התורה והמצוה ויקרא ו כ
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן סא
[עריכה][א] "ואשר יזה מדמה" --
- מדם הכשרה ולא מדם הפסולה.
- רבי עקיבא אומר: היתה לה שעת הכושר ונפסלה -- דמה טעון כיבוס. שלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה -- אין דמה טעון כיבוס.
- ור' שמעון אומר אף על פי שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה -- אין דמה טעון כיבוס.
אשר יזה מדמה: רש"י ז"ל פירש ואם הוזה מדמה וכולי אשר יזה - יהיה נזה. כמו "לא יטה לארץ מנלם" (איוב, טו) - יהיה נטוי. והוא לדעתו מן הנפעל. ור' אברהם בן עזרא בשם הרמ"ך שהוא מן הקל ושרשו נזה, והנון נבלע בדגש. וכן "ויז מדמה על הקיר". וכן דעת הרד"ק. וגם לפי דעתם הוא קל עומד שזה ההבדל בין "יזה" בחיריק ובין "יזה" מן ההפעיל שיוצא.
והנה ממה שתפס פעל 'הזיה' ולא אמר "אשר יפול" או "אשר יתן מדמה" - הוכיחו חז"ל שמלמד שרק אם הוא דם הראוי להזיה, לא דם פסול הבלתי ראוי להזות (עיין אילת השחר סימן יא).
רק שרבי עקיבא סבירא ליה דכל שהיה לה שעת הכושר קרינן "אשר יזה" כיון שהיה ראוי להזיה. ור' שמעון סבירא ליה כדעת רש"י שהוא מן הנפעל כמו ינזה, וכל נפעל יש לו פועל יוצא. רוצה לומר אשר ינזה על ידי האדם המזה. ואם כן צריך שיהיה גם עתה ראוי להזיה, שינזה בעת שמזה ממנו. ולזה סבירא ליה דאף שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה -- אין טעון כיבוס, דאז לא יצויר פועל מַזה שעל ידו יִנָזה הדם.
וחכמים בזבחים (דף צג.) בארו טעם אחר בפלוגתא זו. ויתבאר לקמן (סימן סד).
סימן סב
[עריכה][ב] "מדמה"-- ולא מדם קדשי קדשים.
- והלא דין הוא! ומה אם חטאת הפנימית --שלא שוו לחטאת החצונית למריקה ולשטיפה-- שוו להם לכיבוס, קדשי קדשים --ששוו לחטאת החצונית למריקה ולשטיפה-- אינו דין שישוו להם לכיבוס?!
- תלמוד לומר "מדמה"
"מדמה"-- ולא מרוטבה
- והלא דין הוא! ומה אם הדם --שאין טעון מריקה ושטיפה-- טעון כיבוס, הרוטב --שטעון מריקה ושטיפה-- אינו דין שטעון כיבוס?!
- תלמוד לומר "מדמה"-- ולא מרוטבה.
אשר יזה מדמה: במה שכתב "מדמה" ולא אמר "ממנה" מורה: רק מדמה, ולא מרוטבה. (בל תאמר קל וחומר אחר שהרוטב טעון מריקה ושטיפה, כל שכן כיבוס).
ובמה שכתב "מדמה" בכינוי מבואר גם כן לפי הפשט שרק מדם חטאת שבה מדבר, לא מדם קדשי קדשים (בל תלמוד קל וחומר אחר ששוו לחטאת למריקה ושטיפה (כמ"ש בסימן עא), כל שכן שישוה לכיבוס).
סימן סג
[עריכה][ג] "על הבגד" -- ניתז על מקצתו של בגד יכול יהא בגד כולו טעון כיבוס? תלמוד לומר "אשר יזה עליה תכבס"-- מקום הדם טעון כיבוס ואין הבגד כולו טעון כיבוס.
על הבגד אשר יזה עליה תכבס: היה ראוי לאמר "אשר יזה מדמה על הבגד תכבס". והשיבו חז"ל בספרא (מובא בזבחים דף צד) שאז היינו מפרשים שיכבס כל הבגד משני טעמים:
- ( א ) כי חק קבוע בלשון שמפרשים תמיד שהפעל מוסב על השם הסמוך לו, ויפורש תכבס הבגד, לא תכבס הדם
- ( ב ) שפעל 'כבס' בא תמיד בתנ"ך על הדבר שמסירים ממנו הכתם, לא על הכתם המוסר. כמו "וכבסו שמלותם", "כבסו מרעה לבך". וכן בלשון רחיצה. (ולא נמצא רק "אחרי הכבס בנות ציון").
לכן אמר "אשר יזה עליה תכבס" - רוצה לומר, החלק של הבגד ששם נזה תכבס, לא הבגד כולו.
סימן סד
[עריכה][ד] ניתז מן הצואר על הבגד - יכול יטעון כיבוס? תלמוד לומר "ואשר יזה עליה תכבס"-- שכשר להזות טעון כיבוס ושאין כשר להזות אין טעון כיבוס.
[ה] ניתז מידו של מזה עד שלא הזה -- טעון כיבוס; משהזה -- אין טעון כיבוס.
נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו -- טעון כיבוס. מצואר בהמה -- אין טעון כיבוס. מן הקרן ומן היסוד -- אין טעון כיבוס.
אשר יזה עליה תכבס: כבר כתבתי (בסימן סא) שמה שתפס "ואשר יזה מדמה" בלשון הזיה (ולא אמר "אשר יתן מדמה" או "אשר יפול") דייקו חז"ל שצריך דם הראויה להזיה, לא דם הפסולה.
אולם במה שכתב שנית "אשר יזה עליה" בלשון הזיה ולא בלשון "יהיה עליה" או "אשר יפול" או "יתן" -- למדו שגם אם הוא דם כשרה שראוי להזיה, צריך שתתקבל בכלי. ואם עדן לא נתקבל וניתז מן הצואר על הבגד - אין צריך כיבוס. וזה כפי הכלל אשר בידינו שפעל הבא כפול מורה שבא במובנו המדויק ורצונו לומר "אשר יזה" - שכבר היה ראוי להזיה, שהיה בכלי. וברייתא זו מובאת בזבחים (דף צג.).
וכבר התבאר בפרשה ויקרא (סימן רג וסימן רפט) שמחוקי הלשון שבמאמר תנאי עתידי יבא הפעל הראשון בלשון עתיד, אבל הפעלים שאחריו שמבארים הדין יבואו בלשון עבר או הוה כמו "ואם בכלי ברזל הכהו" "ואם אמת היה הדבר" וכיוצא. והיה ראוי לכתב פה "אשר הוזה עליה" בלשון עבר.
ופירשוהו רבותינו [במשנה ה'] (מובא בזבחים צג:) שלכן תפס לשון עתיד ללמד רק אשר יזה בעתיד, ר"ל שעוד לא הזה; אבל אם כבר הזה - אין צריך כיבוס.
[ובגמרא מפרש דלמאן דאמר שירים שבאצבע פסולים פירוש "משהזה" היינו שירים שבאצבע. ולמאן דאמר שירים שבאצבע כשרים פירוש "משהזה" שגמר כל ההזיות]
ומן ב' הדרשות האלה הוציאו ב' דינים. מן הדרוש הא' הוציאו שאם נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו - צריך כיבוס מפני שכשר להזיה. ומצואר בהמה על הרצפה ואספו אין צריך כיבוס מפני שפסול להזיה (כמו שלמד בספרא ויקרא מכלתא דנדבה (פרשה ד מ"יא)).
ומן הדרוש הב' הוציאו דאם ניתז מן הקרן ומן היסוד אין צריך כיבוס. ופירשו בגמרא מן הקרן ממש; הא הראוי לקרן כגון ג' מתנות שבחטאת - צריך כיבוס שעדיין לא נגמרה הזיה. ו"מן היסוד" פירושו הראוי ליסוד משום שכבר נגמרה הזיה. וכמו שאמר משהזה אין טעון כיבוס.
סימן סה
[עריכה][ו]
• 'בגד' -- אין לי אלא בגד; מנין לרבות העור משהופשט? תלמוד לומר "אשר יזה עליה תכבס"
יכול שאני מרבה את העור עד שלא הופשט? תלמוד לומר 'בגד'. מה בגד ראוי לקבל טומאה, אף כל ראוי לקבל טומאה; פרט לעור עד שלא הופשט, דברי ר' יהודה.
• ר' אליעזר אומר 'בגד' -- אין לי אלא בגד; מנין לרבות את השק וכל דבר המקבל טומאה? תלמוד לומר "אשר יזה עליה תכבס".
יכול שאני מרבה את העור משהופשט? תלמוד לומר 'בגד'. מה בגד מיוחד לקבל טומאה וראוי לכיבוס, אף כל המקבל טומאה; יצא דבר שאינו מקבל טומאה - אינו ראוי לכיבוס.
על הבגד אשר יזה עליה: שם 'בגד' בא בכל התנ"ך בלשון זכר, לבד פה בלשון נקבה -- "אשר יזה עליה". ועוד פעם אחת במשלי (משלי ו, כז) "ובגדיו לא תשרפנה".
ואמרו חז"ל דלכך בא כינוי "עליה" בלשון נקבה ללמד שלא בא שם 'בגד' בהבנה המדויקת (שבזה אינו אלא בגד, ולתנא דבי ר' ישמעאל אינו אלא בגד צמר ופשתים), רק בא בהבנה המורחבת שמשתתף עם כסות ושלמה ושמלה הנרדפים עמו שכולל כל מה שילבש ויתכסה בו, והם באים בלשון נקבה. ועל שם זה אמר כינוי "עליה" לכלול כל הבגדים.
ודעת ר' יהודה שהכתוב מרבה דבר הראוי לקבל טומאה אף שעדיין אינו מקבל כמו העור משהופשט שצריך מחשבה. ור' אליעזר סבירא ליה שלא מרבה רק המקבל טומאה ואין מחוסר מחשבה. [ובגמרא זבחים (דף צד.) אומר כמה אופנים איך משכחת בבגד ראוי לקבל. לאביי משכחת מטלית פחותה משלש ולרבא בגד שחשב עליו לצורה. ולרבה עיצבא שחשב עליו לקצעה. דכל הני ראוים לקבל אם יחשב עליהם]
וכפי הנראה דעת ר' אליעזר כתנא דבי ר' ישמעאל (מנחות לט, ב) ובכמה מקומות דסתם 'בגד' אינו אלא צמר ופשתים, ומרבה אף מינים אחרים. וכמו שפרש"י בדברי ר' אליעזר דסתם בגד אינו אלא צמר ופשתים. ור' יהודה יסבור כמו דקיימא לן להלכה כרבא דבגד כולל כל מיני בגדים ואין צריך להרבות שאר בגדים, ועל כן מרבה הראוי לקבל טומאה.
ובזה יש לתרץ קושיית תוספות ביבמות (דף ה ד"ה לרבנן מנ"ל) הוי מצי למימר דלא סבר כר' יהודה, ולמה שבארנו הרבנן הוא ר' יהודה בעצמו. וכן מתורץ הקושיא השניה שם, עיי"ש.
אך לשיטת הרמב"ם אי אפשר לפרש כן דאם כן יסתר מה שפסק (פ"ח מהל' מעה"ק ה"ה) כר' יהודה אל מה שפסק ב(פ"ג מהל' ציצית ה"ב) כתנא דבי ר' ישמעאל דסתם בגדים שבתורה אינם אלא צמר ופשתים.
סימן סו
[עריכה][ז] "תכבס במקום קדֹש"-- מלמד שהכיבוס במקום קדוש הוא. כיצד? הבגד שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומכבסו במקום קדוש.
אין לי אלא כיבוס במקום קדוש; מנין אף שבירת כלי חרס במקום קדוש? תלמוד לומר "תכבס במקום קדֹש וכלי חרס..ישבר"[1] .
[ח] מכאן אמרו:
- בגד שיצא חוץ לקלעים -- נכנס ומכבסו במקום קדוש
- נטמא חוץ לקלעים -- קורעו ונכנס ומכבסו במקום קדוש
- כלי חרס שיצא חוץ לקלעים -- נכנס ושוברו במקום קדוש
- נטמא חוץ לקלעים -- נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש
- כלי נחושת שיצא חוץ לקלעים -- נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש.
תכסב במקום קדוש: היינו בעזרה. ונראה שלמדנוהו ממה שכתוב (בפסוק טו ופסוק יט) "במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד" שהיא בעזרה, לא במחנה לויה כמו שכתבנו למעלה (סימן לב).
והנה מדרכי הלשון ומשפטיו שיקדים תמיד את הפעל אל השם, לבד במקום שבא המאמר דרך הפוך או סתירה או דרך חלוקה מגביל אל המאמר הקודם ושורש החלוקה הוא בין השמות -- יקדים את השם אל הפעל. למשל, "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת" שבא דרך חלוקה -- בין כבש ובין שעירה -- יקדים שם 'כבש' אל הפעל 'יביא', כי היא עיקר במאמר.
ולפי זה, אחר שאמר "וכלי חרש אשר תבושל בו" בקדימת השם אל הפעל ולא אמר "ואשר תבושל בכלי חרס ישבר" כמו שכתב "ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס" (בקדימת הפעל אל השם) -- מבואר שמאמר "וכלי חרש" בא דרך חלוקה אל המאמר שלפניו; שמחלק בין בגד ובין כלי חרס; הבגד תכבס והכלי חרס תשבר.
וזה מבואר שמאמר הבא דרך חלוקה, אין הפרטים מובדלים זה מזה רק בדבר שחלקם הכתוב בפירוש. אבל ביתר הדברים הם דומים זה לזה ולמדים זה מזה. למשל, "ויבא קין מפרי האדמה מנחה להשם והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו" -- לא הוצרך לבאר שהביא מנחה לה' כי ידענו שהחלוקה בין הבל וקין הוא רק במה שזה הביא מפרי האדמה וזה מבכורות צאנו. אבל בזה שהיה מנחה לה' השוו. וכן תמיד. וכמ"ש באילת השחר (פרק יב).
וממילא מבואר שגם כלי חרש תשבר במקום קדוש, אחר שמאמר "וכלי חרס" בא בהכרח דרך חלוקה והיפוך אל מאמר "ואשר יזה מדמה על הבגד" (שלכן הקדים השם אל הפעל). אם כן אין מובדלים רק במה שזה יכבס וזה ישבר, אבל במה שכתוב "במקום קדוש" הם דומים. ושיעורו: ואשר יזה על הבגד תכבס במקום קדוש וכלי חרס ישבר (במקום קדוש) ואם בכלי נחשת - ומורק (במקום קדוש) -- כי גם מאמר זה בא דרך חלוקה כמו שיתבאר (בסימן ?).
וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים דף צד:) מנין אף שבירת כלי חרס במקום קדוש? תלמוד לומר "וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר" [כן הוא בגמרא] -- רוצה לומר, במה שהקדים השם אל הפעל.
והנה מה שאמר הא כיצד? הבגד שיצא חוץ לקלעים וכולי -- רצונו לומר כי אם הוא בפנים נדע מן הסברה ששם יכבס וישבר, וכמו שאמרינן לענין שריפת קדשים פסולים שישרפו בפנים כמו שלמד בספרא לקמן (פרק ח מ"ה).
ומה שאמר [במשנה ח'] נטמא חוץ לקלעים קורעו -- כי אסור להכניס בגד טמא לעזרה. ומפרש בגמרא (שם) דמשייר כדי מעפורת (שיקרא עוד בשם 'בגד' לענין זה דכתיב "הבגד יכבס").
וכן במה שאמר בכלי חרס "נוקבו" - אמרו דנוקבו בשורש קטן שהוא כמוציא משקה לטהר מטומאתו ועדיין שם 'כלי' עליו לקיים בו "וכלי חרס ישבר" כיון שיכול ליחדו לאוכלין ויקרא 'כלי'. ועיי"ש ואין להאריך.