מלבי"ם על משלי טז כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


"צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם", שייך למעלה ועל שפתיו יוסף לקח צוף דבש, כי בבוא הדעת על שפתיו, שאז ימתיק בדעת את חקי החכמה עד שימצא בם מתיקות, לא כדבר שאין בו טעם, רק מוצא בם "צוף דבש והאמרים" הם "נועם" שהיא הנעימות הרוחני הבא ממושכלים רוחניים, ומפרש "שהצוף דבש" אינו מתיקות גופני לחיך רק "מתוק לנפש", וכן האמרי נועם אינם מיוחדים לנפש לבד המופשטה מן הגוף, רק גם "מרפא לעצם", עד שישיג האמתיות בשכל הנקשר בגויה, ורוח אלהים ימלא כל חדריו הון יקר ונעים, וישיב גם את האוילים ע"י מוסרו מוסר השכל:


ביאור המילות

(כד-כו) "מתוק לנפש, נפש עמל". כבר התבאר שלרוב יכוין במלת נפש על נפש הרוחני בהגבל נגד הגויה.

"אכף", כמו כפף, ובא ג"כ יכפה אף:

 

<< · מלבי"ם על משלי · טז כד · >>


דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.