התורה והמצוה ויקרא כה א-ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת בהר-בקחתי | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם

סימן א[עריכה]

ויקרא כה א:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה א:

[א] "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר"-- מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני!? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.


וידבר ה'..בהר סיני: הנה בזבחים (דף קטו:) פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא. שר' ישמעאל סבירא ליה דכללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד. ור' עקיבא סבירא ליה דכללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשלו בערבות מואב. טעמם, דמצאנו מצות רבות שנאמרו בסיני, ומצות שנאמרו באהל מועד (כמו כל ספר תורת כהנים), ומצות שנאמרו בערבות מואב (כמו בפ' מסעי וכל ספר משנה תורה), ומצות שנאמרו בשנים או שלשה מקומות. ודעת ר' ישמעאל שבסיני נאמרו רק הכללים ודעת ר' עקיבא שנאמרו שלשה פעמים.

ובסוף פר' הקרבנות (בפ' צו) (ויקרא ז, לז-לח) סיים "זאת התורה לעולה...אשר צוה ה' את משה בהר סיני..ביום צוותו..להקריב..במדבר סיני". ופירושו לר' ישמעאל, שכללות הקרבנות צוה "בהר סיני" וזאת התורה בפרטיו נאמר "במדבר סיני", דהיינו באהל מועד. ודעת ר' עקיבא שפירושו שנאמרו בהר סיני למשה ונשנה במדבר סיני לאמרה לישראל בשעתה, וכן דעת הספרא שם כר' עקיבא כמו שבארנו שם. ובסוף התוכחה (ויקרא כו, מו) סיים "אלה החוקים..אשר נתן ה'..בהר סיני" וכן סיים בסוף הספר ואמר בספרא (בחקתי סוף פרק ח וסוף הספר) מלמד שכולם נתנו בכל דקדוקיהם מסיני, וזה כשיטת ר' עקיבא.

אולם משם לא נוכל להכריע, כי יש לפרשו שמצוות אלה נאמרו בסיני כמו כמה מצוות שנצרכו אז בשעתן ועל כן נאמרו בכל פרטיהם, כי נהגו תיכף. או שנפרש שמה שכתוב שצוה אותם בהר סיני היינו כלליהם נאמרו בסיני ופרטיהם באהל מועד. והספרא מכריע זה ביחוד ממצות שמיטה שמצוה זו נאמרה בכללות בהר סיני (בפר' משפטים) "והשביעית תשמטנה ונטשתה", ואם כן יקשה לענין מה אמר פה שנאמרה בהר סיני? אם מפני שהיה מצוה לשעתה כמצוות שנאמרו בכל פרטיהם מפני שנצרכו תיכף, על זה שואל מה ענין שמיטה אצל הר סיני?, הלא לא התחייבו בה עד לאחר כ"א שנה שנכנסו לארץ ישראל. ואם ללמד שהכללות נאמרו בסיני, ופירוש מה שכתוב "בהר סיני" ששם נאמרה בכלל, הלא זה נאמר בכל המצות. ועל כרחך בא ללמד שמה שכתב בפ' משפטים "והשביעית תשמטנה" לא נאמרה בכלל לבד רק אמרה בכל הפרטים והדקדוקים כמו שנכתב פה וחזר ואמר בסוף הענין שהוא הדין שכל המצות היו כן, אף שלא הוצרכו לשעתן, ונלמדו ממ"ש כן בשמיטה.

ובמה שכתבנו נסתלק כל מה שהקשו הרא"ם והקרבן אהרן במשנה זו וקרוב לזה ברמב"ן. ועיין עוד ברמב"ן דברים ערבים על סידור הפרשיות, צוף דבר אמרי נועם.

סימן ב[עריכה]

ויקרא כה ב-ג:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה א:

[ב] "כי תבאו...": יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ"-- ארץ המיוחדת. יכול משבאו לעמון ומואב? תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם"-- ולא עמון ומואב.

מנין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות, חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו -- יכול יהיו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר "שדך"-- שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו. "כרמך"-- שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו.

[ג] נמצאת אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר. שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם. לארבעה עשרה שנה נתחייבו במעשרות והתחילו מונים לשמיטה. לעשרים ואחת עשו שמיטה. לששים וארבע עשו יובל.


כי תבואו אל הארץ: ממה שכתב "הארץ", בה"א, היינו ארץ הידועה ולא ארץ סיחון ועוג שלא ידעו בעת ההוא שיכבשוה. וממה שכתב "אשר אני נותן" מיעט ארץ עמון ומואב, וכבר נתבאר זה בפר' מצורע (סימן עד), עיי"ש.

וממ"ש "שדך" ו"כרמך" היינו אחר שכל אחד מכיר את חלקו. ובמכלתא (פר' בא) הרי שהיו עשר משפחות לבית אב וכולי, משמע שהבית אב הוא השורש הראשון והמשפחות הם תחתיו, וכאן משמע בהפך -- שהבתי אבות הם תחת המשפחות? אך כבר בארתי בפירושי שם שיש משפחות עליונות והם קודמים להבתי אבות ולפיהן השקיף בחלוקת הארץ, עיי"ש. ובין למאן דאמר לשבטים אפליג ובין אם לקרקפתא דגברי אפליג, החלוקה האחרונה היה לכל אחד ביחוד כמו שכתבנו בזה בפירושנו (יהושע ??).

ומ"ש במשנה ג מבואר.

סימן ג[עריכה]

ויקרא כה ב-ד:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה א:

[ד] "ושבתה הארץ"-- יכול מלחפור בורות שיחין ומערות ומלתקן את המקואות? תלמוד לומר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר".  אין לי אלא לזרע ולזמור. לחריש ולעידור, לניכוש ולכסוח ולבקוע מנין? תלמוד לומר 'שדך לא' ו'כרמך לא'-- כל מלאכה שבשדך ושבכרמך.

[ה] ומנין שאין מזבלין ואין מפרקים ואין מעשנים בעלים ואין מאבקים? תלמוד לומר 'שדך לא'.  ומנין שאין מקרסמים ואין מזרדין ואין מפסגין באילנות? תלמוד לומר 'כרמך לא'.

[ו] אי "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר", יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים, ולא יעשה עגיות בין אילן לחבירו? תלמוד לומר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר"-- הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש להם: מה 'זרע וזמיר' מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.


ושבתה הארץ..שדך לא תזרע: מפרש שמה שכתב "ושבתה הארץ" אינו שביתה כוללת שתשבות מכל מלאכה שעושין בקרקע, רק שתשבות מזריעת השדות ומלאכת הכרמים. וכבר בארנו בפר' קדושים (סימן מח) שהוכיחו ממה שכתוב "שדך לא תזרע כלאים", שאינו מקפיד על הזריעה דוקא רק שלא ימצא כלאים בשדהו בכל אופן. ובארנו שם שזה נשמע ממה שלא הקדים את הפעל -- 'לא תזרע שדך', שמבואר שאינו מקפיד על הפעל. וכן ממה ששֵם "שדך" מיותר, עיי"ש. וכן ממה שכתוב כאן "שדך לא תזרע" ולא אמר "לא תזרע שדך" וגם ששֵם "שדך" מיותר מבואר שעיקר הקפידא על מלאכת השדה ופעל "תזרע" בא רק לדוגמא לאסור כל מלאכה הדומה לזריעה.

ועל יסוד זה הוציא במשנה ג' ד' ה' ו' איסור שאר המלאכות. וכל הפסקא הזאת מובאת במועד קטן (דף ג) ושם אמר שכל זה אסמכתא ומדאורייתא אין אסור רק זריעה וקצירה לבד. וזה מבואר ממה שכתוב "כרמך לא תזמר ואת עבני נזירך לא תבצר", והלא זמירה בכלל זריעה? ובצירה בכלל קצירה? ועל כרחך שרק הני אסר רחמנא, ורק ממה שלא אמר "לא תזרע שדך", שבמקום אחר יכוין בזה על כלל המלאכות, השאיר סמך לחכמים לגזור כפי חכמתם ושלא יהיה גזרתם מתנגדת אל המבואר בכתוב. וכמ"ש באילת השחר (כלל רלו) שזה ענין האסמכתות, עיי"ש.

ובגמ' שם גריס (במשנה ד) מנין לניכוש ולעידור וכסוח. ומ"ש בברייתא דפה חריש ועידור רוצה לומר חורש בכלי חרישה, ועידור חופר בכלי ברזל. וכן לשון הרמב"ם (בה"ד) החופר או החורש לצורך הקרקע, מה שכתב "לצורך הקרקע" נראה שבא לישב מה שהקשה רש"י ממה דמתיר אחר כך עידור ולשיטתו היינו בעודר לצורך הגפן לבד סביב האילן.

ומ"ש (במשנה ה) אין מזבלין פירושו, מניחים זבל בעיקר האילן. ומ"ש מפרקין היינו אבנים שבעיקר. והרמב"ם ור"ש פירשו אין מפרקים העלין והבדים היבשים, וכן משמע מגירסא דפה אין מעשנים בעלים. ומקרסמין היינו זימור. מזרדין, חותך ענפים לחם ויבשים. ומפסגים סומכים האילן שהוא רענן יותר מדאי.

ומ"ש (במשנה ו) יכול לא יקשקש היינו עידור שתחת הזית, ועיין בגמ' שם.

סימן ד[עריכה]

ויקרא כה ג:
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה א:

יכול אף שנת היובל תהיה עולה למנין שני שבוע? תלמוד לומר "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך"-- שני זרעים עולות ממנין שני שבוע ואין שנת היובל עולה למנין שני שבוע.


שש שנים תזרע שדך: פירשוהו בספרא דהאי קרא שמיותר בא ללמד שלא יוחשב למנין שני שמיטה רק שנים שמותרים בזריעה וזמירה, לא שנת היובל. וכבר אמר בנדרים (דף סא) שזה דלא כר' יהודה שלדידיה שנת היובל עולה מן המנין ומדבר ברוב השנים.

סימן ה[עריכה]

ויקרא כה ג-ד:
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה א:

[ז] מנין לאורז ולדוחן ולפרגום ולשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה, כונסן אתה בשביעית? תלמוד לומר "ואספת את תבואתה"-- בשביעית.  [ח] יכול אף על פי שלא השרישו? תלמוד לומר "שש שנים תזרע שדך..ואספת"-- ששה זרעים וששה אסיפים, לא ששה זרעים ושבעה אסיפים.

[ט] ר' יונתן בן יוסף אומר, מנין לתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה, כונסה אתה בשביעית? תלמוד לומר "ואספת את תבואתה"-- משהביאה שליש.


ואספת את תבואתה: היה לו לומר "תבואתו", ששדה וכרם לשון זכר. או "תבואתם", וגם הוא מיותר. ופירשו חז"ל שרוצה לומר תבואת הזריעה (שהזריעה היא שם מופשט נקביי) ומלמד שלפעמים אם נזרע בששית תוכל לאסוף בשביעית כגון במינים אלה שאין נלקטים כאחת ואי אפשר לילך בהם בתר לקיטה כמו שמפרש בראש השנה (דף יג).

ובכל זאת דוקא אם נשרש הזרע, שאי לאו כן הוא שייך לשביעית, שאז נשרש והרי אמר "שש שנים..ושש שנים" לדייק רק שש שנים תאסוף, לא שבע. [עיין בירושלמי (פרק ב דשביעית) הביא ברייתא זאת ומש"ש].

ועיין בתוס' בראש השנה שם מה שהקשו על ברייתא זו וכפי הנראה ר' יונתן בן יוסף חולק על דרוש הנזכר ודייק מלשון "תבואתה" דהיינו שהביאה שליש, שכבר בארתי בפר' קדושים (סימן סט) שיש הבדל בין "יבול" ובין "תבואה". שלשון "תבואה" לא נאמר רק על תבואה נגמרת והוא משהביאה שליש שזורעים אותה ומצמחת, וכמ"ש בירושלמי (פרק ב דשביעית) על "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". וכן בירושלמי (פרק א דמעשרות ופרק א דחלה). ולכן אמר בספרא שאין פודין רבעי עד שהביא שליש ממה שכתוב "להוסיף לכם תבואתו". וכן לקמן (פרק א משנה י) על "תהיה כל תבואתה לאכול".

במה שכתבנו תמצא תשובה על מה שהקשו בתוס' על שמואל שאמר הכל הולך אחר גמר פרי, וכוותיה קיימא לן להלכה. והוא דלא כמאן, דבין ר' שמעון שזורי בין רבנן מודי דאזלינן בתר השרשה והניחו בתימה. והכסף משנה (פרק ד מה' שמיאה ויובל הלכה יא) כתב דודאי ראה שמואל איזה תנא דלא אזיל בתר השרשה, ולמה שכתבנו שמואל סמך על ברייתא זו.

והנה ברייתא זו כלשונה מובאת בירושלמי (פרק בתרא דמעשרות) [ולא כקרבן אהרן שהגיה כאן כנוסח הגמ'] לבד בבלי ראש השנה (דף יג) איתא ר' יונתן בן יוסף אמר "ועשתה את התבואה לשלש שנים" אל תקרי "לשלש" אלא "לשליש" (ולמד מזה שהתבואה והזיתים משהביאו שליש). ומקשה, והא מבעיא ליה לגופיה?. ומשני, כתוב קרא אחרינא "וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית".  והנה זה רחוק מאד להוציא הכתוב ולעוותו, תחת "לשלש השנים" "לשליש", ולפרש שליש תבואה?! ולדעתי דייק זה מפשט הכתוב על פי מה שאמרו בספרא (פרק ד משנה ו) "לשלש השנים"-- לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית. דבר אחר לשביעית וליובל ולמוצאי יובל. רצונו לומר כי הלא במוצאי יובל יצטרך ד' שנים וסבירא ליה לר' יונתן בן יוסף שהכתוב כולל שתיהם. שבשאר שני שבוע יצוה ברכה בששית -- לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית, ובשנת היובל יהיה נס אחר שיזרעו לפני ראש השנה ותביא שליש בששית. ואז יהיה מותר לאספה בשביעית, ותבואה זו תהיה גם כן "לשלש השנים" שהם שביעית ויובל ומוצאי יובל. וז"ש אל תקרי "לשלש" אלא "לשליש" רוצה לומר אי אפשר שתקרא לשלוש השנים רק אם תאמר שדי אם גדלה התבואה שליש, שאז מותר לאספה בשביעית ויצויר תמיד לשלש השנים כי גם בשנת היובל תעשה התבואה (שהיא מה שהביאה שליש בששית) לג' שנים כי יאספו אותה בשביעית. אבל אם תאמר שתבואה שגדלה שליש בששית אין לאספה שביעית, אם כן בשנת היובל יצטרך ברכה לד' שנים.

ויתר דברי הגמ' שם יתבאר לקמן (סימן לח).