התורה והמצוה ויקרא כג יז-כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קסט[עריכה]

ויקרא כג יז:
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יג:

[א] "ממושבותיכם"-- ולא מחוץ לארץ.

"ממושבותיכם"-- אף מן העליה.

"תביאו"-- מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה. מה זה עשרון לחלה, אף מה שאתה מביא ממקום אחר עשרון לחלה.  או מה אלו "שני עשרונים" אף הללו "שני עשרונים"?... תלמוד לומר "תהיינה"-- אלו שני עשרונים ואין הללו שני עשרונים.


ממושבותיכם תביאו: פירוש "מושבותיכם"-- מהארץ ולא מחוץ לארץ. ואינו דומה למה שכתוב "בכל מושבותיכם" שדרש תמיד בספרא לרבות חוץ לארץ ממלת "כל", אבל "מושבותיכם" דומה עם "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם" כמו שכתב הרמב"ן.

ועל מ"ש ממושבותיכם אף מן העליה מקשה במנחות (פג:) והא אפיקתיה?! אמר קרא "תביאו" ואפילו מן העליה. והאי מבעיא ליה שכל שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה! אם כן לכתוב "תביא", מאי "תביאו"? שמע מינה תרתי  ר"ל שהדרוש השני שכל מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה התבאר בפר' צו (סימן קיא) שלמד לה ממה שהקדים השם אל הפעל ולא אמר "והבאתם ממושבותיכם" שזה מורה דיוק וגדר להבדיל בין הקרבה זו ובין הקרבת לחמי תודה הדומה לה שבאה גם כן חמץ. שזו דוקא ממושבותיכם ולא מחוץ לארץ, ומזה הוציא שאין הבדל אחר בין שתי הבאות האלה שאם יש הבדל גם בשיעור החלה היה לו לומר "ממושבותיכם שני עשרונים תביאו", עיי"ש. ושם כתבנו שגם גוף הפעל "תביאו" מיותר דהא כבר אמר "והקרבתם...ממושבותיכם". אולם, אם לא בא הכא מיותר רק לזה למען יהיה קדימת השם אל הפעל היה די שנכתוב בלשון יחיד [ונראה יותר לגרוס לכתוב "ממושבותיכם תובא" ר"ל שבפסוק הזה דבר הכל בנפעל כמזהיר על הדבר -- "תהיינה" "תאפינה", וכן היה לו לומר "תובא", כי כבר הזהיר על האדם במ"ש "והקרבתם" ולמה הזהיר שנית "תביאו" ועל כרחך בא גם לגופיה שפעל הנכפל שלא לצורך מורה תביאו מכל מקום כמו שכתבנו בכמה מקומות, אף מן העליה.

ויתר המאמר התבאר בפ' צו, עיי"ש.

סימן קע[עריכה]

ויקרא כג יז:
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יג:

"לחם תנופה שתים"-- שיהיו שוות.  "שני עשרונים"-- שיהיו שוות.

"סלת תהיינה חמץ תאפנה"-- שאור בודה להן מתוכן ומחמצן, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר אלא מביא את השאור ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה. אמר לו אף היא היתה חסרה או יתירה.

[ג] "בכורים לה' "-- ר' שמעון אומר נאמר כאן "בכורים לה' " ונאמר להלן (ויקרא ב, יד) "בכורים לה' "-- מה "בכורים" אמורים כאן של ציבור, אף "בכורים" אמורים להלן-- משל ציבור. אם תאמרו זו משל ציבור והלן משל יחיד, אמרת לאו. אם זו "ראשית קציר" אין הלן "בכורים לה' " ואם הלן "בכורים לה' " אין זו "ראשית קציר". דברים מחוסרים להלן אמרן הכתוב כאן.


לחם תנופה שתים: מה שאמרו שיהיו שוות למד ממה שכתב תואר "תנופה" בלשון יחיד.

ומה שאמר "שני עשרונים"-- שיהיו שוות למד ממלת "שני", ודברים אלו התבארו באורך אחרי (סימן יז).

ובמ"ש "חמץ תאפינה" פליגי ר' מאיר ור' יהודה (במשנה דמנחות פרק ה) שר' מאיר סבירא ליה שהיה בודה (פירוש: מוציא) השאור מן המנחה עצמה, שהיה לש מן הסולת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסלת ומתחמץ מאליו וממנו מחמץ השאור. ור' יהודה סובר שבאופן זה אינו מתחמץ יפה רק מביא שאור מתוך ביתו ונותן לתוך העשרון ומוסיף וממלאה סולת. ור' מאיר השיב שאז אם השאור עבה ומוגבל בקישוי עם מעט מים, אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח, ונמצא מוסיף. ובהפך, בשאור שיש בו מים הרבה, גורע.

ומ"ש במשנה ג' ר' שמעון אומר וכולי כבר נשנה בסדר ויקרא (ויקרא נדבה פרק טו מ"ב) והתבאר היטב (בסימן קנד שם). דרשהו משם.

סימן קעא[עריכה]

ויקרא כג יח-יט:
וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יג:

[ד] "והקרבתם על הלחם"-- חובה ללחם.

"שבעת כבשים תמימים בני שנה"-- כבשים אף על פי שאין לחם, דברי ר' טרפון. אם כן למה נאמר "לחם"? מלמד שלא נתחייבו בכשבים עד שנתחייבו בלחם.

[ה] "ופר בן בקר אחד ואלים שנים יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחח לה' "-- דבר הכתוב בקצרה.

[ו] "ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת"-- יכול שבעת כבשים ושעיר האמור בחומש הפקודים הם שבעת כבשים ושעיר האמור כאן? וכשאתה מגיע לפרים ולאלים אינם הם. אלא אלו קרבו בגלל לחם ואלו קרבו בגלל היום.


והקרבתם על הלחם שבעת כבשים: במנחות (דף מה:) ??? ??? בפלוגתא, שאחר דברי ר' טרפון תני שם ר' עקיבא אומר יכול הן הן כבשים האמורים כאן וכולי אלא אלו קרבו בגלל עצמן ואלו קרבו בגלל לחם. נמצא מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר ומה שאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר. וכן כתב הכסף משנה (פרק ח מהלכות תמידין ומוספין) שר' טרפון חולק על ר' עקיבא.

נמצא שלר' טרפון השבעה כבשים האמורים כאן הם הם השבעה כבשים האמורים בפר' פנחס רק הפר ואלים הם אחרים משום דכאן "פר אחד ואלים שנים" ושם "שני פרים ואיל אחד". ור' טרפון הוציא זה ממ"ש "שבעת כבשים" שבא מלת "שבעת" בצורת הסמיכות שכבר יסדתי יסוד מוסד (תזריע סימן יד) שיש הבדל בין המספר הבא בצורת הנפרד-- "שבעה" "שמונה", ובין הנסמך-- "שבעת" "שמונת". שכל מקום שהמספר ידוע ונזכר במקומו או במקום אחר בא בצורת הסמיכות-- "ושבעה כבשים..עשרון עשרון תעשה לשבעת הכבשים" (במדבר כח וכט). ואם כן ממה ששינה לכתוב פה "שבעת כבשים" מבואר דרצונו לומר כבשים הידועים שכבר נזכרו בפ' המוספים. ומכל מקום מבואר גם כן דכבשים אף על פי שאין לחם כיון שהם הכבשים שבפ' המוספים ושם לא הזכיר התנאי שיוקרבו על הלחם. וכמו שהפרים והאיל קרב גם בלא לחם כן הכבשים דשם. ואם כן יש סתירה, שממה שכתב "והקרבתם על הלחם" היינו חובה ללחם, וממה שכתב "שבעת כבשים" מבואר שאף על פי שאין לחם. ואמר ר' טרפון שלכן חשב השבעה כבשים פה שלא יתחייבו בהם במדבר עד בואם לארץ שנתחייבו בלחם ולא קרב במדבר רק השני פרים ואיל אחד דפ' פנחס.

ור' עקיבא חולק במשנה ו' וסבירא ליה דשבעת כבשים דכאן אינם השבעה כבשים שבפר' פנחס כמו שהפר והאילים הם אחרים, דמשונים במנינם. ובמדבר לא קרבו רק השבעה כבשים ושני פרים ואיל דמוספים.   ובמנחות שם אומר דלמא הכי קאמר רחמנא, איבעי פר ושני אלים, ליקרב. איבעי שני פרים ואיל אחד ליקרב. מדאשתי סדרן שמע מינה אחרינא נינהו   ר"ל דסדר דשם היא פרים, איל, כבשים. וכן צריך להקריב אותם כמ"ש בזבחים (דף צ). ופה שינה הסדר-- כבשים, פר, אלים. משום דמקריב אותם אחר המוספים וכיון שסיים בכבשים מסמיך כבשים אחר כבשים ואחר כך פר ואלים. ומזה מוכח שהם אחרים.

ומ"ש במשנה ה' "ומנחתם ונסכיהם"-- דבר הכתוב בקצרה משום דבפ' פנחס האריך וכתב תמיד "ומנחתם..שלשה עשרונים לפר.." ולמה קצר כאן?   ויש לפרש שמזה הביא ר' טרפון ראיה לשיטתו דשבעה כבשים דכאן הם אותם שבפר' פנחס, ואם כן לא הוצרך לבאר נסכיהם שמבוארים שם, ולכן קצר גם במנחת הפר והאלים.

סימן קעב[עריכה]

ויקרא כג יט:
וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יג:

[ז] "ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים"-- שתהא זביחתן לשם שלמים.

"ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים"-- אמר ר' שמעון על מה שני כבשי עצרת מכפרין? על טומאת מקדש וקדשיו. אם כפר הראשון, על מה השני בא ומכפר? על טומאה שאירעה בין זה לזה. אמור מעתה כך היו ישראל צריכים בכל שעה, אלא שחיסך הכתוב את ישראל.


ושני כבשים לזבח שלמים: כבר התבאר שכל מקום שיאמר "זבח שלמים" יש בו דרוש, שדי לומר "לשלמים". ודרש כ"פ שתהיה הזביחה לשם שלמים, וכן דרש פה, כי אין ללמוד שלמי ציבור משלמי יחיד.

ומ"ש אמר ר' שמעון על מה שני כבשי עצרת מכפרים (והוא בתוספתא פרק קמא דשבועות) אמר בזבחים (דף ו) כבשי עצרת שלמים נינהו!? (פירוש: וחובה ללחם הם לא לכפר) אלא שעירי עצרת מה הם באים? ומקשה והא הכא עשה דלאחר הפרשה נינהו (פירוש: שהרי מאתמול הופרשה וקתני דשני מכפר על טומאת מקדש וקדשיו [שהוא עשה ד"וישלחו מן המחנה"] שאירע בין זה לזה אחר הפרשה). ומסיק דקרבנות ציבור לב בית דין מתנה עליהם (שלא תהא הפרשת האחרונה הפרשה עד סמוך להקרבתו כדי שיהיה שני ראוי לבא על טומאה שאירעה בינתים).   ובזה יבואר מ"ש "ועשיתם שעיר עזים לחטאת", למה הזכיר בו בפרטות "עשיה" ולא אמר "ושעיר עזים חטאת" כמו שכתב בכל מקום? רק ששעיר זה צריך שלא תחול הפרשתו עד עתה, ועל זה אמר "ועשיתם לחטאת" היינו, ההפרשה לחטאת, כמו "ועשה הכהן את האחד חטאת" דהיינו קריאת השם, כמ"ש ויקרא (סימן ??).

אולם יפלא, איך נשתרבב טעות בספרא ותוספתא לומר כבשי עצרת במקום שעירי עצרת?    ונראה כי ר' שמעון דייק בדבריו והוא על פי מה שדקדקתי שבכל שעירי הרגלים אמר "שעיר עזים לכפר עליכם", לבד בשעירי החג אמר "שעיר עזים אחד חטאת" ולא אמר "לכפר". וכן בשעיר מוסיף יום הכפורים ובשעיר הנזכר פה לא אמר "לכפר עליכם" [ כי בשעיר של ראש חדש אמר "לחטאת לה' " ופירשו חז"ל הביאו עלי כפרה ודומה כאילו אמר "לכפר", כי לא יכול לפרוט "לכפר לה' " ] .

והדבר מובן על פי מה שאמרו בירושלמי דהוריות פר של עכו"ם קודם לשעיר הבא עמו מפני שקדמו במקרא. ר' שמואל אחוי דר' ברכיה בעי מעתה פר של ראש חדש (הוא הדין של רגלים) יוקדם לשעיר הבא עמו מפני שקדמו במקרא? אר"ש אר' אבא לית את יכול דידיה אמר "על עולת התמיד יעשה"-- סמכו לעולת התמיד.   ואם כן כל השעירים היו סמוכים לעולת התמיד. וזה רק בדם, לא בהקטרת אמורים כמ"ש (בפרק כל התדיר), שלאיברים עולה קודמת לחטאת. ולכן אמר בכולם "שעיר עזים אחד לכפר..על עולת התמיד" ללמד שכפרת הדם היתה סמוכה לעולת התמיד. אבל הקטרת אימורים היה כסדר הכתוב תמיד -- עולת המוספים קודם לחטאת.    אמנם בפרי החג דכתיב בהו "כמשפטם", והיה זריקת דם העולה קודם לחטאת, כמ"ש בזבחים (דף צ), ואם כן מה דכתיב "מלבד עולת התמיד" מוסב על כולם, לא על חטאת לבד, לכן לא כתוב "שעיר עזים לכפר". וכן חטאת מוסף של יום הכפורים היה קרב עם תמיד של בין הערבים לבסוף לא כתיב "לכפר". והנה שעיר זה של עצרת שבא לכפר על טומאה שאירע בין זה לזה ולב בית דין מתנה עליו שלא תחול הפרשתו עד לבסוף נעשה עם כבשי השלמים לבסוף, ולכן לא כתוב "לכפר" ולכן נסמך אל כבשי עצרת. וזה שרמז במה שתפס כבשי עצרת למה הם באים? ר"ל למה באו סמוכים עם השעיר כמו שכתוב "ועשיתם שעיר..ושני כבשים". ומשיב מפני שבא לכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה לכן נזרק דמו באחרונה, והבן.

סימן קעג[עריכה]

ויקרא כג כ:
וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יג:

[ח] "והניף הכהן אתם על לחם הבכורים תנופה לפני ה'..."--

  • יכול יהיה הלחם מלמטה? תלמוד לומר "..על שני כבשים".   אי "על שני כבשים", יכול לחם על גבי כבשים? תלמוד לומר "על לחם הבכורים". עדיין הדבר צריך.   מה מצינו בכל מקום הלחם מלמעלן, אף כאן הלחם מלמעלה.
  • ר' יוסי בן משולם אומר כבשים על גבי הלחם. ומה אני מקיים "על שני כבשים"? --להוציא שבעה.
  • חנינא בן עכינאי אומר מניח שתי הלחם בן ירכותיהם של כבשים ומניף, ונמצא מקיים שתי מקראות הללו, לחם על גבי כבשים, וכבשים על גבי לחם.
  • אמר רבי, לפני מלך בשר ודם אין עושים כן, לפני מלך מלכי המלכים עושין כן?! אלא מניח זה בצד זה ומניף.


והניף על לחם הבכורים על שני כבשים: מה שכתב "אותם על לחם" סותר עם מה שכתב "לחם הבכורים על שני כבשים".

ודעת התנא קמא שנלמד מתנופת המלואים דכתיב "ומסל המצות לקח חלת מצה אחת...וישם על החלבים", ועיין מה שכתבנו בזה צו (סימן קן).  ודעת ר' יוסי בן המשולם שהעיקר כבשים על לחם הבכורים. ומה שכתוב "על שני כבשים" בא להוציא השבעה כבשים של עולה שלא יונפו.  ודעת חנינא בן עכינאי שיניח הלחם בין ירכות הכבשים ונמצא לחם על הכבשים וכבשים על הלחם.  ודעת ר' שפירש "על" בסמוך, ופירש "והניף אותם על לחם" ר"ל בצידו. "והניף..לחם..על שני כבשים" פירוש: בצידם. וכבר התבאר (צו סימן קמט) שאין לעשות שני תנופות מדכתיב "תנופה".

סימן קעד[עריכה]

ויקרא כג כ:
וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יג:

[ט] "קדש יהיו לה' לכהן"-- לחם אף על פי שאין כבשים, דברי ר' עקיבא.   אמר ר' שמעון בן ננס, לא כי, אלא כבשים אף על פי שאין לחם.

אמר רבי הדבר שקול. מי מכריע? אמר לו בן ננס, אני אכריע! שכן מצאנו במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן בלא לחם.  [י] אמר ר' שמעון, הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו. שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר והאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר, ושבאו לארץ קרבו אלו ואלו, שנאמר "כי תבואו..והבאתם". מכל מקום אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם -- שהכבשים מתירים את עצמם, ולא לחם בלא כבשים -- שאין לו מי יתירנו.


קדש יהיו לה' לכהן: כפי הפשט מוסב על הכבשים ועל הלחם, לפי ששלמי יחידיהם קדשים קלים וכן הלחם חמץ ואינו קרב, קמ"ל שבכל זאת דינו כקדשי קדשים ואין נאכל לזרים, רק לכהן. ופירוש "לה' לכהן" -- הם קדש לה' והוא זיכה אותם לכהן.

ובמה שכתב מלת "יהיו" שמורה עכובא, כמו שמבואר בכמה מקומות, מבואר שיש עיכוב. וכבר למד במנחות (דף כז) דשני הלחם מעכבים זה את זה וכן שני הכבשים מעכבים זה את זה מדכתיב "יהיו". אך לבן ננס סבירא ליה ד"יהיו" לשון זכר, ואם כן אינו קאי על הלחם שהיא לשון נקבה כמו שכתוב "סלת תהיינה" [כי כבר התבאר שכל מקום שבא פעל אחד על שני שמות יתפוס כפי השם שהיא עיקר ואם עיקר הפעל נאמר על הלחם היה לו לומר "תהיינה" ועל כרחך שעיקרו נאמר על הכבשים שהם לשון זכר] והלחם בא כטפל במאמר, כי הכבשים מעכבים את הלחם ולא בהפך, ומפרש "לה' לכהן" כמו לה' ולכהן, שהאימורים לגבוה והבשר לכהנים. ור' עקיבא דייק ממה שכתב "לה' לכהן" ולא אמר "ולכהן", בוי"ו, שעיקר בא על הלחם שה' נתנו מחלקו כולו לכהן. ועיקר המאמר על הלחם שמעכב הכבשים. ואמר "יהיו" בלשון זכר למען נדע שגם הכבשים מעכבים זה את זה, ולא חש שנטעה על הכבשים לבד דהא פירש "לה' לכהן".

ואמר רבי שאין הכרעה מכאן כי יש פנים לכל צד. והכריע בן ננס מצד שבמדבר קרבו כבשים בלא לחם, דשתי הלחם אין באים מחוץ לארץ. ור' שמעון השיב שבמדבר לא קרבו כבשי עצרת כלל, ובכל זאת יש סברה אחרת שאי אפשר לקרב לחם לבד, שאין לו מתירין.

זה העולה מתוך המשא ומתן של הגמ' מנחות (מה:) לפי עניות שכלי.

סימן קעה[עריכה]

ויקרא כג כא-כב:
וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יג:

[יא] "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש...ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט"-- אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי, וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים -- פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו.


ובקצרכם: כבר נכתב זה בפר' קדושים. ושם באו הדרושים על מה שנכפל הדבר שני פעמים, עיי"ש. רק שעדיין יבוקש טעם למה כתב זה באמצע תורת המועדות?

ואמר ר' אוורדימוס מפני שאחת מן כוונות ותועליות הרגלים והחגים היה לפרנס כהני ה' והעניים, ששתי אלה סמוכים על שולחנו של מקום לפרנס כמו שכתוב תמיד "אתה והלוי והגר והיתום וכולי". אמר שגם אחר הרגל מצוה עליך לפרנס העניים ממתנות הקציר. וזה במעלה אחת עם קרבנות ה' ברגל, שמהם יתפרנסו הכהנים כמו שכתוב "אשי ה' ונחלתו יאכלו", וזה נוהג כל השנה וגם כשהמקדש חרב. ומי שאינו מוציא חלק העניים דמה כאילו מונע מלהקריב קרבנותיו בבית הבחירה.