התורה והמצוה ויקרא ג ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן קסא[עריכה]

ויקרא ג ב:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יז:

[א] "וסמך ידו"-- לא יד עבדו, לא יד שלוחו, לא יד אשתו.

"ידו על ראש"-- לא ידו על גב; "ידו על ראש"-- לא על הצואר; "על ראש"-- לא על הגביים.  אוציא את כולם ולא אוציא את החזה?  ודין הוא! ומה אם הראש --שאינו טעון תנופה-- טעון סמיכה, החזה --שטעונה תנופה-- אינו דין שיטעון סמיכה?!   תלמוד לומר "על ראש"-- ולא על החזה.


וסמך ידו: משנה זו כבר נשנית בעולת הבקר (ויקרא נדבה פרק ד מ"ב) ושם פרשנו שהדרוש לא יד עבדו וכולי למד מג' פעמים שנמצא בתורה "וסמך ידו" בלא מלת "את"; ופה אחד מן המקומות ולכן חזר פה דרוש הזה.

והדרוש על ראש ולא על הצואר וכולי למד מג' פעמים דכתיב בתורה "וסמך ידו על ראש" בטפחה במלת "על". ואגב שחזר הדרוש הראשון שנה פה הדרוש השני. ובארנו אותם למעלה (סימן כח וסימן כט). קחנו משם.

סימן קסב[עריכה]

ויקרא ג ב:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יז:

[ב] ‏[1] "קרבנו...קרבנו" (6) (ויקרא ג, ב) (ויקרא ג, ו) (ויקרא ג, ז) (ויקרא ג, ח) (ויקרא ג, יב) (ויקרא ג, יד)

(א1)"קרבנו"-- לרבות כל בעלי קרבן.
הלא דין הוא! מה אם תנופה --שהיא נוהגת בחיים ובשחוטין-- נתמעטה בחוברין, סמיכה --שאינה נוהגת אלא בחיים-- אינו דין שתתמעט בחוברין?!
תלמוד לומר "קרבנו..."-- לרבות כל בעלי קרבן.
(ב1)"קרבנו"-- לא קרבן אביו, (2)"קרבנו"-- לא קרבן אחר, (3)"קרבנו"-- לא קרבן עובד כוכבים; שר' יהודה אומר אין היורש סומך.
[ד] (4)"קרבנו"-- לא הבכור.
הלא דין הוא! ומה אם שלמים --שאין קדושתן מרחם-- טעונים סמיכה, הבכור --שקדושתו מרחם-- אינו דין שיטעון סמיכה?!
תלמוד לומר "קרבנו"-- ולא הבכור.
[ה] (5)"קרבנו"-- ולא המעשר.
הלא דין הוא! מה אם שלמים --שאינם בעמוד והבא-- טעונים סמיכה, המעשר --שהוא בעמוד והבא-- אינו דין שיטעון סמיכה?!
תלמוד לומר "קרבנו"-- ולא המעשר.
[ו] (6)"קרבנו"-- ולא הפסח.
הלא דין הוא! ומה אם שלמים --שלא ריבה בהן הכתוב מצוות יתירות-- טעונים סמיכה, הפסח --שריבה בו הכתוב מצוות יתירות-- אינו דין שיטעון סמיכה?!
תלמוד לומר "קרבנו"-- ולא הפסח.


על ראש קרבנו:    בפרשה זו נמצא ששה פעמים מלת "קרבנו" שבאו שלא כדין (חוץ מן "אם זבח שלמים קרבנו" שכבר נדרש כמ"ש בסימן קנו). מקצתם מיותרים לגמרי ומקצתם בא השם תחת הפעל שבא לדרשה בכל מקום כמו שבארתי זה היטב (למעלה סימן סא). והם:

  • ( 1 ) בשלמי בקר (ויקרא ג, ב) "וסמך ידו על ראש קרבנו" (תחת "על ראשו").
  • ( 2 ) בשלמי צאן (ויקרא ג, ו) "ואם מן הצאן קרבנו" (שעל פי חוקי הלשון צריך לומר "ואם מן הצאן מקריב" כמו שבארנו בסימן הנ"ל).
  • ( 3 ) (ויקרא ג, ז) "אם כשב הוא מקריב את קרבנו" (מיותר)
  • ( 4 ) (ויקרא ג, ח) "וסמך את ידו על ראש קרבנו" ("קרבנו" מיותר שצריך לומר "על ראשו")
  • ( 5 ) בשלמי עז (ויקרא ג, יב) "ואם עז קרבנו" (תחת "ואם עז מקריב")
  • ( 6 ) (ויקרא ג, יד) "והקריב ממנו קרבנו" ("קרבנו" מיותר).


ודרשום חז"ל לששה דרושים:

  • ( 1 א,ב ) לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, כל שיש לו חלק בקרבן יסמוך, וזה לרבנן דסבירא להו יורש סמוך.    ולר' יהודה דסבירא ליה יורש אינו סומך בא למעט-- "קרבנו" ולא קרבן אביו. ולרבות כל בעלי חוברין לית ליה. כן פירשו במנחות (דף צג.) ובריש ערכין. וזהו שאמר (במשנה ג) "קרבנו"-- ולא קרבן אביו שר' יהודה אומר אין היורש סומך.
וביאר שצריך ריבוי לרבנן לרבות בעלי חוברין דהוה אמינא מדין קל וחומר מתנופה שחמירא מסמיכה שנוהגת בחיים (כבשי עצרת ואשם מצורע) ובשחוטין (בחזה ושוק של שלמים ותודה) ואין נוהגת בחוברין (דהיכי ליעבד כמ"ש בגמ' שם) וכל שכן סמיכה הקלה שאינה נוהגת בחיים
  • ( 2 ) "קרבנו"-- ולא קרבן אחר. ועיין בתוס' מנחות (דף סא:) ד"ה מצינו, ובהגהת הראב"ד כאן.
  • ( 3 ) "קרבנו"-- ולא קרבן עובד כוכבים.
  • ( 4 ) "קרבנו"-- ולא הבכור (בל תלמדנו בקל וחומר משלמים אחר שחמור שקדוש מרחם).
  • ( 5 ) "קרבנו"-- ולא המעשר (בל תלמדנו בקל וחומר אחר שחמור שמחויב בהבאתו)
  • ( 6 ) "קרבנו"-- ולא הפסח (בל תאמר הואיל וריבה בו מצות יתירות).

ובגמ' מנחות (דף צב:) אמר דכל הני קל וחומרין פריכי נינהו, עיי"ש, ואין להאריך.

סימן קסג[עריכה]

ויקרא ג ב:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יז:

[ז] "וּשְׁחָטוֹ" (ויקרא ג, ב), "ושחט אותו" (ויקרא ג, ח), "ושחט אותו" (ויקרא ג, יג) מה תלמוד לומר?   לפי שנאמר (דברים יב, כא) "וכי ירחק ממך המקום וזבחת"-- בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה -- אין לי אלא תמימים שהן כשרים לקרב;

  • ומנין לרבות את בעלי מומין?    ארבה אני את בעלי מומין שהן ממין הכשר.
  • ומנין לרבות את החיה?    ארבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה.
  • ומנין לרבות העופות?    תלמוד לומר "וּשְׁחָטוֹ" "ושחט אותו" "ושחט אותו".

[ט] יכול לא ישחוט ואם שחט יהיה מותר באכילה?   תלמוד לומר "כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת"-- מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל, ואין אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום; --פרט לחולין שנשחטו בעזרה.

[י] יכול לא יאכלנו אבל ישליכנו לכלב?   תלמוד לומר "לכלב תשליכון אותו"-- אותו אתה משליך לכלב ואין אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.


ושחטו פתח אהל מועד:    בשלמי בקר כתיב "וּשְׁחָטוֹ" (ויקרא ג, ב), ובשלמי כבש כתיב "ושחט אותו" (ויקרא ג, ח), וכן בשלמי עז כתב "ושחט אותו" (ויקרא ג, יג). וכבר בארנו (באילת השחר כלל קנ) כי דרך הלשון לציין גוף הפעול על ידי אות הכינוי, וכל מקום שיציינו על ידי מלת "אותו" בא לדייק ולמעט זולתו. ואם כן במה שכתוב שתי פעמים "ושחט אותו" תחת "ושחטו" בא למעט.

ואמרו חז"ל בספרא (מובא בספרי פר' ראה סימן עה ובקידושין (דף נז:)) שזה משום דכתב בפר' ראה "כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר...כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'..וזבחת מבקרך ומצאנך..כאשר צויתך ואכלת בשעריך..רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום וכולי". ודרש ר' ישמעאל (בספרי שם ובחולין דף יז) שמה שכתוב "כי תאוה נפשך" בא להתיר להם בשר תאוה (שבמדבר היה אסור לשחוט בהמה תמימה חוץ לעזרה כמו שכתוב "אשר ישחט..ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכולי" (ויקרא יז)) ואמר שבארץ --אחר שיתרחקו מן המקדש-- הותר לזבוח בשר תאוה. ואחר שאמר "כי ירחק ממך המקום..וזבחת" משמע שלא יזבח רק בריחוק מקום, רוצה לומר חוץ לעזרה, לא בקירוב מקום כמו שכתוב "רק קדשיך תשא ובאת". וזהו שאמר פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה.

אמנם משם אין מבואר רק בתמימים שרק בהם נאסר בשר תאוה ובהם דבר הכתוב.

  • מנין אף בעלי מומין?   לכן אמר בשלמי כבש "ושחט אותו"-- לא זולתו.
  • ומנין לאסור החיה?   לכן אמר בשלמי עז שנית -- "ושחט אותו".
  • ומנין לאסור העופות שאינם בשחיטה (כי סבירא ליה כמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, כן פירשו הרשב"א בקידושין)?    אומר שזה מוכח מן "ושחטו" שבשלמי בקר, שרק דבר שיש בו שחיטה יהיה "פתח אהל מועד".

( כפי דברי המפרשים אתמעיטו ג' מיעוטים מג' פעמים "ושחטו..ושחט אותו..ושחט אותו". ואנכי נטיתי מדבריהם כי כינוי "ושְחָטוֹ" אינו מיותר, רק שעוף נלמד מגוף הפעל "ושחט" אחר שאינו בשחיטה. ובספרי שם כתוב יכול אף חיה ועוף? תלמוד לומר "אותו" -- הוא סבירא ליה דיש שחיטה לעוף מן התורה ואתרבי חיה ועוף ממיעוט אחד ובעל מום ממיעוט אחד, וזה ראיה כדברי. וצריך לומר בספרי תלמוד לומר "ושחט אותו לפני אהל מועד" ).

ובאר (במשנה ט) שממה שכתוב "וזבחת מבקרך ואכלת" מבואר שאם זובח בקירוב מקום, רוצה לומר חולין בעזרה -- אסורים באכילה. וממה שכתוב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (ולא אמר "תשליכנו", שכבר בארנו שהכינוי הדבק למלת "את" בא למעט תמיד) דרשו שרק בשר בשדה שכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצתו (כמו עובר שהוציא ידו בעת שחיטת אמו כמ"ש בחולין (דף סח), ובארנו טעם דרוש הזה במקום אחר) -- רק אותו תשליך לכלב ולא בשר שנכנס לפנים ממחיצתו שאסר גם בהנאה.

סימן קסד[עריכה]

ויקרא ג ב:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.
ויקרא ג ח:
וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יז:

[יא] "פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב), "לפני אהל מועד" (ויקרא ג, ח) (ויקרא ג, יג)-- להכשיר כל הרוחות, קל וחומר לצפון.

  • הלא דין הוא! מה אם שאר הרוחות --שלא כשרו לשחיטת קדשי קדשים-- כשרו לשחיטת קדשים קלים, צפון --שכשר לשחיטת קדשי קדשים-- אינו דין שיכשר לשחיטת קדשים קלים?!


ר' אליעזר אומר "לפני אהל מועד"-- להכשיר בצפון.

  • [יב] הלא דין הוא! מה אם שלמים --שכשרו לשחט בכל הרוחות-- לא כשר מקומן לשחיטת קדשי קדשים, עולה --שלא כשרה לשחט אלא בצפון-- אינו דין שלא יכשר מקומה לשחט קדשים קלים?!
  • תלמוד לומר "לפני אהל מועד"-- להכשיר בצפון.


ושחטו פתח אהל מועד:    יש הבדל בין פתח ובין דלת. שהחלל שבו נכנסין אל הבית נקרא "פתח" והנועל והסותם את החלל נקרא "דלת". ואם יריעה פרושה לפניה כמו שהיה במשכן יאמר "מסך פתח המשכן". ולפי זה מה שכתוב "ושחטו פתח אהל מועד" הוא כשהפתח פתוח. ומה שכתוב שנית בשלמי כבש "לפני אהל מועד" בא ללמד שאין צריך דוקא נגד פתח ההיכל (כי מה שכתוב "פתח אהל מועד" פירושו בזמן שהאהל מועד פתוח, לא שיהיה נגד הפתח) שעל זה אמר "לפני אהל מועד" ואף האויר שכנגד סוף כותלי היכל ואולם, לצפון ולדרום, בכלל "לפני אהל מועד".

ומה שכתוב בשלמי עז "ושחטו לפני אהל מועד" בא ללמד שמה שכתב "לפני אהל" אינו בדוקא, שלא תאמר כמו שמה שכתב "ושחטו פתח אהל מועד" פירושו בזמן שהפתח קיים (שאינו סגור), כן מה שכתוב "לפני אהל מועד" פירושו בזמן שהאהל מועד נטוי לאפוקי בעת שנפרק המשכן בעת המסעות. לכן כפל "לפני אהל מועד" שמבואר אצלינו (באילת השחר כלל קמג) ששם הבא כפול בא להורות שהוא בדוקא ופירושו: דוקא לפני אהל מועד בצדדים, ולא בצידי צדדים.

ולהוציא מדברי ר' אליעזר (במשנה יא) שצריך קרא מיוחד לצפון באר תנא קמא דצפון אינו צריך קרא דידעינן מקל וחומר אחר שכשר לקדשי קדשים, כל שכן לקדשים קלים.   ודעת ר' אליעזר דמן הדין נוכל לומר בהפך -- שכמו שקבע הכתוב לקדשים קלים מקום בפני עצמם כן קבע לקדשי קדשים מקום בפני עצמם ועדן יש קל וחומר דמקום עולה שצר ודחוק יהיה מיוחד לעולה לבד, לכן צריך "לפני אהל מועד" גבי שלמי עז להכשיר גם רוח צפון. ולפסול צידי צדדים אין צריך קרא לדידיה דלשון "לפני אהל מועד" היינו לפניו ממש (כן פירשו ברייתא זו בזבחים (דף נה:)).


  1. ^ הפיסוק והעיצוב הוא כראות עיני על פי פירוש המלבי"ם שכאן הספרא דורשת ששה ייתורים של מלת "קרבנו" בפרשה, עיי"ש. ומקווה שהבהרתי יותר ממה שסיבכתי... - ויקיעורך