התורה והמצוה ויקרא ו יח-כ
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן נה
[עריכה]הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד.
כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ.[א] "זאת תורת החטאת" "זאת"-- אינה נוהגת בבמה.
"תורת החטאת"-- תורה אחת לכל חטאות שיהיה דמם טעון כיבוס.
- וכי מאין יצא?!
- מכלל שנאמר (ויקרא ו', י"ט-כ') "הכהן המחטא אֹתה יאכלנה..ואשר יזה מדמה..תכבס", יכול אין לי אלא חטאת החצונית שיהיה דמם טעון כבוס; חטאת פנימית מנין?
- ודין הוא! ומה אם קדשי קדשים --ששוו לחטאת החיצונית למריקה ולשטיפה-- לא שוו לכיבוס, חטאת הפנימית --שלא שוו למריקה ולשטיפה-- אינו דין שלא ישוו להם לכיבוס?!
- תלמוד לומר "תורת החטאת"-- תורה אחת לכל חטאת שיהא דמם טעון כיבוס.
[ב] יכול אף חטאת העוף יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר "זאת".
זאת תורת החטאת:
מה שאמר "זאת" אינה נוהגת בבמה התבאר למעלה (סימן כג) משום דכתיב "לפני השם" ולא בבמה.
וכבר בארנו למעלה (סימן כד) שכל מקום שאומר "זאת תורת" מכניס דברים רבים תחת תורה אחת ומשפט אחד כולל כולם. ובמה שכתב פה "זאת תורת החטאת" יודיע שכל מיני החטאת השוו בתורה זאת.
ואי אפשר לפרש שקאי על שחיטה בצפון שכבר באר זה במיני החטאת גופי' (כמ"ש בסימן שאחרי זה). וכן אין לפרש דקאי על מה שכתב "הכהן המחטא אותה יאכלנה" -- דגם זה באר (בפר' קרח) "זה יהיה לך מקדש הקדשים וכולי ולכל חטאתם", ופירשו בספרי (סימן קיז) זו חטאת יחיד וחטאת צבור וחטאת העוף וחטאת בהמה. ועל כרחך מוסב על מה שכתב 'ואשר יזה מדמה על הבגד תכובס', וקמ"ל שזה נוהג בכל חטאת, אף בחטאת הפנימית. שיש לטעות אחר שאמר "הכהן המחטא אותה יאכלנה וכולי ואשר יזה מדמה" -- היינו מדם הנזכר בכתוב הקודם שהיא חטאת הנאכלות, לא מן הנשרפות.
- [ובאר שגם מן הדין יש לטעות בזה דמה קדשי קדשים ששוים לחטאת החצונית למריקה ושטיפה (כמו שלמד (צו פרק ז מ"ו)) לא שוו להם לכיבוס (כמו שלמד (צו פרק ו מ"ב)), חטאת הפנימית שלא שוו למריקה ושטיפה (דלא משכחת בהו דהא לשריפה קיימה) -- כל שכן שלא ישוה לכיבוס].
לכן אמר "זאת תורת" להשוות גם חטאת הפנימית לענין כיבוס.
אמנם לפי זה לא היה לו לתפוס מלת "זאת", שכבר בארנו למעלה (סימן כג באורך) שכל מקום שבא כינוי-הרומז זה זאת - ירמוז על הענין הסמוך, לא על הרחוק. עד שמשמע שבא הלימוד על שחיטה הסמוכה, לא על כיבוס שנאמר בסוף.
ופירשו חז"ל [במשנה ב'] שמלת "זאת" שמציין על שחיטה שאצלו, לומר שבשחיטה בצפון ובכיבוס תורה אחת לכל חטאת. בא ללמד שהתורה הכוללות כל חטאת לענין כיבוס הם רק בחטאת הנשחטות, לא בחטאת העוף שאין בה שחיטה. וזהו שאמר יכול אף חטאת העוף? תלמוד לומר "זאת".
ופירש ריש לקיש (זבחים צב, א):
- אמר קרא תשחט - בנשחטות הכתוב מדבר. ושם מקשה: ואימא בנאכלות הכתוב מדבר כדכתיב "במקום קדוש תאכל" אבל פנימיות לא! רבי רחמנא תורת. אי הכי אפילו חטאת העוף נמי! מעט רחמנא זאת. ומאי ראית? מסתברא דחטאת בהמה פנימית הו"ל לרבויה שכן בהמה שחיטת צפון וקבלת כלי וכולי
פירוש: אחר דאמרינן דמלת "זאת" שמציין הענין הסמוך בא להטיל תנאי איזה חטאת, יש לפרש 'תורה אחת' לענין כיבוס שהם רק החטאת שדומים בענין הסמוך שהיא שחיטה. ומקשה הלא גם אכילה נזכר לפני כיבוס, ונטיל תנאי גם כן רק חטאת הנאכלים, לא פנימיות. ומשיב אחר ש"תורת" מרבה שני מיני חטאת ו"זאת" ממעט מין אחד, אי אפשר לומר שרק הנשחטות והנאכלות. שאם כן אין כאן רק מין אחד (שהוא חטאת בהמה חצונית), ולמה לי "תורת"? ועל כרחך נבחר אחד מהמין האחר - או פנימית שנשחטות או עוף שנאכל. הסברה נותנת לרבות בהמה שכן דומה שהיא בהמה וטעון שחיטת צפון וקבלת כלי וכולי.
ושם:
- רב יוסף אמר אמר קרא "יאכלנה" לזו ולא לאחרת, בנאכלות מיעט הכתוב. ואלא "זאת" למה לי? אי לא "זאת" הוה אמינא יאכלנה אורחא דקרא. קמ"ל.
רב יוסף השיב שהלא במה שכתב "יאכלנה" בכינוי מוסב על הנזכר בכתוב הקודם שהיא חטאת בהמה, ואין מדבר פה בעוף כלל. והגם שיש לפרש ש"יאלכנה" אורחא דקרא (ר"ל שאין הכינוי על הנזכר מקודם רק על שם החטאת בכלל) -- הלא גלה במלת "זאת" שכינוי "יאכלנה" בא בדוקא.
ורבה אמר:
- אמר קרא "אשר יזה"-- בהזאות הכתוב מדבר
דעת רבה שעיקר קרא דכיבוס מדבר בפנימית, שבהם יצדק לשון 'הזיה', כי החצונית נותן באצבע והיה לו לאמר "אשר יתן מדמה" (עי' לקמן סימן סא). וב"זאת תורת" מרבה שדין כיבוס נוהג גם בחצונית.
אולם יפלא מאד, הלא בספרא אמר בפירוש "יכול אין לי אלא חטאת החצונית, חטאת פנימית מנין?". ובגמרא מקשה "והתניא אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות". ומשיב, שזה לענין מריקה ושטיפה אבל לענין כיבוס "אשר יזה" כתיב. ומדוע לא הק' עליו מברייתא דספרא עצמה שעסוק בה?
ונראה שרבה מפרש הכי: "תורת החטאת" תורה אחת לכל חטאת (ר"ל גם חטאת חצונית). וכי מאין יצאו (חצונית)? מכלל שנאמר הכהן המחטא וכולי ואשר יזה (והזיה אין שייך רק בפנימית). ומה שאמר יכול אין לי בא לתרץ דאם כן לא היה לו לכתוב לשון "אשר יזה", רק "אשר יתן מדמה", ולא יצטרך "זאת תורת" לרבות. על זה משיב יכול אין לי אלא חטאת החצונית וכולי ודין הוא וכולי -- שאז נטעה שרק בנאכלות מדבר, ולכן כתוב "אשר יזה". ואחר שכתוב "אשר יזה" שלא שייך רק בפנימית צריך "זאת תורת" לרבות גם חצונית.
סימן נו
[עריכה]"בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לפני יהו"ה" -- זהו שאמר לרבות כל חטאת שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.
ר' אליעזר אומר מכאן לעולת חובה שלא תהא שחיטתה אלא בצפון.
במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת: כבר התבאר בספרא ויקרא (מכלתא דחובה פרשה ו ופרק ח) דיש ששה למודים על שחיטת חטאת בצפון. ובארתי הדברים באורך (שם סימן ער), שמה שכתוב פה "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" אינו מספיק, ועל ידי החמשה למודים האחרים נודע לנו שמה שכתוב פה הוא ( א ) לעיכובא ( ב ) שכולל כל מיני החטאת, אף שאינו זכר קבוע מכפר ובא מן הצאן ועל חטא ידוע, עיי"ש.
וזה שאמר "זהו שאמר (רוצה לומר, הלימוד שנזכר בפר' ויקרא) ( א ) לרבות כל חטאת, ( ב ) שלא תהא שחיטתן אלא בצפון" -- ר"ל שמעכב גם בדיעבד.
ולדעת ר' אליעזר הלמודים החמשה דשם מספיקים, ומה שכתוב פה "במקום אשר תשחט וכולי" בא ללמד ונמצא למד. מפני ששחיטת צפון לא נזכר רק בעולת נדבה; עולת חובה מנין? ובמה שכתב "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" למדנו שעולת חובה דומיא דחטאת צריכה גם כן צפון.
סימן נז
[עריכה]"קדש קדשים"-- לרבות זבחי שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.
"הִוא"-- פרט לתודה ואיל נזיר.
קדש קדשים הוא: זה דברי מיותר דהלא ידענו זה. ופירשו חז"ל שבא ללמד שטעם שצריכה להשחט בצפון אינה מצד שהוא חטאת לבד רק מצד סוגו הכולל שהיא קדש קדשים, והוא הדין כל קדשי קדשים כמוהו; והוא הדין שלמי צבור שהם קדשי קדשים - אין דינם כשלמים רק צריכים צפון.
וכבר בארנו (ויקרא סימן סט ובכמה מקומות) שמלת "הוא" הוא למותר, שהרבה פעמים יחסר מלה זאת, כמו "לאהרן ולבניו קדש קדשים" (ויקרא ב, ג). פירשוהו שבא למעט; רק הוא קדש קדשים, לא תודה ואיל נזיר -- הם קדשים קלים ודינם למקום שחיטה כדין קדשים קלים שנשחטים בכל מקום בעזרה.
סימן נח
[עריכה][ג] "הכהן המחטא אֹתָהּ יֹאכלנה"-- פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.
הכהן המחטא אותה יאכלנה: 'המחטא' הוא הזורק את הדם כמו "ויקח משה את הדם..ויחטא את המזבח"; רוצה לומר, שמסיר החטא והחסרון. שזה גדר כמה שרשים שמשמשים בבנין הכבד על ההפך כמו: "סקלו מאבן" (ישעיהו סב, י), "ובכל תבואתי תשרש" (איוב לא, יב), וכדומה.
ואי אפשר לפרש שרק כהן הזורק יאכל -- דהא כל אנשי המשמר אוכלים; וכן קטן אוכל. ועל כן פירשוהו שרק כהן הראוי לחיטוי ראוי לאכילה, רוצה לומר, נוטל חלק בהקרבן. לאפוקי טבול יום ומחוסר כפורים ואונן - הגם שהוא מן המשמר - אינו ראוי לחיטוי. וכן הקטן - אף על פי שאוכל - אינו חולק.
ותפס "יאכלנה" ולא אומר "יחלקנה" לאמר הראוי לאכילה חולק והבלתי ראוי אינו חולק. כי למדנו מ"כל זכר בכהנים" שבעל מום חולק הגם שאינו ראוי לחיטוי ונטעה שמרבה אונן. לזה אמר שרק הראוי לאכילה חולק.
זה העולה מדברי הגמרא זבחים (דף צט.).
סימן נט
[עריכה]"אֹתָהּ"-- כשרה ולא פסולה.
"...אֹתָהּ"-- שיתן דמה למעלה ולא יתן דמה למטה.
- וכי מאין באת?
- מכלל שנאמר (דברים יב, כז) "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תאכל" - שומע אני חטאת שניתן דמה למטה כשרה; והא מה אני מקיים "על קרנות המזבח"? --מצוה.
- יכול כשם שטעון ארבע מתנות ואם נתנם מתנה אחת כפר - כך תהא טעונה דמים למעלה ואם נתנם למטה כשרה.
- והלא דין הוא! דמים נתנים למטה ודמים נתנים למעלה. מה הנתנים למטה - אם נתנם למעלה לא הורצו, אף הנתנים למעלה - אם נתנם למטה לא הורצו.
- מה לתחתונים אם נתנם למעלה לא הורצו -- שאין מהם קרב למעלה! תאמר בעליונים אם נתנם למטה לא הורצו - שיש מהם קרב למטה!
- הפנימים יוכיחו! שיש מהם קרב בחוץ ואם נתנם בחוץ לא הורצו!
- מה לפנימים אם נתנם בחוץ לא הורצו -- שאין מזבח הפנימי ממרקו! תאמר בעליונים שהרי קרנות ממרקות אותם! הואיל וקרנות ממרקות אותם - אם נתנם למטה כשרה!
- תלמוד לומר "אֹתָהּ"-- שניתן דמה למעלה ולא שניתן דמה למטה.
הכהן המחטא אותה: כבר אמרנו (בסימן הקודם) שפעל 'חטא' בכבד מורה על זריקת הדם. וכן מצאנוהו על הזיית אפר פרה. וכל מקום שנמצא פעל חַטֵא בכינוי - תשוב הכינוי אל הדבר המקבל הטהרה וההזיה. כמו "ויחטא את המזבח" (ויקרא ח), "ולקח לחטא את הבית" (שם יד), "וחטאת את המקדש" (יחזקאל מה), "תחטאני באזוב" (תהלות נא). וכן בא על המתטהר בבנין התפעל: "הוא יתחטא בו" (במדבר, יט).
אבל לא נמצא שישוב הכינוי על החטאת עצמו רק בג' מקומות:
- פה
- ולקמן (ויקרא ט, טו) "וישחטהו ויחטאהו כראשון"
- ובדה"ב (דה"ב, כט) "ויחטאו את דמם המזבחה"
ובזה יפורש שעשו בהדם כמשפט חטאת, ר"ל שנתנו ממנו על ד' קרנות ונתנו דרך הזיה, לא דרך זריקה. וכן אמר בספרא (שמיני פרשה א מ"יט) "וישחטהו ויחטאהו כראשון" -- מה הראשון טעון חטוי אף זה טעון חטוי, מה הראשון טעון ד' קרנות אף זה -- ר"ל ממה שכתוב "ויחטאהו" בכינוי על החטאת עצמו פירושו שעשה בו כמשפט החטאת. וכן פרש"י שם.
וכן במה שכתב פה "המחטא אותה" בכינוי, פירשוהו שעשה בה מעשה חטאת שנתן דמה למעלה ולא שנתן דמה למטה. וזה יסוד דרוש השני.
וכבר בארנו (בסדר ויקרא סימן מז ובכל הספר) שכל מקום שכתוב מלת "אותה" "אותו" וכדומה - בא למעט זולתה. כי אחר שהיה די בכינוי לבדו (לכתוב "המחטאיה"), וכתב הכינוי בדיבוק אל מלת "את" -- בא למעט כשרה ולא פסולה. וזה יסוד דרוש הראשון.
ובארו דצריך לרבות שנתן דמה למעלה משום דממה שכתוב "ודם זבחיך ישפך" יש לטעות שחטאת שנתן דמה למטה כשרה, ושמה שכתוב "על קרנות המזבח" היא רק למצוה. והוא, כי ממה שכתוב "ישפך" למדינן שדי בשפיכה אחת וכמו שמ"ש[1] "על קרנות" (שיהיה על ד' קרנות) אינו מעכב - הוא הדין מה שכתוב "על קרנות" שיהיה למעלה אינו מעכב. [ולשון הברייתא בזבחים (דף נב:) "מכלל שנאמר ודם זבחיך ישפך למדנו לנתנים במתן ד' שנתנם במתנה אחת כפר. יכול אף הנתנים למעלה שנתנם למטה כפר"]
ומשיב [במשנה ד'] שהלא נדע מן הדין שפסול כי נאמרו דמים למטה מחוט הסקרא בחטאת העוף [כמ"ש בספרא ויקרא דבורא דחובה (ויקרא חובה פרק יח מ"ח) "והזה מדם החטאת" וכולי על קיר התחתון] ונאמרה דמים למעלה מחוט הסקרא בחטאת בהמה. כמו שאם נתן דם חטאת העוף למעלה פסול [עי' רש"י תוס' זבחים שם] - כן אם שינה מלמעלה למטה פסול.
ודוחה קל וחומר זה דשאני אם שינה מלמעלה למטה שהרי יש מהם למטה - שפיכת שירים על היסוד.
ומשיב שהרי הפנימים יוכיחו שאף ששיריהם שלהם שופך על יסוד מערבי של מזבח החצון, מכל מקום אם שינה ונתן ההזאות בחוץ פסול. הרי שזה אין מועיל לשינוי המקום בהזאות.
ודוחה דשאני הזאות פנימיות שאין מזבח פנימי לבד ממרקו כי צריך הזיה על הפרוכת תחלה, והואיל וטעונים ב' עבודות בפנים - חמירי לעכב אם עשאן בחוץ. מה שאין כן בנתנים למעלה שהקרנות ממרקות וגומרות עבודתם - הוה אמינא דלא חמירי וכפר. תלמוד לומר "המחטא אותה".
כן פירשוהו בגמרא זבחים (דף נב:)
סימן ס
[עריכה][ה] " בְּמָקוֹם קָדֹשׁ" --
- יכול במחנה לויה? תלמוד לומר "בחצר אהל מועד".
- אין לי אלא 'חצר אהל מועד'; מנין הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש? תלמוד לומר 'במקום קדש תאכל'.
[ו] "כל אשר יגע בבשרה יקדש"
- יכול אף על פי שלא בלע? תלמוד לומר "בבשרה"-- עד שיבלע.
- יכול אף נגע במקצתו יהא כולו פסול? תלמוד לומר "אשר יגע בבשרה"-- הנוגע פסול. הא כיצד? חותך את מקום שבלע.
"בבשרה"-- ולא בעצמות ולא בגידין ולא בקרנים ולא בטלפים.
"יקדש"-- להיות כמוה; אם פסולה - תפסל, ואם כשרה - יאכל כחמור שבה.
במקום קדוש: מה שאמר [במשנה ה'] יכול במחנה לויה וכולי - התבאר למעלה (סימן לב).
ומה שאמר [במשנה ו'] "כל אשר יגע" וכולי יכול אף על פי שלא בלע - התבאר למעלה (סימן לח).
ומה שאמר בבשרה ולא בעצמות - יתבאר לקמן (סימן קיז) שעצמות וגידין אינם בכלל 'בשר'. והיה לו לומר "אשר יגע בה". וימעט דוקא בבשרה.
ומה שאמר יקדש להיות כמוה וכולי - ר"ח גריס "כחמור שבהן" ועיין בתוס' פסחים (דף מה.). והקרבן אהרן האריך פה, ומפני שאין נוגע למטרת החבור הנוכחי קצרתי בזה.
- ^ נ"ל דצ"ל "וכמו מה שאמרו" - ויקיעורך