התורה והמצוה ויקרא כא טז-כ
ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן מא
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
[א] "וידבר ה' אל משה לאמר...איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלקיו". אמר ר' אלעזר בר' יוסי, הא תינוק פסול אף על פי שהוא תמים. אימתי עבודתו כשרה? משיביא שתי שערות, אבל אין אחיו הכהנים מקריבים אותו לעבודה עד שיהיה בן כ' שנה.
איש מזרעך: כבר התבאר (ויקרא סימן י) ההבדלים שבין שם "אדם" לשם "איש". ש"אדם" הוא שם העצם ונקרא בו מיום הולדו, ו"איש" הוא שם התואר לפי שניו. והקטן לא נקרא "איש". וזה שכתב הא תינוק פסול אף על פי שהוא תמים.
ובכל עבודת הקרבנות כתוב "הכהנים" או "בני אהרן" שאינו מוציא קטנים, רק מפה למדוהו. ומאמר זה מובא בחולין (דף כד), ועיי"ש.
סימן מב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
[ב] "אשר יהיה בו מום"-- אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדיבור כזיבה וכנגעים. היה בו מום לפני הדיבור מנין? תלמוד לומר "אשר יהיה בו מום".
אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום. נולד בעל מום ממעי אמו מנין? תלמוד לומר "אשר יהיה בו מום".
אשר יהיה בו מום: כבר התבאר (תזריע סימן ב) שיש הבדל בין שימוש מלת "כי" לשימוש מלת "אשר". שבכל מקום שבא שימוש מלת "כי", כמו בזיבה ונגעים, מציין מלת התנאי --מכאן ולהבא-- וממעט לפני הדיבור. אבל מלת "אשר" מציין הקנין הנמצא בעצם ואף שהיה בו מום קודם מתן תורה או קודם שנעשה בן י"ג.
וממה שכתוב "אשר יהיה", לשון הויה, מורה על הקביעות, אף שהוא בו מתחלת ברייתו. ואף שבגמ' זבחים (דף קב) בעל מום מעיקרו מנין? וכן ברמב"ם (פרק ו מהל' ביאת המקדש) אחד שהיה בו מום מתחלת ברייתו ואחד שנולד לו אחר כך, משמע שיותר יש לפסול מום מברייתו -- זה לפי האמת אחר שלמדנו פה שאין חילוק ביניהם.
סימן מג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
[ג] "לא יקרב להקריב לחם אלקיו". אין לי אלא תמידים שהם קרוים "לחם", שנאמר "את קרבני לחמי לאשי". שאר כל הקרבנות מנין? תלמוד לומר שוב (ויקרא כא, כא) "לחם".
מנין לרבות את הדם? תלמוד לומר "לא יקרב" ואומר "ויקריבו בני אהרן את הדם אליו".
[ד] מנין אימורי חטאת, ואימורי אשם, ואימורי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים? תלמוד לומר (ויקרא כא, כא) "לא יגש להקריב".
מנין הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים? תלמוד לומר (ויקרא כא, כא) "לא יגש להקריב".
מנין היציקות, והבלילות, והתנופות, וההגשות, והקמיצות, [והפתיתות, והמליחות], והמליקות, והקבלות? תלמוד לומר (ויקרא כא, כא) "לא יגש להקריב".
יכול יהיו חייבים על כולם?... תלמוד לומר "לחם"-- מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה, יצאו אלו שאינם משום עבודה.
לא יקרב: הנה נכפלו פה הדברים כמה פעמים. כאן אמר "לא יקרב להקריב לחם אלקיו", ובפסוק יח "כל אשר בו מום לא יקרב", ופסוק כא "כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב את אשי ה' ". עוד שם "לחם אלקיו לא יגש להקריב". -- הרי נכפל ד' פעמים. ושני פעמים כתוב "לחם אלקיו", ופעם אחד "את אשי ה' ", ופעם אחד סתם "לא יקרב", ושני פעמים תפס "לא יקרב", ושני פעמים תפס "לא יגש".
ובארו חז"ל כי שם "לחם" בעצם יצדק על התמידין שהם בדמיון הלחם שהיא הסעודה הקבועה מיד בבקר ובערב. ולכן אמר עליהם "את קרבני לחמי לאישי". ובמה שכתוב פעם א' "לא יקרב להקריב לחם אלקיו" נפרש על התמידין. לכן אמר שנית-- "לחם אלקיו לא יגש להקריב" שבהשאלה יבא שם "לחם" גם על סעודה בלתי קבועה ויבא גם על שאר הקרבנות הקבועים בזמנים כמו מוספי שבת ויום טוב וראש חדש שקרוים גם כן "לחם" כמו שכתוב (במדבר כח כד) "לחם אשה ריח ניחח לה' על עולת התמיד יעשה". וזהו שכתב שאר כל הקרבנות מנין? ת"ל שוב לחם.
והטעם ששינה ואמר שם לשון "לא יגש" מפני שיש הבדל בין לשון "הקרבה" ובין לשון "הגשה". "הקרבה" הוא בדבר שעומד קרוב שם בקביעות, ו"הגשה" היא גם לפרקים. ואצל קרבנות משמש תמיד לשון "הקרבה", ורק כשתי מקומות יאמר "בגשתם אל המזבח". וממה שכתב "לא יגש" מוסיף אף דברים שאינם קבועים למועדים כמוספים, רק באים לפעמים על ידי חטא או נדבה כמו אימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים. ועל זה אמר "לחם אלקיו לא יגש להקריב"-- אף בדרך הגשה, ומלמד שכולל ב"לחם" גם אימורים וחלבים שקרוים גם כן "לחם" כמ"ש בספרא (ויקרא דבורא דנדבה סוף פרק יט) "לחם אשה לה' "-- למד על החלבים שהם קרוים "לחם". וז"ש (במשנה ד) מנין אימורי חטאת וכולי ת"ל "לא יגש להקריב".
ומ"ש "כל איש..בו מום לא יקרב" בא לרבות את הדם, שלא יפול עליו, לא לשון "לחם" ולא לשון "אישים", רק "הקרבה" סתם שבא על עבודת הדם כמו שבארנו בסדר ויקרא (סימן ??) [רק מה שהביא פסוק "ויקריבו בני אהרן את הדם" צריך עיון ששם מדבר בהולכה או קבלה, כי ההזיה היה על ידי אהרן עצמו, ופה ודאי מדבר מן הזריקה שהיא עבודה תמה, לא מקבלה והולכה שאינם עבודה תמה]
ומה שכתב "לא יגש להקריב את אשי ה' "-- מרבה הקומץ והלבונה והקטורת וכולי שלא יפול עליהם שם "לחם" רק שם "אישים" שנקטרים על האש. ובמה שכתוב "לא יגש" ולא בלשון "לא יקרב" מרבה אף הגשה בעלמא בדברים שאין חייב עליהם מלקות מפני שאינם עבודה תמה.
וטעות סופר נפל בספרים וצריך למחוק ההקטרות וההזיות ולהכניס תחתיהם הפתיתות והמליחות (כמו שחשב בפרק יד דזבחים משנה ג), והוא הדין מסדר את השלחן ומטיב את הנרות שחשב שם [ושם נשמט מולק וכבר עמדו בזה התוס' סנהדרין (דף פה ד"ה היוצק)]
ומכאן הוציא הרמב"ם מה שכתב (בהל' ביאת המקדש) שבעל מום אינו חייב רק על עבודה תמה, שלא גילה הכסף משנה מקורו. ולא כקרבן אהרן שכתב משום דלא בלל ולא יצק כשר ולפי דבריו על קמיצות ומליקות חייב, וזה אינו. וכבר השיגו המשנה למלך (פרק ט מה' ביאת מקדש הלכה י). ולמ"ש המשנה למלך (פרק פ מהל' תמידין ומוספין הלכה י) שי"ל לדעת התוס' דבעל מום חייב מלקות אף על עבודות שאין זר חייב עליהם מיתה, שכן במשנה ג' פרק יד דזבחים לא הזכיר בעל מום. אף הוא עצמו לא הסכים בזה ולכאורה הלא לר' יהודה לקמן (פ"ג משנה ו) דבעל מום במיתה ממילא דינו כזר שעל עבודה שאינה תמה באזהרה. ואחר שסתם ספרא ר' יהודה, יש לקיים סברת הקרבן אהרן. אך ז"א דגם לר' יהודה יהיה הפי' יכול חייב על כולם מיתה, ולכן העיקר כמו שכתבנו.
סימן מד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
[ה] "כל איש אשר בו מום" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "זרע אהרן"-- אין לי אלא זרעו. אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר "כל איש אשר בו מום".
כל איש אשר בו מום: פירש הרמב"ן ז"ל בפרשיות של מעלה אמר דבר אל אהרן ואל בניו לפי שמצוה על הקרבנות שהיא להם לתפארת אבל בפרשה זו המדברת על המומין, אילו אמר "אל אהרן ואל בניו" היה צריך לומר "איש מכם לדורותיכם" והיה גנאי לאהרן, כי אהרן קדוש ה' לא יהיה בו מום. ובספרא אומר "כל איש" מה ת"ל? לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרעו. אהרן עצמו מנין? ת"ל "כל איש". וכן בצרעת וזוב תפס ?? זרע אהרן ורק ברמז דרש אהרן עצמו מן "והוא צרוע או זב".
סימן מה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
אין לי אלא בעל מום קבוע. מום עובר מנין? תלמוד לומר "כל איש אשר בו מום".
כי כל איש אשר בו מום: הנה כפל זה בפרשה זו חמשה פעמים--
- פסוק יז אמר "אשר יהיה בו מום"
- ופה "אשר בו מום"
- ובפסוק כא "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן"
- ושם "מום בו וכולי"
- ובפסוק כג "לא יגש כי מום בו"
ויש על זה חמשה דרשות:
- שמה שאמר "אשר יהיה בו מום" יש לומר מום קבוע שאין לו רפואה,
- לכן אמר שנית "אשר בו מום" בלא מלת "יהיה" שממה שאמר תחלה "אשר יהיה" ואמר שנית "אשר בו" ידעינן שמרבה אף מום עובר, שאין לו הויה בקביעות.
- ומ"ש "כל אשר בו מום מזרע אהרן" מרבה (פרק ג משנה א) יתר מומין שלא נחשבו כאן.
- ומה שכתוב שם "מום בו" ממעט (שם משנה ו) יוצא דופן וטריפה.
- ומה שכתוב "לא יגש כי מום בו" ממעט שם פרט לשעבר מומו.
סימן מו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
[ו] "עִור"-- בין סומא בשתי עיניו בין סומא אפילו בעינו אחת. חַוַרְוַר קבוע והמים הקבועים מנין? תלמוד לומר "איש עור".
איש עור: שם "עור" כולל בין משתי עינים בין מעין אחד, דהא מצאנו "ואת עיני צדקיהו עור", "השוחד יעור עיני חכמים"-- ממה שכתב "עיני" מבואר שיש עור בעין אחד. וכבר בארנו (באילת השחר כלל סג) כי בתוארים המיוחדים לא יזכיר שם "איש" כמו "עור" "פסח" "צדיק" "חכם" וכדומה. והוסיף שם "איש" הגם שאין עינו עורת, רק שהאיש הוא עור, שאינו רואה כגון החרוור הקבוע שהם טפות לבנות בעין או מים היורדים אל תוך העין ומונעים הראות (וכדמפרש לה במשנה ג' פ"ו דבכורות). וז"ש ת"ל "איש עור".
וכיוצא דרש בספרי (תצא סימן רעז) "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו"-- עשיר מנין? ת"ל "איש עני" שמלת "איש" המיותר מורה הגם שאינו עני כתואר "עני" הידוע רק שהאיש חסר לו העבוט, לא מצד העוני עצמו.
סימן מז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
[ז] "פסח"-- בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת. רגלו חלולה ועקומה ודומה למגל מנין? תלמוד לומר "או פסח".
או פסח: שם "פסח" כולל בין ברגלו אחת בין בשתי רגליו אחר שמצאנו (שמואל ב ט יג) "והוא פסח בשתי רגליו" [וזה ההבדל בין פסח ובין צולע. שהצולע הוא על ידי שנשמט הירך והולך על צלע אחת. והפסח דולג. ונכה רגלים הוא דוקא על ידי הכאה אבל הפסח יהיה גם מתולדה].
ומבואר אצלינו שבכל מקום שיכול לדבר בוי"ו המחלקת ותפס מלת "או" בא לדרשה, ובמקום שדבר בחלוקה בא מלת "או" להראות שמדבר בחלוקה המינית. שאם היה אומר "עור ופסח וחרום" היה רומז רק על שם הפרטי אבל במה שכתוב מלת "או" מדבר בהבדל המינים, וכל הקרוב אל פסח נכנס בגדרו וכמו שבארנו (באילת השחר כלל ריד). ואם כן כל שינוי שיש ברגלו נכנס תחת מין "פסח" ומרבה רגלו חלולה [פירש הרמב"ם (פרק ח מהל' ביאת מקדש) שאמצעה גבוה מן הארץ ונמצא כשעומד עומד על עקבו ועל אצמעות רגלו, ועיין בתוס' בכורות דף מה ד"ה בעל] ועקומה ודומה למגל, כן הובא בתוספתא דבכורות ומפ' בר"מ שם שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עד עקבו כאילו הם שני ראשי הקשת.
סימן מח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
"חרום"-- שחוטמו שקוע. חוטמו בלום, חוטמו סולד, חוטמו נוטף מנין? תלמוד לומר "או חרום". [ח] אבא יוסי אומר, איזהו החרום? הכוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו, הפלגת! אף על גב שאין יכול לכחול שתי עיניו כאחת.
או חרום: פירוש-- שחוטמו שקוע. החוטם נקרא "אף" ו"חרון". נקרא "אף" על שהיא צורת הפנים, ונקרא "חרון" ו"נחיר" על שמשם נתגלה הכעס. ובהיותו שקוע ואינו אף ר"ל צורת הפנים, ואין בו רק הנחירים נקרא "חרום", ושרשו "חר", שכן בהרבה פעלים יתלו בם המ"ם לשם דבר כמו "פדיום" "שלשום", פלוני פלמוני המדבר. וכן מן "ערה"-- "ערום", מן "צל"-- "צלם"/"צלמון"/"צלמות", מן "רז"-- "ירזמון עיניך" (איוב טו, יב), "שלוה"/"שלום", "שפה"/"שפם", מן "פיח"-- "פחם" לגחלים, "נח"-- זה ינחמנו, "כלאב"-- כלם אב (ברכות ד) וכדומה.
וממה שכתב "או חרום", שמלת "או" מורה חלוקה המינית כמו שכתבנו בסימן הקודם, מרבה כל המין כגון סולד ונוטף ר"ל ארוך תלוי למטה כמ"ש בבכורות דף מג.
ור' יוסי מפרש חרום כפירוש הרמב"ן מלשון "ויחרם את עריהם" שנשחת צורת פניו וכן תרגם יונתן דלקי בחוטמיה, וכן סתם במשנה וכן הביא רש"י בפירושו. ורבנן אמרו לו הפלגת יותר מדאי, והרמב"ם לא פסק כר' יוסי.
סימן מט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
[ט] "שרוע"-- שנשמטה יריכו. פיקה יוצא מגודלו, עקיבו יוצא לאחוריו, פרסתו רחבה כשל אווז מנין? תלמוד לומר "או שרוע".
או שרוע: מלשון "כי קצר המצע מהשתרע"-- הארכת הרגל יותר מן הצורך על ידי שנשמטה יריכו [עי' תוס' בכורות דף מ ד"ה שנשנטה] וכן הוא בתרגום יונתן דאשתמיט יריכיה.
וממה שכתב "או שרוע" שמדבר בחלוקה המינית כנ"ל מרבה כל מין שרוע והיינו פיקה היוצא מגודלו ר"ל חתיכת בשר עגול (פרק ט דבכורות משנה ו), או עקבו לאחוריו עד שהשוק באמצע רגלו.
ומה שאמר פרסתו רחבה פירש בערוך רחבה ועשונה [ומשונה(?)], וכ"מ ברמב"ם. ורש"י ורע"ב פירשו בדרך אחר, עיי"ש.
סימן נ
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
[י] "שבר רגל"-- אין לי אלא שנשברה רגלו. הקשן, והעקלן, והקולבן מנין? תלמוד לומר "איש".
[יא] "שבר יד"-- אין לי אלא שנשברה ידו. אצבעותיו מורכבות זו על זו או קולטות: עד הפרק-- כשר. למטה מן הפרק-- פסול. חתכה-- כשר. מנין? תלמוד לומר "או שבר יד".
או איש אשר יהיה בו שבר רגל: שם "שבר רגל" הוא שנשברה רגלו וממלת "או" שמורה על חלוקה המינית מבואר שכל מין שבר, אף שנשבר אצבעו.
ויש לומר שרק אם נשבר, לא אם הוא מתולדה שאינו נכלל בלשון "שבר". אבל ממה שכתב "איש אשר יהיה בו שבר" משמע שאין עיקר הקפידה על שבירת הרגל והיד, רק על האיש שנמצא בו מום זה. ואין חילוק בין אם הוא על ידי שבירה או מתולדה. וז"ש הקשן (מובא בבכורות דף מה) פירושו: "המקיש בקרסוליו, והעקלן-- כל שמקיף פרסותיו ואין ארכבותיו נוגעות זו בזו, והקולבן פרש"י פיקא יוצאת מגודלו, וצריך עיון דאם כן היא בכלל "שרוע". ובקרבן אהרן פירש שרגליו מהופכים.
ובמה שכתב "או שבר יד" מבואר גם כן על דרך זה. ובגמ' שם צריך להגיה או קליטות למעלה מן הפרק-- פסול. חתכה-- כשר. "מנין"?! והאמרת "כשר"?! אלא "ולא חתכן מנין?" ת"ל "או שבר יד" ר"ל שקשיא ליה על מה שאמר מנין על חתכה כשר ומשיב שמ"ש מנין מוסב על הצד הראשון בלא חתיכה.
סימן נא
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
[יב] "גבן"-- שיש לו גבינים הרבה. אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד, זה גבן האמור בתורה. ר' דוסא אומר, מי שגביניו שוכבים. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר, כל שיש לו שתי גבים ושתי שדראות.
או גבן: מענין "גבות עיניו" שהם גבנוני העינים ומלת "בעינו" מוסב גם על "גבן" והשם התואר "גבן" מורה שיש לו גבינים הרבה כמו "איש שעיר" "איש שמן" וכדומה.
וממ"ש מלת "או" שהוא חלוקה המינית מרבה כל השייך למין ההוא כגון שיש שינוי אחר בגבינים.
ומה שכתב אין לו גבינים וכולי זה גבן האמור בתורה כן הוא במשנה (בכורות משנה ג). ומפרש בגמ' זה מדרש "או גבן" ר"ל שזה אינו "גבן" בלשון בני אדם, רק גבן האמור בתורה, שכיון על כל המין כמו שמורה מלת "או". ולשון הרמב"ם (פרק ח הלכה ד) אינו מדוקדק היטב, עיי"ש.
ור' חנינא פירש "גבן" מענין גב האדם. פירש ששדרתו עקומה. ולדידיה מלת "בעינו" לא קאי על "גבן", וכן פירש הראב"ע. וכן משמע במגילה (דף כט) שהוא מענין הרים גבנונים.
סימן נב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
"דק"-- זה הדוק. חלזון נחש, עינב מנין? תלמוד לומר "או דק".
[יג] "תבלול"-- לבן נכנס בשחור ושחור בלבן. ר' יוסי אומר, אין מומים בלבן! איזהו "תבלול"? לבן פוסק בסירה ונכנס בשחור.
[יד] "בעינו"-- להביא את שבעיניו: שתי עיניו למעלה, ושתי עיניו למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, ורואה את החדר ואת העליה כאחת, סני שמש, והזוגדן, והמדבר עם חבירו ואחר אומר "לי הוא רואה".
[טו] "גרב"-- זו החרס. "ילפת"-- זו חזזית מצרית.
או דק (בעינו) או תבלול בעינו: "דק" מפרש בגמ' נקודה לבנה תוך השחור של עין. ו"חלזון נחש" הוא בשר נוסף וחופה השחור שבעין, עיין רמב"ם (פרק ז הלכה ה) ובראב"ד שם. ו"עינב" שיש בשחור כגרגר של ענבה. ורש"י פירש על "תבלול" חלזון נחש עינב וצריך לומר שהיה לו גרסא אחרת, וכבר הניחו הרא"ם בצ"ע.
ומ"ש לבן פוסק בסירה היינו שורה שבעין שסביב השחור.
ומ"ש "בעינו"-- להביא וכולי ר"ל אחר שאמר "אשר יהיה בו", היה לו לומר "בעין", בלא כינוי, כמ"ש "שבר יד" ו"שבר רגל", בלא כינוי. וממה שכתב בו "בעינו" למדו שפירושו עינו הראויה לו, לא עין המשונה.
ומ"ש שתי עיניו למעלה -- ממקום שראוים להיות, וכן למטה. וסני שמש-- בלתי יכול לראות השמש. והזוגדן, שתי עינים משונות זו מזו. וברמב"ם (פרק ח הלכה ז) מי שראיית עיניו מעורבת עד שרואה את החדר ואת העליה כאחד ויודע דבר זה בעת שמדבר עם חבירו ונראה כאילו הוא מסתכל באיש אחר ולפי זה היה גרסתו ורואה את החדר והעליה כאחד ומדבר עם חבירו וכולי, וכן הוא בגמ', וסני שמש והזוגדום צריך לגרוס קודם ורואה את החדר.
ומ"ש "או גרב" היינו שחין יבש מבפנים ומבחוץ. ותרגם יונתן דמלי חרסין יבשין. "וילפת" תרגם אונקלוס חזזין והוא חזזית מצרית כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל שיבש מבפנים ולח מבחוץ.
סימן נג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ג:
"מרוח אשך"-- ר' ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו. ר' עקיבא אומר כל שרוח באשכיו. חנניא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים.
או מרוח אשך: ר' ישמעאל אומר זו שנמרחו אשכיו כמו "וימרחו על השחין" מענין מעיכה, והמ"ם שורש. ור' עקיבא לא נכון בעיניו פירוש זה כי משקל פָעוֹל יבא ברוב על שם שהוא נקרא מצד עצמו כמו "גדול" "רחוק" "קרוב", אבל השם שנקרא בו על ידי שינוי שנעשה בו יבא לרוב על משקל פָעוּל-- "שבור(?)" "חרוץ" "קלוט" "מעוך" "כתות" "נתוק" ו"כרות". [וצריך לגרוס בגמ' שם קשיא ליה לר' עקיבא האי "מָרוּח אשך" מבעיא ליה]. וכן "עשוּק" הוא הנעשק, "הצילו גזול מיד עשוֹק" הוא העושק. לכן אמר ששרשו "רוח" על משקל מָפוֹל כמו "מקום" "מלון" "משוש" "מנוס" ר"ל מלא רוח. וכן כתב הראב"ע. וכמו "מאור"-- מקום האורה, "מלון"-- מקום הלינה.
ור' חנינא קשיא ליה שמשקל זה לא יבא גם כן על שינוי, רק על דבר קיים. והוה ליה לומר "רוֹח אשך", בחול"ם, שיעשה מן השם פעל ב??? המקור שאשכיו נתמלאו רוח כמו "זוֹב" "פור" וכדומה. [ובגמ' גרס "מרוח אשך" מבעיא ליה וזה כדברינו]. ועל כן אמר שהשם מורכב מן מראה חשך ועל ידי קריאת השם בפי ההמון שהורכבו שני תיבות אלה, נתהפכו האותיות כמו שזה מצוי בשמות.
ואונקלוס תרגם מריס פחדין וזה כר' ישמעאל, ויונתן בן עוזיאל תרגם דפחדוי נפוחין וקליטין וזה כר' עקיבא.