התורה והמצוה ויקרא כא יד-טו
ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן לד[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ב:
[א] יאמר "אלמנה"! מה תלמוד לומר "גרושה"? שאילו נאמר "אלמנה" ולא נאמר "גרושה" הייתי אומר אלמנה --שהיא מותרת לכהן הדיוט-- אסורה לכהן גדול, גרושה --שהיא אסורה לכהן הדיוט-- אינו דין שתהא אסורה לכהן גדול?! אילו כן הייתי אומר: אלמנה --שהיא מותרת לכהן הדיוט-- זרעו ממנה חולין, גרושה --שהיא אסורה לכהן הדיוט-- יהא זרעו ממנה ממזר!... תלמוד לומר "גרושה..ולא יחלל".
[ב] או אילו נאמר "גרושה" ולא נאמר "אלמנה" הייתי אומר גרושה --שהיא אסורה לכהן הדיוט-- זרעו ממנה חולין, אלמנה -- שהיא מותרת לכהן הדיוט-- זרעו ממנה כשר!... תלמוד לומר "אלמנה..ולא יחלל" "גרושה..ולא יחלל"-- אלמנה להחמיר עליה וגרושה להקל עליה.
[ג] "וחללה"-- איזו היא חללה? זו שנולדה מאחד מכל הפסולים.
[ד] "זֹנה" מה תלמוד לומר? שיכול, אין לי אלא כהן גדול שנעשה זרעו מן הפסולות ממנו חולין. מנין לכהן הדיוט שנעשה זרעו מן הפסולות ממנו חולין? תלמוד לומר "זֹנה" "זֹנה" לגזירה שוה. מה "זֹנה" האמורה בכהן גדול-- זרעו מן הפסולות ממנו חולין, אף "זֹנה" האמורה בכהן הדיוט-- זרעו ממנה חולין.
אלמנה וגרושה וחללה זונה: הנה הסדר הראוי היה ראוי להיות בהפך-- "זונה וחללה גרושה אלמנה", מן החמור אל הקל והיה מוסיף רבותא שכן סדר הכתוב תמיד לומר לא זו אף זו כמו שכתבנו בכמה מקומות, וכן סדרם בכהן הדיוט. ולמה שינה הסדר? בארו חז"ל משום דגרושה אין צריך לומר, דהיא כל שכן מאלמנה, ולא בא רק להקל עליה דאף גרושה אין זרעו ממזרים, רק חללים. ואם כן יש רבותא בגרושה על אלמנה. ובמה שכתבו שהייתי טועה שזרעו מגרושה ממזרים הוא משום דסתמא דספרא, ר' יהודה, סבירא ליה כר' עקיבא דיש ממזר מחייבי לאוין (עי' יבמות דף מט) חוץ מחייבי לאוין דכהונה דכתיב "ולא יחלל"-- חלולים הוא עושה ולא ממזרים (כמ"ש בפרק אלו נערות). ואם לא כתוב "גרושה" לא יהא קאי עלה מיעוט ד"לא יחלל" והוה אמינא שדינו כשאר חייבי לאוין.
אולם מה שכתב שלא יכתב אלמנה אי אפשר לפרש שלא יכתב כלל, דהא צריך ללאו, דמן "כי אם בתולה מעמיו יקח" לא נדע כי אם עשה, ולא נדע אלמנה מן האירוסין שידעינן רק מגרושה בהיקש כמו שאמרו ביבמות (דף נט). רק פירוש הספרא שאלמנה היא רבותא שזרעה חללים ובגרושה מוסיף שאינם ממזרים, רק חללים. ועיקר דבריו לתרץ סדר הלשון שתפס "אלמנה וגרושה" ולא בהפך.
ומה שכתב איזו חללה? כל שנולדה מפסולי כהונה כבר עמד על זה הקרבן אהרן, הלא כבר אמר כן בכהן הדיוט?! והרא"ם כתב ע"ד רש"י שכתב בכהן הדיוט שנתחללה בביאת אחד מן הפסולים ובכהן גדול כתב שנולדה מפסולי כהונה משום דבכהן גדול ליכא למימר שנתחללה בביאת אחד מן הפסולים דאם כן היל"ל "בעולה". ועין במשנה למלך (פרק ?? מהל' איסורי ביאה הלכה ב). ובפרט שלר' עקיבא אין איסור חל על איסור ולא חל איסור חללה על אלמנה וגרושה. ולדעת הטור דלא חשב רק כהן גדול הבא על אלמנה וכולי ולא חשב בעולה, וכמ"ש בספר עצי ארזים (סימן ז סקכט), עיי"ש.
ועם העיון יש הבדל בין החללה הנולדה מאיסורי כהונה שעיקרה מדברי תורה כמו שאמרו בקדושין, ובין שנתחללה על ידי ביאת פסול. שהחלל הנולד מפסולי כהונה כזר לכל דבר כמו שאמרו ביבמות (דף עד), ולענין אכילת תרומה אזהרתיה מ"כל זר לא יאכל קדש" וחייב מיתה. אבל החללה שנתחללה על ידי ביאת פסול אינה כזרה גמורה ואזהרתו לענין תרומה מן "בת כהן כי תהיה לאיש זר" (כמ"ש בפרק ו מהלכות תרומות הי"ז) ואין בה רק לאו לאכילת תרומה (כמ"ש בפי"ט מהל' סנהדרין) שחשב זר שאכל תרומה בכלל חייבי מיתה וחללה שאכלה תרומה בכלל הלוקין. ור"ל חללה שנתחללה על ידי ביאת פסול. וע"כ שפיר דייק שאין חלל אלא שנולדה מפסולי כהונה שזה חלל גמור ולאו זרעו דאהרן הוא. ואין כאן מקום להאריך יותר.
ואמר דמה שכתב "זונה" לבסוף משום דמיותר באמת לגזירה שוה ועל כרחנו בא מלת "זונה" בלא וי"ו החיבור שתדמה עם מלת "זונה" שבכהן הדיוט, שציון הגזירה שוה היא דימוי המלות. וכן כל "זונה" שבתורה מלא וי"ו, ושני אלה חסרים מטעם זה.
ובקדושין (דף עח) אמר בדרך אחר דשם למ"ד קדושין תופסים בחייבי לאוין.
סימן לה[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ב:
[ה] "את אלה לא יקח"-- אלה לא יקח ולא יחלל, ואין זרעו מן הנדה חולין. והלא דין הוא! מה אלו --שאין חייב על ביאתו כרת-- זרעו ממנה חולין, נדה --שהוא חייב על ביאתו כרת-- אינו דין שיהא זרעו ממנה חולין?! תלמוד לומר "את אלה לא יקח...ולא יחלל"-- אין זרעו מן הנדה חולין.
את אלה לא יקח: כבר בארנו (צו סימן כג) דכינוי הרומז-- "זה" "זאת" "אלה" בא תמיד למעט, רק אלה ולא אחרים. ופירשוהו בספרא (מובא ביבמות דף ??) שבא למעט שרק אלה לא יקח כדי שלא יחלל זרעו אבל מביאת הנדה אינו מחלל זרעו אף על גב דיש לומר מקל וחמר דכל שכן, כיון שחייב כרת, שמחלל זרעו והוא הדין שהיא מתחללת. ואמר שם דר' אליעזר בן יעקב הוא.
סימן לו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ב:
[ו] "כי אם בתולה"-- מלמד שהוא מצוה על הבתולה.
כי אם בתולה מעמיו יקח אשה: כבר בארתי זה (למעלה סימן ח) שכל מקום שבא מלת "כי אם" אחר שלילה אין דרך לכפול את הפעל שנית. ובמקום שכפל את הפעל פירשוהו חז"ל שבא לומר שמה שכתוב "כי אם" אינו רק הפך האזהרה, רק שהוא מצוה בפני עצמו, שעל זה אומר "יקח אשה" שמצוה לקחתה, עיי"ש. ועל כן אמר שנית "כי אם בתולה", וכבר אמר "והוא אשה בבתוליה יקח" וגם כפל, בעבור הדרוש בסימן שאחרי זה (דומה לדברי הראב"ע) ובעבור הדרוש (שבסימן לח).
סימן לז[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ב:
"מעמיו"-- להביא בת גיורת עמונית שתהא כשרה לכהונה.
בתולה מעמיו: סתם ספרא ר' יהודה דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר. ומפרש (ירושלמי פרק א דבכורים ובבלי פרק עשרה יוחסין) דכתיב "בתולות מזרע ישראל"-- עד דאיכא כל זרע מישראל ר"ל זרע האב, שהוא העיקר. וכן מ"ש "מעמיו" היינו מזרע האב. ובכל זאת אין צריך שיהא גם מן האם דכתיב "מעמיו"-- אפילו מקצת עמיו כמו שאמרו ביבמות (דף עז)
סימן לח[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ב:
"יקח אשה" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר ארס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול, יכנוס! ? תלמוד לומר "יקח אשה". מעשה ביהושע בן גמלא שקידש מרתא בת בייתוס ומינהו המלך להיות כהן גדול וכנסה. יכול אפילו עשה מאמר ביבמתו יכנס? תלמוד לומר "יקח אשה"-- ולא יבמה.
יקח אשה: מלת "אשה" מיותר. ופירשוהו חז"ל (מובא ביבמות דף סא) מפני שלקיחה באשה יאמר על הקדושין כמ"ש "כי יקח איש אשה" אין קיחה אלא בכסף (קדושין דף ד) ועל הנשואין כמו שכתוב "אשר ארס אשה ולא לקחה". וכשיאמר "בתולה יקח" יכלול שניהם, שגם בעת הלקיחה אחר האירוסין תהיה בתולה. אבל בכל מקום שאומר "יקח אשה" או "ולקחה לאשה" הוא על תחלת האירוסין דוקא, שמארסה שתהיה אשתו, לא על הקיחה לרשותו אחר שהיא אשתו וארוסתו מכבר. ואם כן במה שכתוב "יקח אשה" ידעינן שכל שתחלת האירוסין היה בהיתר שאז היה כהן הדיוט ונתמנה אחר כך לכהן גדול מותר לקחתה לרשותו.
אמנם לקיחת היבמה נקרא בשם "יקח אשה" כדכתיב "ולקחה לו לאשה ויבמה", ואף שעשה בה מאמר מקודם, המאמר אינו מועיל ביבמה מדאורייתא.
סימן לט[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ב:
[ז] "ולא יחלל זרעו"-- אין לי אלא זרע שהוא מתחלל. היא עצמה מנין? ודין הוא! ומה אם הזרע שלא עבר עבירה-- הרי היא מתחלל, היא שעברה עבירה אינו דין שיתחלל?! הוא עצמו יוכיח! שעבר עבירה ואינו מתחלל. לא! אם אמרת באיש שאינו מתחלל בכל מקום, תאמר באשה שהיא מתחללת בכל מקום! ואם נפשך לומר 'לא יחלל' "ולא יחלל"-- אף מי שהיה כשר ונתחלל.
ולא יחלל זרעו: ולמדו חז"ל (מובא בקדושין דף עז) שגם היא מתחללת ועיקר הדבר למד מקל וחמר-- שאם הולד מתחלל כל שכן האשה שעשתה עבירה. והגם שהאיש אינו מתחלל, אין ראיה, שהוא אינו מתחלל בשום מקום אף בא על שפחה ונכרית. אבל היא מתחללת בביאת פסול כמו שכתוב "כי תהיה לאיש זר".
ואם נפשך לומר "לא יחלל" ר"ל שתרצה לדחות הקל וחמר ממה שכתוב "לא יחלל זרעו". על זה משיב שגם חילול האשה במשמע שנתחללה מכשרותה. שהגם שעיקרו הונח על הולד (כנ"ל סימן טו) בכל זאת יונח גם על האשה מצד חילול הכשרות, לא מצד חילול הקדושה.
סימן מ[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ב:
[ט] "בעמיו"-- להביא בת חלל זכר שתהא פסולה מן הכהונה. ר' יהודה אומר, בת גר זכר כבת חלל זכר. "כי אני ה' מקדשו"-- להגיד מה גרם.
ולא יחלל זרעו בעמיו: מלת "בעמיו" מציין שישאר חילול זה בעמיו לעולם, שבניו ובני בניו הזכרים בתם מחוללת אף שנשאו בת ישראל, כי מלת "בעמיו" מציין רק הזכרים שהם העם, לא הנקבות. מה שאין כן בתו החללה שנשאת לישראל, בתה כשרה לכהונה כי כתוב "זרעו בעמיו" ר"ל הזכרים. ומזה למד ר' יהודה שבת גר זכר כבת חלל זכר כי כתוב גם כן "בתולה מעמיו יקח" היינו שיהיה אביו מישראל, לא גר. וגם שם עיקר הקפידה על האב, לא על האם כמו שבארנו למעלה "מעמיו"-- להביא בת גיורת עמונית שכשרה לכהונה, כי "מעמיו" היינו הזכרים שבעמיו.