התורה והמצוה ויקרא ז ט-י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן צ[עריכה]

ויקרא ז ט-י:
וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה. וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק י:

[א] "וכל מנחה אשר תֵּאָפֶה בתנור" -- אמר ר' יוסי בר' יהודה מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה תנור" שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקים?    תלמוד לומר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת...וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה.." .   מה "וכל..וכל" האמור למטה -- שני מינים, אף "וכל" האמור כאן -- שני מינים.


וכל מנחה אשר תאפה בתנור:    כבר נזכר בספרא ויקרא דבורא דנדבה (פרשה י משנה א' ב') פלוגתת ר' יהודה ור' שמעון. ודעת ר' יהודה שהאומר "הרי עלי מנחת מאפה תנור" לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין. ובארנו הכרעת דעתו שם (סימן קטו).

וכן דעת בנו ר' יוסי. והוא מכריע זאת מהכתוב דפה, אחר שהכתוב פה תפס החלוקה הנקרא בהגיון חלוקה בעלת שתי איברים וכל חלוקה מצויינת מחברתה על ידי מלת "כל" [שכבר בארנו בויקרא (סימן קלה) שדרך הלשון ששמות המחולקים זה מזה יבא מלת "כל" בכל שם ושם, ושמות הדומים וטפלים זה לזה לא יבא מלת "כל" רק בשם הראשון] והם:

  • ( א ) כל נעשה (ותחתיו) מחבת ומרחשת
  • ( ב ) וכל מנחה (ותחתיו) בלולה וחריבה

שהם שתי איברים. וידוע בהגיון שמתפארת המליצה שבחלוקה כזאת יבואו כל החלוקות בשיוי משני איברים, ובהכרח שגם חלוקת מאפה תנור שמצוינת בפני עצמה במלת "כל" -- היא גם כן בעלת שתי איברים - חלות ורקיקים - וזה ראי שהם שתי מינים.

וברייתא זא מובאה במנחות (דף סב:) ומפרש שר' יוסי בר' יהודה מוסיף על ר' יהודה לפסול גם בדיעבד.

סימן צא[עריכה]

ויקרא ז ט:
וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק י:

"וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת" -- על שם כליין נקראו ולא על שם מעשיהן. מה תנור - כלי, אף מחבת ומרחשת - כלי.


וכל נעשה במרחשת:    כבר בארנו (ויקרא סימן קכז) שנקראו כן על שם הכלי וכבית הלל במנחות (דף סג.) ולא כבית שמאי דמספקא לה אם על שם כליין נקראו אם על שם מעשיהם. שכן במה שכתוב "במרחשת" שהב' ב' הכלי. וכן דייק ממה שכתוב "אשר תאפה בתנור" שהוא הכלי שבו אופין, והוא הדין מה שכתב "וכל נעשה במרחשת".

ולמה שכתבנו (ויקרא סימן קכ) אתיא סתמא זו כר' יהודה. עיי"ש.

סימן צב[עריכה]

ויקרא ז ט-י:
וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה. וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק י:

[ב]

  • "לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה" -- יכול לו לבדו?   תלמוד לומר (ויקרא ז, י) "לכל בני אהרן תהיה"...
  • יכול לכולן?    תלמוד לומר (שם, ט) "לכהן המקריב אֹתָהּ"...
  • הא כיצד?    זה בית אב המקריבים אותה.


וכל מנחה אשר תאפה בתנור:    בכתוב זה הזכיר ג' מיני מנחות הנאפות -- מאפה תנור, מחבת, ומרחשת -- ואמר שהם לכהן המקריב; ובכתוב שאחריו אמר שמנחה בלולה בשמן ומנחה חרבה (שהיא מנחת חוטא וסוטה) הם לכל בני אהרן. ואמר הרמב"ן שהנאפות לבד הם לכהן המקריב שטרח באפייתן.

ואין זה נכון. שמלבד שיציקה ובלילה ופתיתה ואפיה כשרות בזר לכתחלה כמ"ש בפ' ויקרא (סימן ק) - הנה מבואר בכתוב שכולם שוים; שעל מנחת סולת ועל מנחת מרחשת אמר בלשון אחד (ויקרא ג) "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו", וכן אמר בפר' צו על כלל המנחות בלשון זה.

ולכן פירשו רבותינו שמה שכתוב "לכהן המקריב" ומה שכתב "לכל בני אהרן" הוא ענין אחד. שכל בית אב המקריבים באותו יום נקראים בשם 'הכהן המקריב' כי כולם מוכנים להקרבה, ופירושו הכהן המוכן להקריב. כמו שבמה שכתוב בחטאת ואשם "הכהן המחטא אותה יאכלנה" פירושו הראוי מן הבית אב של אותו יום. ויצדק על זה עצמו הלשון "לכל בני אהרן", רוצה לומר המקריבים באותו יום כולם יחלקו בשוה.

ויען שתחלה לא היה חילוק המשמרות רק אהרן ובניו והם היו מוכנים תמיד להקריב - אמר "לכל בני אהרן". וללמד שבעת שיתרבו בני אהרן עד שיתחלקו למשמרות ולבתי אבות לא יחלקו רק הבית אב המקריבים באותו יום - אמר "לכהן המקריב".

וכבר באר זה הרמב"ם (פ"י מהל' מעה"ק) שמפני שמן הסברה הייתי אומר שהאפויה שכשיחלקו ביניהם יהיה חלק כל אחד ראוי לאכילה תתחלק בין כולם -- לכן אמר שרק לכהן המקריב תהיה, ר"ל להעומדים במקדש להקריב באותו יום. ובמנחת הסולת היינו חושבים שלא תתחלק כי אז יגיע לכל אחד מעט סולת שאין ראוי לאפות -- לזה אמר דלכל בני אהרן תהיה. ובקרבן אהרן האריך בזה. עיי"ש.

סימן צג[עריכה]

ויקרא ז ט-י:
וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה. וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק י:

[ג] מנין שאין חולקים מנחות כנגד זבחים?    תלמוד לומר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור...לכל בני אהרן תהיה"

[ד] יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים אבל יחלקו מנחות כנגד עופות?    תלמוד לומר "וכל נעשה במרחשת..לכל בני אהרן תהיה"

[ה] יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות אבל יחלקו עופות כנגד זבחים?    תלמוד לומר "וכל..מחבת..לכל בני אהרן תהיה"

[ו] יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות?    תלמוד לומר "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה"

[ז] יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת?    תלמוד לומר "וחרבה לכל בני אהרן תהיה"

[ח] יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים?    תלמוד לומר "איש כאחיו" וסמיך ליה "אם על תודה.." -- כשם שאין חולקין בקדשי קדשים כך אין חולקין בקדשים קלים.


וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה וכולי:    הנה יקשה

  • ( א ) למה הוצרך לפרש כל זה? דאם ללמד שלא נטעה שהמנחה שייך רק לכהן המקריב הלא כבר אמר "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" ודריש בספרא (ויקרא מכלתא דנדבה פרק יא) לבניו במחלוקת. ואם שלא נטעה שתתחלק בין כל בני אהרן וכמו שלמד זה במשנה ב' -- הלא זה נדע מכל שכן מחטאת ואשם דכתיב בהו "הכהן המחטא אותה יאכלנה" (שפירושו יחלקנה), ואם הזבח הגדול אינו מתחלק בין כולם כל שכן המנחה הקטנה.
  • ( ב ) למה חשב כל המנחות בפרטות? היה לו לומר "וכל המנחות לכהן המקריב לכל בני אהרן תהיה" ונדע שכולם יתחלקו בין הבית אב
  • ( ג ) למה חלקם לשני ענינים? היה לו לומר "וכל מנחה אשר תאפה...וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכהן המקריב לכל בני אהרן תהיה". וכבר עמד בזה בקרבן אהרן במשנה הקודמת ונדחק.


והשיבו חז"ל בספרא (מובא בקידושין דף נג ובמנחות דף עג) שבא ללמד שלא יחלקו מנחה כנגד זבח ולא זבח נגד זבח ולא מנחה כנגד מנחה (כמ"ש בתוספתא דזבחים פרק יא). וזה נלמד בהדרגה ממה שפרטה התורה כל הפרטים:

  • ( א ) שאם לא יכתב כלל במנחות ונלמדה מזבחים כמו שהזכרנו בקושיא הראשונה -- נאמר שעל כל פנים המנחות והזבחים נכנסים בסוג אחד ויוכל לחלק מנחה כנגד זבח. לכן כתב "וכל מנחה אשר תאפה" - ר"ל דין המנחות בפרטות שהם יחולקו בפני עצמם. [וזה כוונת משנה ג']
  • ( ב ) שאם יכתב רק דרך כלל "וכל המנחות לבני אהרן" -- מדחשבם בפני עצמם ולא למדם מחטאת ואשם, בכל זאת זה רק מחטאת בהמה, לא מחטאת העוף [שהכתובים שם אין מדברים מחטאת העוף כנ"ל (סימן ?)] ונוכל לחלק מנחה כנגד עוף כמו שמפרש בגמרא שם שכן קמו אחריהם בדלות.
אבל על ידי שכתוב במנחה שני דברים -- "כל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת" -- מבואר שאם נאמר שהעופות יחלקו כנגד מנחה יותר היה לומר "וכל מנחה וכל קרבן עוף" - שהיה רבותא שאף העופות הם מתחלקים עם המנחות , מה שאין כן במה שהוסיף מרחשת אין שום רבותא. ועל כרחך דלכן הוסיף זאת למען נראה שדייק דוקא מיני מנחות, לא עופות. וזהו שאמר [במשנה ד’] (כפי מה שגריס בגמרא) יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים אבל יחלקו מנחות כנגד עופות? תלמוד לומר "וכל נעשה במרחשת".
  • ( ג ) שאם יכתב רק שני אלה נדע שאין חולקין מנחות נגד עופות ועדיין נאמר שחולקין עופות נגד זבחים ששניהם מיני דמים. לכן הוסיף "ועל מחבת".
והנה בהוה אמינא זו עדיין לא ידעינן שאין חולקים מנחות כנגד מנחות. ואדרבה ממה שכתב "במרחשת ועל מחבת" מורה שיכול לחלק מחבת כנגד מרחשת דהא כללן כאחד. אך למה ישמיענו זאת? הלא כל שאין לימוד בהפך ממילא נדע שחולקים מנחה נגד מנחה? ועל כרחך שבא למעט -- רק מרחשת ומחבת נכללים בכלל אחד כי הם דומים זה לזה ברוב מעשיהם, לא עופות וזבחים שמחולקים. הגם ששניהם מיני דמים. וזהו שאמר [במשנה ה'] (לפי גירסת הגמרא) יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות אבל יחלקו עופות כנגד זבחים? תלמוד לומר "וכל מחבת לכל בני אהרן תהיה".
  • ( ד ) ואם לא יכתב רק שלשה אלה ולא יחלקם לשני ענינים כמ"ש בקושיא השלישי -- עדיין נאמר שחולקים מנחות כנגד מנחות שכולם מין אחד. לכן הוסיף "וכל מנחה בלולה בשמן". וחִלק כתוב זה מן הכתוב הקודם במ"ש בראשון "לכהן המקריב..תהיה" ובשני "לכל בני אהרן" -- מזה ידעינן שיש הבדל גם בין המנחות עצמם שלא יחלקו בלולה נגד אפויה; דהא פרט כל אחד בפני עצמו. שתחלה תהינה האפיות לכהן המקריב (ר"ל לבית אב), ואחר כך תהיה המנחה הבלולה לכל בני אהרן המקריבים ולא יתחלקו בפ"א. והוא הדין שכל המנחות לא יתחלקו כנגד מנחות. (וזה כוונת [משנה ו']).
  • ( ה ) עדיין יש לומר שחולקין מנחה כנגד מנחה מאותו המין כגון מחבת כנגד מחבת. לכן הוסיף "וחרבה" שבחרבה יש שני מינים: מנחת חוטא שהיא של חטין ומנחת סוטה שהיא של שעורים. ובודאי אין חולקין זו כנגד זו שהם משונים זו מזו יותר ממנחת מחבת ומרחשת. וידעינן כמו שבמ"ש "וחרבה" אין חולקין חרבה כנגד חרבה כן במ"ש "וכל מנחת מרחשת ועל מחבת וכולי" אין חולקים מרחשת כנגד מרחשת. (וזה כוונת [משנה ז'])
  • ( ו ) עוד אומר [במשנה ח'] יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים? תלמוד לומר "איש כאחיו" -- כן גרס הקרבן אהרן. ובגמרא גרס "תלמוד לומר "איש כאחיו" וסמיך ליה "אם על תודה". וכבר כתבו התוספות שם שלא מן הסמוכים דריש, דר' יהודה לא דריש סמוכים, ונדחקו.
ופירושו פשוט. שרצונו לומר בל תטעה שרק בקדשי קדשים שאין לו זכיה בגויה אין חולקים אבל בקדשים קלים דאית ליה זכיה בגויה חולקים -- אבל הלא אמר "אם על תודה וכולי", רצונו לומר דשם נזכר שני מיני מנחות, חלות ורקיקים שהם מאפה תנור וסולת מורבכת שהם על מחבת; וכו על חלות לחם חמץ. ואמר "לכהן הזורק לו יהיה" דהיינו לבית אב הזורקים -- מבואר שגם בקדשים קלים משכחת מנחת מאפה תנור ומחבת הם בכלל מה שכתב "וכל מנחת מאפה תנור וכל נעשה במרחשת". שכולל כולם. לכן תפס "וסמוך ליה אם על תודה" לציין שכבר תמצא ציור זה תכף בתודה ומזה שדין אחד לכולם.
ולגירסת הקרבן אהרן "תלמוד לומר איש כאחיו" יש לפרשו על פי הכלל שבארתי באילת השחר (כלל רנז) שכל מקום ששם 'איש' בא על הכללות כמו אם אומר 'איש את אחיו' 'איש לרעהו' וכדומה - גם אשה בכלל. עיי"ש הטעם. ולפי זה מה שאמר שהייתי טועה שרק קדשי קדשים הוא מה שכתוב 'בני אהרן' -- שהוא רק בקדשי קדשים שנאכלים לבני אהרן ולא לבנות אהרן. אבל ממה שכתב "איש כאחיו" (שכולל גם נשים) -- כולל גם קדשים קלים הנאכלים גם לנשי הכהנים. [אמנם ברמב"ם (פ"י מהל' מעה"ק ה"יז) כתב וכן אשה ואנדרוגנוס אין חולקים בקדשי המקדש שנאמר "איש כאחיו". והכסף משנה כתב אפשר דיליף לה מדכתיב "לכל בני אהרן" ולא לבנות אהרן. ]

סימן צד[עריכה]

ויקרא ז י:
וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק י:

[ט] "איש כאחיו"-- האיש חולק אף על פי שבעל מום, ואין הקטן חולק אף על פי שתם.


איש כאחיו:    כבר בארתי בפר' ויקרא (סימן י) הגדרים שיש לשם איש. ואחד מהם שמורה על השנים, והקטן אינו נכלל בשם 'איש'. [וזה אף במקום שבא שם 'איש' על הכללות שאז אינו שולל אשה (כנ"ל בסימן הקודם) -- בכל זה הוא רק על כללות האנשים הגדולים כמו שבארנו שם].

וזהו שאמר בספרא (מובא בגמרא קידושין נג, מנחות עג): האיש חולק ולא הקטן.


ומה שאמר האיש חולק אף על פי שהוא בעל מום -- כבר למד לה בספרא למעלה.