התורה והמצוה ויקרא כג כג-כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קעו[עריכה]

ויקרא כג כג-כד:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יא:

[א] "בני ישראל..מקרא קדש"-- ואין העכו"ם מקרא קדש.  אי "בני ישראל", אין לי אלא בני ישראל. מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? תלמוד לומר "יהיה לכם".


כבר התבאר (ויקרא סימן ז) שכל מקום שכתוב "דבר אל בני ישראל" בא למעט את העכו"ם. וכן התבאר (שם סימן קצא) שבכל מקום שכתוב "בני ישראל" צריך ריבוי לגרים ועבדים, כי יש לומר שבא השם בדיוק-- בני ישראל סבא. אבל כשאמר "יהיה לכם" בנוכח אל הכנסיה, ידבר עם כל הנכנס בעדתם. ומבואר שגם השם בהרחבה על כלל האומה, עיי"ש ו(בסימן ח).

סימן קעז[עריכה]

ויקרא כג כד:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יא:

"שבתון זכרון תרועה מקרא קדש": ר' אליעזר אומר "שבתון"-- זו קדושת היום, "מקרא קדש"-- קדשהו. אמר לו ר' עקיבא אינו אומר "שבתון" אלא שבות, שכן הוא פותח בשביתה ראשון. אלא "זכרון"-- אלו הזכרונות, "תרועה"-- אלו השופרות, "מקרא קדש"-- זו קדושת היום. ומנין שיהיה כולל עמה את המלכיות? תלמוד לומר (ויקרא כג, כב-כד) "ה' אלקיכם...בחדש השביעי".

[ב] ר' יוסי בר' יהודה אומר מה תלמוד לומר (במדבר י, י) "והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם", שאין תלמוד לומר "אני ה' אלקיכם"!? אלא זה בנין אב -- כל מקום שאתה אומר זכרונות את סומך לה את המלכיות.

[ג] כיצד סדר ברכות?

  • אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עמהם, ואינו תוקע. קדושת היום ותוקע. [זכרונות ותוקע -- גר"א] . שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי ר' יוחנן בן נורי.
  • [ד] אמר לו ר' עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר? אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל את מלכיות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים.
  • [ה] רבי אומר עם המלכיות אומר קדושת היום. מה מצינו בכל יום-- ברביעית, אף כאן-- ברביעית.
  • רבן שמעון בן גמליאל אומר קדושת היום עם הזכרונות. אמר רבן שמעון בן גמליאל מה מצינו בכל יום באמצע, אף כאן אומרה באמצע.

וכשקדשו את השנה באושא ביום הראשון, עמד ר' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ואמר כדברי ר' יוחנן בן נורי. אמר ר' שמעון בן גמליאל  "לא היינו נוהגים כן ביבנה". ביום השני עמד חנניה בנו של ר' יוסי הגלילי ואמר כדברי ר' עקיבא. אמר ר' שמעון בן גמליאל  "כך היינו נוהגים ביבנה".


שבתון זכרון תרועה מקרא קדש: הנה אמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות היא מדרבנן כמ"ש בראש השנה (דף לד:) שתי עיירות באחת תוקעים ובאחת מברכים, הולכים למקום שתוקעים. פשיטא! הא דאורייתא והא דרבנן. ואם כן הפסוקים המובאים כאן הם רק אסמכתות, לא דרושים חזקים ביסודי הלשון.

ור' אליעזר ור' עקיבא מחולקים במה שכתוב "שבתון..מקרא קדש". לר' אליעזר "מקרא קדש" מציין איסור מלאכה ו"שבתון" היא שם היום טוב. ולר' עקיבא מלת "שבתון" מציין איסור המלאכה ו"מקרא קדש" היא מענין קריאה ממש (וכבר נחלקו בו המפרשים-- הרמב"ן והרשב"ם, עיין עליהם). ולפ"ד נפקא מינה ביניהם שר' אליעזר על כרחך יסבר כר' יוחנן בן נורי דתוקע לקדושת היום, דכן הסמך-- "שבתון" קדושת היום, ו"זכרון" זכרונות, ועל כולם-- "תרועה". ולר' עקיבא תוקע מלכיות דהא סמך "אני ה' אלקיכם" מלכיות, ו"זכרון תרועה".

ור' יוסי בר' יהודה (משנה ב) למד מלכיות ממה שכתוב "ותקעתם בחצוצרות..והיה לכם לזכרון...אני ה' אלקיכם" שהם שופרות זכרונות מלכיות. ונראה שר' יוסי בר' יהודה אזיל בשיטת אביו דסבירא ליה בתענית (דף טו) שבתעניות לא היו אומרים זכרונות ושופרות ואם כן מ"ש כל מקום שאתה אומר זכרונות הוא רק ביובל וראש השנה ששוים בדיניהם כמו שאמרו בראש השנה (דף כו). אבל לדעתי הסתם משנה שם שאומר פסוקי זכרונות ושופרות בתעניות אי אפשר ללמוד כריב"י(?) שאם כן יאמרו גם מלכיות. ורבי שסתם המשנה סבירא ליה ללמוד מלכיות מן "ה' אלקיכם..בחדש השביעי".

(ביאור משנה ג'): ר' יוחנן בן נורי יסבור כר' אליעזר וכנ"ל ולכן סבירא ליה דתוקע לקדושת היום ומלכיות אומר קודם בלא תקיעה שלכן בא "ה' אלקיכם" בפרשה אחרת.

ומ"ש ר' עקיבא (משנה ד') למה הוא מזכיר מפרש בגמ' (ראשה השנה דף לב ששם מובא כל הפיסקא הזו) שפירושו למה מזכיר עשר פסוקים דוקא, הלא כיון דאשתני שאין לתקוע, ישתנה גם כן לפחות מנין הפסוקים?

ור' עקיבא סבירא ליה דתוקע למלכיות וכן סבירא ליה לרבי במשנה ה', וסבירא ליה דקדושת היום עם מלכיות משום דתמיד אומרה ברביעית. ור' שמעון בן גמליאל סובר דקדושת היום באמצע וספר שעל זה מ"ש ביבנה כר' יוחנן בן נורי שלא תקע למלכיות אמר ר' שמעון בן גמליאל שלא היו נוהגים כן (הגם שבמה שאמר כר' עקיבא קדושת היום עם מלכיות חולק רשב"ג). ומ"ש ביום השני פירושו: ליום השני לשנה הבאה, כן מפרש בגמ' שם, עיי"ש.

סימן קעח[עריכה]

ויקרא כג כד:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.
ויקרא כה ט:
וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יא:

[ו] ומנין שהוא בשופר? תלמוד לומר (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה...בעשור לחדש ביום הכפורים", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי"!? ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? הרי תרועת שביעי כזו. מה זו בשופר, אף תרועת ראש השנה-- בשופר.

[ז] ומנין שהיא פשוטה לפניה? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה". ומנין שהיא פשוטה לאחריה? תלמוד לומר "תעבירו שופר".

אין לי אלא ביובל. בראש השנה מנין? תלמוד לומר (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה...בעשור לחדש ביום הכפורים", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי"!? ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? הרי תרועת כל חדש שביעי כזו. מה זו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, אף תרועת ראש השנה-- פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

[ח] מנין שלש של שלש שלש? תלמוד לומר  (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה",   (ויקרא כג, כד) "זכרון תרועה מקרא קדש",   (במדבר כט, א) "יום תרועה יהיה לכם" -- מלמד שהם שלש של שלש שלש.

[ט] ומנין ליתן את האמור ביובל בראש השנה, ואת האמור בראש השנה ביובל? תלמוד לומר  (ויקרא כג, כד) "בחדש השביעי"   (ויקרא כה, ט) "בחדש השביעי" לגזירה שוה.


זכרון תרועה: למדו שיהיה התרועה בשופר מתקיעת יובל ששם כתוב "בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים" שהיה די במה שכתב "ביום הכפורים". רק מלמד שהתקיעה שהיא בחדש השביעי, היינו בראש השנה, תעבירו ביום הכפורים, ומזה נלמד ששני התקיעות שוות.

וכן למד משם שיהיה פשוטה לפניה ולאחריה ממה שכתוב לשון "והעברת שופר". שהגם שמצאנו לשון "העברה" על הקול-- "ויעבירו קול במחנה", על שהקול עובר ומתפשט בכל מקום, לא יצדק על השופר. והיה לו לומר "והעברת קול שופר". ועל כרחך פירושו שתעבירו את השופר עצמו, שהתוקע תקיעה פשוטה מעביר רוח פיו דרך השופר, לא כן המריע, אין רוח עובר ביושר, כי פורט על פיו בלשונו.

ואמר עוד דממה שכתב ג' פעמים "תרועה" --- שתים בראש השנה ואחד ביובל, למדינן בגזירה שוה ליתן של זה בזה. וצריך בראש השנה וביובל ג' תרועות וכל אחת פשוטה לפניה ולאחריה. ובגמ' (דף לד) מסיק (לפי מה שפירש בטורי אבן שם, וכבר קדמו בזה בעל המאור) שעכשיו שיש גזירה שוה אין צריך היקש והכל למדינן בגזירה שוה, כי רק שני לימודים הראשונים נוכל ללמד בהיקש, לא לימוד האחרון, עיי"ש ודו"ק.

וסתם ספרא ר' יהודה, והגם שבסוכה (דף נג) מבואר שר' יהודה דרש "ותקעתם תרועה שנית" (במדבר י, ו), היא לענין תרועת מדבר. והגם שר' יהודה סבירה ליה בראש השנה (דף כו) דשל יובל בשל יעלים, צריך לומר כמ"ש התוס' שם בסופו.

וברייתא זו מובא שנית בספרא (פר' בהר) ובראש השנה (דף לד) ובירושלמי (שם פ"ג הלכה ה).