התורה והמצוה ויקרא כב יא-יב
ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן פז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ה:
[א] מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה? תלמוד לומר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו".
מנין לאשה שקנתה עבדים ועבדים שקנו עבדים שיאכלו בתרומה? שנאמר "וכהן כי יקנה...קנין"-- אף קנינו שקנה קנין, אוכל.
[ב] יכול אפילו קנה עבד עברי יאכל בתרומה? תלמוד לומר "כסף"-- יצא עבד עברי שאין כסף.
וכהן כי יקנה נפש: כולל בין אם קנה עבדים בין אם נשא אשה שגם זה קרוי "קנין" כמ"ש (רות) "אשת המת קניתי". כי ה"קנין" אינו מציין דוקא הנקנה על ידי מכירה, שעל זה הונח פעל "כרה"-- "בקברי אשר כריתי לי" (בראשית נ) לפירוש חז"ל, אבל פעל "קנה" מציין מה שנעשה שלו בכל אופן שיהיה-- "הר זה קנתה ימינו", "קונה שמים וארץ", "קניתי איש את ה' " [וכל הפעלים שאינם אפשריים להיות בלא פועל, הלשון אחד בהפועל ובהנפעל-- מלוה/לוה, מכה/מוכה, רוצח/נרצח, וכדומה. ואם הלשון משונה יצויר א' בלא חבירו כמו נותן/לוקח יצויר לוקח בלא נותן. וכן יצויר קונה בלא מוכר] ומצד זה גם האשה היא קנינו ופעולת הקנין מצוין בשם "קיחה"-- "כי יקח..אשה" שעל ידי שלקחה, קונה אותה. וכמ"ש בריש קדושין דקיחה אקרי קנין. וז"ש בספרא (מובא ביבמות דף סו) מנין לכהן שקנה אשה וקנה עבדים, פירוש: או קנה עבדים, ת"ל כי יקנה נפש.
וכלל מוסד אצלינו שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש כי מושג השם סותר אל מושג הפעל, שהפעל מורה שהדבר מתנענע לצאת אל המציאות והשם מורה על דבר שיש כבר במציאות. וגם זולת זה הנה בכל מקום בא שם ה"קניה" על משקל מִפְעַל-- "מקנת כסף", "כסף מקנתו" ר"ל שקנה אותו. אבל שם "קנין" הוא שם המופשט של הקנין בעצמו, בלא השקף על הפעולה [כמו "מבצר"(החומה הבצורה), "בצרון" שם המופשט. וכן "מזכרת"/"זכרון" וכדומה וכמו שכתבנו באילת השחר סימן ו] והיה לו לומר "כי יקנה נפש מקנת כספו" שזה המגביל נגד "יליד בית" כמו "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך" ר"ל שנקנה בכסף. אבל שם "קנין" אינו מגביל נגד "יליד בית" כי גם היליד בית הוא קנינו ורכושו. ולכן פירשו חז"ל שבא כן ללמד הלכה דרושיית: כהן אשר יקנה קנין כספו נפש (ובזה "קנין כספו" הוא שם הנושא) ר"ל שאם אשתו קנתה עבד (מנכסי מלוג שלה) או אם עבדו קנה עבדים (כגון שניתן לו מעות על מנת שאין לרבו רשות בהם או אם הפקיר אותו ומחוסר גט שחרור, כן כתבו התוס' שם) גם הם יאכלו בתרומה. וכבר פירש רש"י ז"ל עמ"ש (בראשית לא יח) "מקנה קנינו אשר רכש" מה שקנה מקנינו שמכר הצאן וקנה עבדים. והוא הדין פה פי' מה שיקנה על ידי קנין כספו גם הם יאכלו בתרומה וז"ש מנין לאשה שקנתה עבדים וכולי אף קנינו שקנה, אוכל.
ויש הבדל בין "קנין" או "מקנה" סתם ובין "מקנת כסף" או "קנין כסף". ש"קנין" סתם כולל כל דבר שהוא ברשותו אף לזמן. וגם עבד עברי כמו שכתוב "כי תקנה עבד עברי.." "כי ימכר לך אחיך העברי". אבל "קנין כסף" מציין שהוא שלו בהחלט והוא ממונו וכספו ומציין בהמתו וכליו ועבדיו הכנענים שדומים לכספו כמו שכתוב "לא יוקם כי כספו הוא", מוכרו לאחר ומורישו לבניו, ולא עבד עברי שאינו כספו רק עובד שש ויצא לחפשי. וכבר בארתי (בסימן ??) למה צריך מיעוט הזה, עיי"ש.
סימן פח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ה:
[ג] אוציא את עבד עברי שאינו כסף ולא אוציא את של שותפין?... תלמוד לומר "כספו הוא"-- פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין.
הוא יאכל בו: מבואר אצלינו שכל מקום שכפל מלת "הוא" "הם" עם כינוי השם הנרמז בפעל בא לדייק. כי היה לו לומר "יאכל בו". ובמלת "הוא" מדייק רק קנין כספו הוא לבדו אוכל, לא מה שאינו כספו ומשכחת לה בחציו עבד וחציו בן חורין שרק חלק העבדות מותר לאכול, לא חלק בן חורין שאינו כסף הכהן ולכן אי אפשר לו לאכול מצד חלק זה. וז"ש ת"ל כספו הוא.
סימן פט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ה:
[ד] 'יליד בית' מה תלמוד לומר? אם הקנוי קנין כסף אוכל, יליד בית לא יאכל?! אילו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו כסף אף יליד בית שיש בו כסף. ומנין שאף על פי שאין שוה כלום? תלמוד לומר 'ויליד בית'-- מכל מקום.
[ה] עדיין אני אומר "יליד בית"-- בין שיש בו כסף בין שאין בו כסף אוכל, אבל קנין כסף-- אם יש בו כסף אוכל, אם אין בו כסף לא יאכל... תלמוד לומר "קנין כספו ויליד ביתו"-- מה "יליד ביתו" אף על פי שאינו שוה כלום, אף קנין כספו-- אף על פי שאינו שוה כלום.
ויליד ביתו: היא מיותר דכל שכן הוא מן קנין כסף. ופירשו חז"ל (מובא בגיטין דף מג) דהייתי טועה שלשון קנין כספו מורה ששוה כסף ומוציא את העבד שהוא מנוול ומוכה שחין שאין שוה כלום. לכן כתב "יליד בית" שכולל אף שאין שוה כלום.
וכבר כללנו (בסדר ויקרא סימן ?? ובכמה מקומות) שדרך הכתוב שדבר שיש בו רבותא יותר יכתב תמיד באחרונה, כי דרך המליצה לכתוב תמיד לו זו אף זו. ואם כן היה לו לומר בהפך-- "יליד בית" בתחלה ואחר כך "מקנת כסף" שהוא רבותא יותר. על זה השיבו (במשנה ה) מפני שיש לטעות שהגם שיליד בית אינו צריך שיהיה שוה כסף, בכל זאת מקנת כסף צריך שיהיה שוה כסף. ולכן הפך הסדר וכתב "יליד בית" לבסוף להודיע שיליד בית מלמד על "מקנת כסף", כמו ש"יליד בית" אף על פי שאין שוה כלום, הוא הדין "מקנת כסף".
ובזה יסדנו (באילת השחר כלל ר) שכל מקום שנכתב ושני דברים שאחד ילמד על חברו יכתב הדבר המלמד באחרונה אף על פי שהראשון הלמד הוא רבותא יותר כמו "אל הקדש פנימה", "תושב ושכיר", וכדומה. וז"ש ת"ל קנין כספו ויליד ביתו (ר"ל מה שנכתב "יליד ביתו" בסוף מורה) מה יליד בית אף על פי שאין שוה כלום וכולי.
סימן צ
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ה:
[ו] מנין לבן שיאכיל את אמו בתרומה? ודין הוא! אם עשה זרע כאב לפסול, נעשה את הזרע כאב להאכיל. הין, אם עשה את הזרע כאב לפסול שמדת הפסול מרובה, נעשה את הזרע כאב להאכיל שמדת אכילה מעוטה?! אמר ר' שמעון תלמוד לומר "ויליד ביתו..יאכלו"-- הם אוכלים.
ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו: בשם המין יבא הפעל לרוב בלשון יחיד-- "ותעל הצפרדע", "כי אם הסוס אסור" (מלכים ב ז, י), "ואיש ישראל נגש", "כי נשמדה מבנימין אשה". והיה לו לומר "ויליד ביתו יאכל" בלשון יחיד שהגם שנמצא גם כן שידבר על שם המין אחר כך בלשון רבים כמו שבארנו בפר' בחוקתי (סימן עג), כאן שתחלת הכתוב בא בלשון יחיד היה ראוי שיבא גם סופו בלשון יחיד. וגם שֶלְמָה תפס שם המין ולא שם היחיד כמו ש"קנין כספו" הוא שם היחיד, ויהיה פירושו כל אחד מילידי ביתו יאכל. וגם שהיה יכול לומר בקיצור "קנין כספו ויליד ביתו הוא יאכל בו".
מזה הוציא ר' שמעון כוונה שניה דרושיית שמוסב על הנושאים המוזכרים תחלה שאמר שהכהן ש"יקנה נפש" (שכולל אשתו ועבדיו) "יאכל" על ידי הכהן. וגם על ידי יליד בית הכהן "הם יאכלו בלחמו". במלת "הם" מרמז על האשה והעבדים שאמר עליהם "נפש קנין כספו", הם יאכלו בלחמו של יליד בית הכהן. ובהכרח ר"ל על בן הכהן, שגם הוא יליד בית, שמאכיל לאמו ועבדיו בלחמו כי עבד יליד ביתו אין לו "לחמו" כי הוא הניזון מלחם אדוניו, רק הבן יליד בית הוא היורש ומאכיל בלחמו את אמו ועבדיו. וז"ש בנדה (דף מד) קרי ביה "יאכילו" ר"ל שהכונה שיליד ביתו יגרמו שהם יאכלו.
והרמב"ם (פרק ו מהל' תרומות הלכה יב) אמר שישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בנה שנאמר "וזרע אין לה", כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה כך זרע ישראלית מכהן מאכיל אותה. הרי תפס עיקר מפני הסברה שכמו שהזרע פוסל כך מאכיל ומפני שעל סברה זו יש דחיה שרבו הפוסלים מתרומה מהמאכילים, כמ"ש בפרק אלמנה לכהן גדול העובר, והיבם, והאירוסין, והחרש וכו' פוסלים ואין מאכילים לכן הוסיף ר' שמעון חיזוק ואסמכתא מן הכתוב גם כן.
סימן צא
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ה:
'הם אוכלים'-- ולא הבהמה אוכלת. יכול לא תאכל בכרשינין? תלמוד לומר "נפש".
"בלחמו"-- יצא המת שאין לו לחם.
הם יאכלו בלחמו: מבואר אצלינו תמיד שכל מקום שהוסיף מלת "הוא" "הם" על סימן הגוף הנרמז בפעל בא למעט רק הם, לא זולתם וכמו שבארנו באילת השחר (כלל רט), ומיעט הבהמה. כי במה שכתוב "וכהן כי יקנה נפש" גם הבהמה בכלל, כמו שכתוב "מכה נפש בהמה ישלמנה". ובספרי נשא (פסקא כו) ובנזיר (דף מח) "על נפש..לא יבא" שומע אני אף נפש בהמה... וממה שכתוב "אך אשר יאכל לכל נפש" מרבה גם נפש בהמה (ביצה דף ??). והאמת הוא שגם בהמת כהן אוכלת בכרשיני תרומה. ופה אמר "הם יאכלו בלחמו" ולא הבהמה, שלא תאכל לחם אדם משום הפסד תרומה אבל אוכלת מאכל בהמה דהא כתב "כי יקנה נפש".
וממה שכתוב "יאכלו בלחמו" מורה שהוא חי ויש לו לחם והם משתתפים באכילתו ולא המת.
סימן צב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ה:
[ז] "ובת כהן כי תהיה לאיש זר"-- אין לי אלא לממזר. מנין אפילו ללוי ולישראל? תלמוד לומר "לאיש זר".
מנין אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט? תלמוד לומר "לאיש"-- לאיש המאכיל. [ח] והלא דין הוא! אם ישראל --שאין ביאתו פוסלתה מן הכהונה-- ביאתו פוסלתה מן התרומה, כהן גדול --שביאתו פוסלתה מן הכהונה-- אינו דין שתהא ביאתו פוסלתה מן התרומה?! לא! אם אמרת בישראל שאינו מאכיל אחרות, תאמר בכהן גדול שמאכיל אחרות?! הואיל והוא מאכיל את אחרות לא תהא ביאתו פוסלתה מן התרומה... תלמוד לומר "לאיש"-- לאיש המאכיל.
ובת כהן כי תהיה לאיש זר: כבר בארנו שדרך שיבא התואר לבדו בלא מלת "איש" כמו "צדיק" "רשע" "כהן" "זר" וכדומה וכמ"ש באילת השחר (כלל סג). ובכל מקום שהוסיף מלת "איש" יש בו כוונה מיוחדת כי "זר" כולל כל מי שהוא זר בכלל ויבא גם על הממזר שהוא זר בערך החיתון בכלל. לכן אמר "לאיש זר" שהוא זר מצד שהוא איש של הבת כהן שאינו מיחוסה, ושם "איש" נרדף עם שם "בעל" כמו "וימת אלימלך איש נעמי".
וכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' תרומות) ששני ענינים נכללו בלאו זה ( א ) אם תנשא לישראל שתהא אסורה בתרומה עד שגרשה או מת ( ב ) שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה הרי היא אסורה בתרומה לעולם כדין חלל. וז"ש מנין אלמנה לכ"ג וכולי ת"ל "לאיש זר"-- לאיש המאכיל ופירשו ביבמות (דף סח) כי על הא' --בת כהן שנשאת לישראל-- הרי נלמד ממ"ש "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ושבה אל בית אביה" מכלל דמעיקרא לא אכלה. ועל זה רמז במ"ש שנית "וכל זר לא יאכל קדש" שכולל גם אשתו כמש"ש ואם כן מ"ש פה "לאיש זר" מורה שתהיה על ידי נשואין לזר אצלה שמחללה בביאתו-- אלמנה לכהן גדול והוא הדין יתר הפסולים.
סימן צג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ה:
[ט] "היא בתרומת הקדשים לא תאכל"-- "היא" אינה אוכלת אוכלת היא את אמה. [י] כיצד? בת ישראל שניסת לכהן וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לישראל. הייתי אומר כשם שאינה אוכלת כך אמה לא תאכל... תלמוד לומר "היא בתרומה הקדשים לא תאכל"-- "היא" אינה אוכלת אבל אוכלת היא את אמה.
היא בתרומה הקדשים לא תאכל: מבואר אצלינו תמיד שמלת "הוא" הנוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל בא למעט. ופירשו שממעט רק היא לא תאכל אבל אמה אוכלת בשבילה כמו שאכלה קודם שנשאת לזר. שכמו שהבת מישראל פוסלת את אמה אף על פי שהבת נשאת לכהן ואוכלת בתרומה, כן הבת מכהן מאכלת את אמה אף על פי שנשאת לזר ואינה אוכלת בעצמה, וכנ"ל (סימן צ).