס השם על הרשעים לחפות את קלונם כל שכן שיחוס על כבודם של צדיקים
- ( ג ) למד ממה שהזהיר שלא להשחית עץ מאכל וכל שכן כי רגלי חסידיו ישמר כי פרי צדיק עץ חיים. וכן ממה שאמר לכרות אילן סרק כל שכן שהרשעים יהיו כמוץ אשר תדפנו רוח.
ור' יוחנן בן זכאי למד דעת מאבני מזבח שעל ידי שמטילים שלום בין ישראל למקום הזהיר מלהניף אליהם ברזל וכל שכן הצדיקים אשר בריתו אתם החיים והשלום.
ושני המאמרים האחרונים מובאים במכלתא סוף יתרו, ויתר הדברים פשוטים ומבוארים.
סימן קטז[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יא:
הוספה:[י] "ואיש"-- להוציא את הקטן.
"אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו"-- אין לי אלא בת אביו ולא בת אמו, בת אמו ולא בת אביו. אחותו מן האב ומן האם מנין? תלמוד לומר "אחותו"-- מכל מקום. עד שלא יאמר הכתוב יש לי בדין: אם חייב על אחותו מן האב ושלא מן האם, מן האם ושלא מן האב-- קל וחמר מן האב ומן האם! אלא אי אמרת כן ענשת מן הדין. לכך נאמר "אחותו"-- ללמדך שאין עונשין מן הדין.
הוספה:[יא] "וראה את ערותה והיא תראה את ערותו"-- עד שיהיו שניהם מזידין.
"חסד הוא"-- ושמא תאמר קין נשא את אחותו!, תלמוד לומר "חסד הוא" והעולם מתחלתו לא נברא אלא בחסד שנאמר "כי אמרתי עולם חסד יבנה".
הוספה:[יב] "ונכרתו לעיני בני עמם". עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר "ערות אחותך בת אביך או בת אמך" (ויקרא יח, ט). אין לי אלא בת אביו ולא בת אמו, בת אמו ולא בת אביו. מן האב ומן האם מנין? תלמוד לומר (ויקרא יח, ט) "אחותך (הוא)". [משמע מהמלבי"ם דלא גרסינן "הוִא" וקאי על פסוק ט, לא על פס' יא]
ועד שלא יאמר הכתוב יש לי בדין: אם הזהיר על אחותו מן האב ולא מן האם, מן האם ולא מן האב-- קל וחמר מן האב ומן האם! אלא אי אמרת כן הזהיר מן הדין. לכך נאמר "אחותך" ללמדך שאין מזהירין מן הדין.
הוספה:[יג] אי "אחותך", אפילו שפחה? אפילו נכרית? תלמוד לומר "בת אשת אביך" (ויקרא יח, יא). אי "בת אשת אביך" יכול אפילו מאיש אחר? תלמוד לומר "מולדת אביך" (ויקרא יח, יא). ואם כן למה נאמר "מולדת בית או מולדת חוץ" (ויקרא יח, ט)-- בין שאומרים לו "קיים" בין שאומרים לו "הוצא".
ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו: הוסיף שנית "ערות אחותו גלה" לחייב על אחותו מן האב ומן האם, שאין עונשין מן הדין, ויש לומר דוקא על אחותו בת אביו לבד או בת אמו לבד חייב ?? ???.
ומ"ש "וראה את ערותה" לומר שיכוין לעבירה, כי אחר שהאחים תמיד יחד וישנים יחד יקרה זו בשוגג או באונס ובזה השוגג פטור. רק אם רואה שהיא ערוה והוא והיא מזידים.
ומ"ש "חסד הוא" פירש הראב"ע ורש"י ור"ח מענין חרפה כי חסד יורה על הפלגת הטוב ועל הפלגת הרע. ומה שתפס מלה זו הוא לדרש שזה לא הותר רק לקין מצד חסד הכולל עם העולם שלא היה אפשר בלעדי זה.
והאזהרה נאמרה בפר' אחרי, ושם אמר (פסוק ט) "ערות אחותך בת אביך או בת אמך" (שהוסיף "אחותך" להזהיר על בת אביו ובת אמו, כי אין מזהירין מן הדין).
ועוד שם פסוק יא "ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא" שמה שכתב "מולדת אביך" מוציא בת אשת אביו שילדה מאיש שהיא מותרת לו. ולדעת חכמים בא בכתוב הזה לחייבו על אחותו מן הנשואה שתים, ועל אחותו מן האנוסה אינו חייב אלא אחת. ודעת הספרא כר' יוסי בר' יהודה שבא ללמד שרק אחותו שהוא בת אשת אביו דהיינו שיש לו בה אישות, חייב עליו, לא אחותו משפחה ונכרית. [וכמ"ש ביבמות (דף כב:)]. ולפי זה הכתוב ראשון מדבר באחותו מן האנוסה שאינה אשת אביו.
ומ"ש "מולדת בית או מולדת חוץ" היינו בין אם נולדה מאשה כשרה בין אם נולדה מחייבי כריתות, מאם שכופין אותו להוציאה חוץ מביתו והרי היא ממזרת, בכל זאת חייב עליה כעל אחותו כשרה.