מלבי"ם על מלכים ב כג
<< · מלבי"ם · על מלכים ב · כג · >>
(ב) "את כל דברי ספר הברית". מפני שמצאו שהיה נגלל בתוכחה שסיומה אלה דברי הברית, ואח"כ מתחיל פ' נצבים שהקהיל משה את כל ישראל, כמ"ש (דברים כט, ט - יא) אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם וכו' לעברך בברית ה' וכו', וקרא את הספר בשם ספר הברית, וכן הקהיל ג"כ כל העם לעברם בברית ה' ובאלתו, ועז"א "ויעמד כל העם בברית", כמ"ש אתם נצבים היום כולכם:
(ד) "ויצו". מפני שכתוב שם אזהרה על ע"א לכן התאמץ בכל כחו תיכף לבער כל מיני ע"א ולשרש אחריה, והתחיל מן הכלים בהיכל:
(ה) "והשבית את הכמרים, והמקטרים שהיו במסבי ירושלים". שהיו עובדים בכלים הללו, באופן שבטל ע"א שהיה שרשו בהיכל ה', כליו וכהניו:
(ו) "ויוצא". אח"כ בער ע"א מן העזרות, כי האשרה עמדה אצל המזבח בעזרה:
(ז) "ויתץ את בתי הקדשים". ששם היו נשים מיוחדות לזנות ולארוג בתים ויריעות לכסות האשרה:
(ח) "ויבא". אח"כ התחיל לבער הבמות, וכבר בארתי (למעלה ס' כא) שרוב הבמות היו לשמים, או שיתוף ש"ש וד"א: "והביא כהני הבמות". שהם הגידו מכל המקומות שנמצאו במות שם: "וטמא את הבמות". ע"י הכהנים עצמם, ולא נתצם מפני שהיו רובם לשמים, וכן נתץ את במות שהיו אצל שערי הערים, והבמה הגדולה שהיה בפתח שער יהושע שהשער הזה היה בשמאל של שער העיר, ומפני שהיה שער הזה שייך לשער העיר עשו לו במה מיוחדת, וטמאו גם אותה:
(ט) וכהני הבמות לא הוכשרו עוד לעבודה, רק לאכול שירי מנחות:
(י) "וטמא התפת". היה מקום חוץ לירושלים ששם היו מעבירים הבנים למולך. והגם שקרקע עולם אינה נאסרת, מ"מ טמא את המקום כדי שלא ימצא להם מקום להעביר למולך:
(יא) "וישבת". הסוסים שנתנו לעבודת השמש, הגם שבע"ח אינם נאסרים השבית אותם ואת המרכבות שרף. ומ"ש "מבוא בית ה'", שהיו הולכים בסוסים ומרכבה לקראת השמש בצאתו, והיה דרכם מן המקום שבאים לשם "בית ה'" עד הלשכה של הסריס שהיה שמו נתן מלך, ולשכה זו היתה במגרשי העיר במזרח, ועובדי השמש ציירו אותה בהולכת המרכבה ויצאו לקראתה מבית ה', כמ"ש (יחזקאל ח, טז) אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה וכו':
(יב - יג) "ואת המזבחות". ומזבחות אלה לא בער חזקיה כי היה די לו במה שבטל עבודתם, וכן אשר בנה מנשה בחצרות בית ה' שאחר שעשה תשובה בטל עבודתם, וכן המזבחות שעשו נשי שלמה שלדעת המפרשים הקריבו אח"כ עליהם לגבוה, בפרט לדעת חז"ל (שבת נו ב) שבקש לבנות ולא בנה, שע"כ אא"ל שלא בנה כלל, דהא כאן מבואר שהיה, רק שאח"כ הקריבו עליהם לגבוה לא לע"א, בכ"ז נתצם יאשיה כיון שהיה בהם שמץ דופי:
(יד) "ושבר". אמנם המצבות והאשרים שנעשו לע"א ואסורים לגבוה שבר וכתת, ולא הסתפק במה שטמאם לבד:
(טו) "וגם את המזבח אשר בבית אל". הגם שהיה חוץ לגבול יהודה, נתץ לבער הע"א מכל ארץ ישראל, ואחר שהיה לע"א נתץ ושרף:
(טז) "ויפן יאשיה". כי היה דרך עובדי אלילים לעשות בית הקברות סמוך למזבח ובמות אליליהם, כי היו דבוקים בטומאה, ומזה ידע שהיו הקברים מצד עובדי העגלים, לכן וישלח ויקח את העצמות וכו', ובזה נתקיים נבואת הנביא בדבר ה':
(יט - כ) "וגם את כל בתי הבמות" וכו' "ויזבח את כל כהני הבמות". כי בנבואת איש האלהים שם נאמר (מ"א יג, ב) וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך, ולא היה כן שיזבח כהני הבמות על מזבח שבבית אל, אמנם אחר שבית אל היה חרב בעת ההיא ולא היו כהנים מקטירים עליו, בהכרח היה פי' דבריו שיזבח כהני הבמות שימצאו ביתר ערי ישראל שכולם מתיחסים למזבח של בית אל שהיה השורש לכולם, והנעשה עליהם הוא כאילו נעשה עליו, ולכן אמר שם "כי היה יהיה הדבר אשר קרא בדבר ה' על המזבח אשר בבית אל ועל כל בתי הבמות אשר בערי שומרון", והנביא לא נבא רק על מזבח שבבית אל, ו"שומרון" לא נבנתה עוד בעת ההיא, וע"כ שמע מן הנביא פי' דבריו שמה שאמר שיזבח כהני הבמות יהיה ביתר ערי שומרון כי בית אל היתה חרבה, ולכן כששמע יאשיה מדברי הנביא הלך ליתר ערי שומרון ושם זבח את כהני הבמות:
(כא - כב) "ויצו המלך". אחר שבער את הבמות והגלולים, צוה שיעשו הפסח, שגם פסח מצרים היה עיקר ענינו לבטל תועבת מצרים שהיו עובדים למזל טלה, כמ"ש (שמות ח, כב) הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. ומ"ש כי לא נעשה כפסח הזה, אין פירוש שלא נעשה פסח מימי השופטים עד ימי יאשיה, רק כמו שפי' מהרי"א שלא נעשה בטהרה ובביעור ע"א ובהסרת הבמות עד העת ההיא. לפי שבימי שאול ודוד היו הבמות בישראל, וכן בימי שלמה עד ימי חזקיה, וגם בימי חזקיה לא עשאוהו כל ישראל כמו שנזכר בד"ה (ב' ל, י) שקצתם היו מלעיגים על שלוחי חזקיה, ומ"ש מימי השופטים פי' בד"ה (שם לה, יח) מימי שמואל, שבימי שמואל שבו כולם בתשובה, מה שלא היה זה עד ימי יאשיה:
(כה) "וכמהו לא היה לפניו מלך" וכו'. וגבי חזקיה כתיב (לעיל יח, ה) בה' בטח ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו, ופירש מהרי"א שחזקיה נתעלה על כל המלכים במדת הבטחון, כמו שהיה בענין סנחריב, ויאשיה נתעלה על כולם בענין התשובה, שגם למ"ד (שבת נו ב) כל האומר יאשיה חטא אינו אלא טועה, פי' ששב בענין הדינים שכל דין שדן פחות מבן י"ח החזירם מכיסו, עכ"ד. ובפשוט היתה התשובה בענין הכללי, שהדור ההוא ע"פ מלכם עשו תשובה מכל הכעסים שהכעיסו המלכים הקודמים ובטל המזבחות והבמות מכל ערי ישראל מה שלא עשה כן חזקיה שהשאיר המזבח שבבית אל והבמות שבערי שומרון והמזבחות אשר על גג עליית אחז, וכבר אמרו בפ' חלק (סנהדרין צד א) שבקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג רק שגרם איזה חטא, ר"ל שהיה ראוי להיות אז הקיבוץ הכללי מן הגלות, כי כבר בארתי (בביאור ישעיה סימן יא ובכ"מ) שמן עת שהיה הגלות הכללי של עשרת השבטים ע"י סנחריב, הוחל זמן הגאולה, דהיינו שאם היו שבים בתשובה שלמה היה תיכף הקיבוץ הכללי המקוה, כי הגאולה יש לה שני זמנים כמ"ש (שם צח א) זכו אחישנה לא זכו בעתה, ואם היו זוכים היה אז הגאולה הכללית לאסוף נדחים, ואחר שבימי חזקיה נדחה הדבר, היה ראוי שיהיה זה בימי יאשיה שאז שבו בתשובה שלמה, ובאמת אמרו חז"ל שירמיה הלך בעת ההיא להחזיר עשרת השבטים, כי חשב שעתה עת מצוא, ובאר הכתוב הסבה שנדחה הדבר גם בעת ההיא, כמ"ש:
(כו) "אך לא שב ה' מחרון אפו". שהגם שעשו תשובה כראוי וכבר נגזר גזר דין מחדש להגלות גם את יהודה ולהחריב את העיר והבית מסבת הכעסים שהכעיס מנשה, וכבר האריך מהרי"א לתמוה הלא מנשה עשה תשובה, ויעתר ה' לו וישמע תפלתו כמ"ש בד"ה (שם לג, יג), ויאשיה היה צדיק גמור, וכבר בארתי הדבר למעלה ס' כ"א (טו) שהעם לא שבו בתשובה בימי מנשה, וגם מנשה לא עשה תשובה שלמה, ואם עזב דרכי ע"א לא שב מעוון רציחה ויתר הכעסים עיין שם, וגם בימי יאשיה הגם שהעם עשו תשובה בשנה זו, שבו לעשות עבירות בסתר כמ"ש בירמיה (ג, ו - ט) ויאמר ה' אלי בימי יאשיה המלך וכו', ולא יראה בוגדה אחותה יהודה ותלך ותזן גם היא והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ, ופרשתי שם שעשו בחונף טוב בנגליהם ורעה בסתרם ובמצפוניהם, ולכן נחתם גזר דינם להסיר גם את יהודה, וגזר דין זה נחתם כבר בימי מנשה כמ"ש בסי' כ"א, ולא נקרע ע"י התשובה שעשו עתה:
(כט) "בימיו". אבל יען שהבטיח לו ע"י נביא שלא תראינה עיניו בכל הרעה, לכן "בימיו" עלה פרעה נכה, ונאסף לפני הרעה:
(ל) "ויקח עם הארץ". פי' מהרי"א שלקחו אותו בחזקה והמליכוהו שלא עפ"י שורת הדין, ולכן "וימשחו אותו", כפי' חז"ל (הוריות יא ב) שהיה זה מפני שיהויקים אחיו היה גדול ממנו שתי שנים, כי מלך בן מלך א"צ משיחה, ולכן:
(לג) "ויאסרהו". ובד"ה (שם לו, ג) כתוב ויסירהו מלך מצרים בירושלים, תחלה הסירו ממלכותו ולקחו עמו לרבלה ושם אסרו בנחושתים כדי שלא ימלוך שנית: "ויענש את הארץ". מפני שהמליכו את הקטן לפני הגדול, והמליך את הראוי עפ"י הדין:
(לה) "והכסף". שתחלה ענש פרעה את הארץ, ואחר שהמלך יהויקים קבל עליו לתתו לו והיה לו ככר זהב ולא מאה ככר כסף (כי יאשיה בודאי לא עבר על וכסף וזהב לא ירבה לו מאד), וקבל רשות מפרעה להעריך את הארץ על הכסף, ואח"כ הוסיף מדעתו ונגש את הכסף ואת הזהב מעם הארץ. גם יל"פ כי אחר שעם הארץ המליכו את יואחז הקטן לפני אחיו הגדול שלא כמשפט כנ"ל, ומסתמא השרים והסגנים היו ידם עם יהויקים, כי עם הארץ הם ההמון, וכיון שפרעה הענישם עונש ממון בעבור זה היה עיקר העונש לעם הארץ וההמון, ויהויקים עשה כעין פשרה שהכסף לקח מכל הארץ, והזהב לקח רק מעם הארץ לבד, וז"ש אך העריך את הארץ לתת את הכסף, שזה נתנה הארץ בכלל, ועז"א איש כערכו נגש את הכסף, אבל ואת הזהב נגש את עם הארץ, שזה לקח מן עם הארץ לבד. והנה בד"ה (א' ג, טו) חושב בני יאשיה ארבעה הבכור יוחנן והשני אליקים והשלישי צדקיה והרביעי שלום, ודעת חז"ל בהוריות (שם) ובכריתות (ה א) שיוחנן הוא יואחז, ואף שיהויקים הוא הבכור יוחנן היה בכור למלכות, ולדעת הראב"ע שלום הוא יהואחז, וראייתו ממה שכתוב בירמיה (כב, יא) כה אמר אל שלום בן יאשיה המולך תחת יאשיה אביו אשר יצא מן המקום הזה לא ישוב שם עוד, ולדעת חז"ל שם שלום הוא צדקיה, ועיין מה שכתוב בירמיה שם: