מלבי"ם על מלכים ב כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(ב) "ויעש הרע". חושב ממדרגה למדרגה, תחלה עשה הרע בעצמו, ואחר כך:

(ג) "וישב ויבן את הבמות". הבמות היו רובם לשמים והיה בהם חטא שאסור להקריב חוץ למקדש, וחזקיה הסיר הבמות והוא בנה אותם וזה היה להחטיא את הרבים (וגם כלל בזה הבמות שהיו לע"ז, ולכן אמר פה הבמות אשר אבד שזה על הבמות שהיו לשמים, ובד"ה (ב' לג, ג) אמר הבמות אשר נתץ חזקיה, שר"ל הבמות שהיו לע"ז שהיו צריכים נתיצה), מוסיף בחטאי עצמו "שהקים מזבחות לבעל ויעש אשרה", שהבעל היה מיוחד לשמש והאשרה לירח, ושניהם עשה אחאב (ובכאן אמר ויקם מזבחות לבעל ויעש אשרה, ובד"ה אמר לבעלים בלשון רבים וכן אמר ויעש אשרות, כי בכאן אמר כאשר עשה אחאב ואחאב עשה לבעל א', ובד"ה ספר שאח"כ הוסיף גם לבעלים רבים נוסף על מעשה אחאב לכן לא אמר שם כאשר עשה אחאב), והוסיף על אחאב "שהשתחוה" ליתר "צבא השמים ויעבד אותם", העבודה מוסף על השתחויה, שהשתחויה תהיה גם לשם כבוד בשחושב שהוא אמצעי בין ה' וכמו שמכבדים שרי המלך, אבל העבודה מורה שחושב שהיא אלהית:

(ד - ה) "ובנה" וכו' "ויבן" וכו'. הוסיף "שבנה מזבחות בבית ה'" חוץ ממזבח המיוחד ע"פ התורה, וזה בנה להקריב לה' לומר שגם בעבודת ה' יש עבודות נפרדות, וזה כפירה באחדות ה', ותכלית ענינו שעי"כ "בנה" גם "מזבחות לצבא השמים בחצרות בית ה'", והיו מזבחות לה' בבית, ולצבא השמים בחצרות, כאילו הם מנהיגים חיצונית העולם, וה' כמלך המנהיג בפנים, והיה בזה שיתוף ש"ש וד"א, ולכן כתוב בראשון "ובנה" בעבר גמור, ובשני כתב "ויבן" בעבר המהופך לעתיד (שכלל אצלי שהעבר בוי"ו המחבר מורה על המשך הפעולה וקרוב עם ההוה), כי זה לא היה תכלית מעשהו רק מה שגמר ויבן מזבחות לצבא השמים. ומ"ש "אשר אמר ה' בירושלים אשים את שמי", הוא טעם למעשהו, שיען שירושלים נבחרה לשכינת ה' והנהגתו, בא בכפירתו לשום לו שותפים ועוזרים לו בהנהגה החיצונה המרומז בחצרות הבית נוסף על הנהגתו בפנים הבית:

(ו) "והעביר". אח"כ התחיל תועבות הכנענים החמורים שהוא עבודת המולך "ונחש ועשה אוב וידעוני", והכתוב העיד שהיה תכלית מעשהו "להכעיס את ה'", לא לתיאבון או בשגגה. ובד"ה (שם, ו) כתוב "והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום", י"ל כיון שעשה להכעיס תחלה העביר בן אחד דמעביר כל זרעו פטור, וזה יספר במלכים, ובד"ה מספר שאח"כ העביר יתר בניו (כי אמון נולד אחר שעשה תשובה, כי אמון היה בן כ"ב במלכו), וכדי שלא יפטר עי"כ מן העונש, העביר הבן השני בעצמו שלא ע"י הכומרים, שמ"ש (ויקרא יח, כא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך ודרשו (סנהדרין סד ב) מזרעך ולא כל זרעו, מיירי בנותן לידי הכומרים, כי העביר ולא מסר פטור (שם ע"א), וא"כ אם העביר בן אחד כפי חק המולך שמסרו לכומרים והשני העביר בעצמו שלא ע"י הכומרים חייב על הראשון אף לדעת הכסף משנה שס"ל (שלא כדעת התוס') שאם העביר בן הראשון ואח"כ העביר כל זרעו פטור ממיתה, זה דוקא אם העביר כפי חק המולך, שצריך שימסרנו לכומרים ויחזור ויטול מהם, ועז"א שם הוא העביר את בניו, ר"ל הוא בעצמו שלא באמצעות הכומרים, ולכן אמר שם בגיא בן הנם, שמכ"מ היה בגיא בן הנם במקום התופת:

(ז) "וישם". זה היה התועבה היותר גדולה שהעמיד פסל האשרה בתוך הבית, עד שהשוה את עבודת נכר לעבודת ה' (וכמ"ש (ישעיה כח, כ) כי קצר המצע מהשתרע, מהשתרר עליו שני רעים שהשוום כרעים יחד). ובד"ה (שם, ז) אמר "את פסל הסמל", כי אח"כ הוסיף ברשעו ועשה סמל, שהוא פסל של ד' צורות וכמ"ש חז"ל סנהדרין ק"ג (ע"ב) ורבה דברים פ"ב (כ), להיות מכוין כנגד ד' חיות הנושאות את הכסא את זה לעומת זה, וכמ"ש (דברים ד, טז - יח) ועשיתם פסל תמונת כל סמל, וחושב ד' מינים תבנית בהמה תבנית צפור תבנית דג תבנית רמש, שהם החי והמעופף והשוחה והחי במים ויבשה (חוץ מתבנית זכר שהוא כלל אל כל המינים), וזה היה סמל הקנאה (שכתוב ביחזקאל ח, ג) שהיה מצפון לשער המזבח בפנים, וברבה ויקרא (י"ז, ז) כנגע נראה לי בבית על צלם של מנשה שהיה מכוון כנגד ד' מראות נגעים: "בבית אשר אמר ה' אל דוד". וזה מגדיל חטאו בד' דברים, א] אחר שה' קבע מקום זה למשכן שם קדשו לעולם. ב] שבחר במקום זה "מכל שבטי ישראל", כאילו כל הנעשה בבית הזה מהעבודה היא נעשה מכללות ישראל שכולם משתתפים שם, ושם הקשר שיש לו עם עם סגולתו:

(ח) "ולא". ג] שתלה בזה תנאי שעל ידי המקדש "לא אוסיף להניד רגל ישראל מן האדמה", וכמ"ש (ש"ב ז, י) ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וכמש"פ שם, וכמ"ש בברכות (ז ב) ושם אי' כתיב (בשמואל) לענותו וכתיב (בדה"א יז, ט) לכלותו, מתחלה לענותו ולבסוף לכלותו, ר"ל בד"ה מדבר אחר חטא שלמה, ולכן כאן אמר "ולא אוסיף להניד", ובד"ה (ב' לג, ח) "ולא אוסיף להסיר" שהוא ההסרה לגמרי, כי אחר החטא לא הבטיח על העינוי והנדוד רק על הכליון וההסרה לגמרי. ד] אמנם היה בזה תנאי "שרק אם ישמרו לעשות ככל אשר צויתים", ר"ל ציווי הנביאים ותורה שבע"פ: "ולכל התורה". ר"ל תורת הכתב שצוה משה:

(ט) "ולא שמעו ויתעם מנשה". ר"ל ע"י שלא שמעו לדברי התורה עי"כ היה יכול מנשה להטעותם, שאם היו שומעים לתורת משה היו מורדים בו ולא היו מניחים אותו להעמיד צלם בהיכל, שזה היה חטא הרבים לא חטא המלך לבדו, כי המקדש שייך אל הכלל כמ"ש אשר בחרתי מכל שבטי ישראל, ר"ל שכולם משתתפים בו. ובזה היו ב' דברים, א] "שהתעם לעשות הרע", ב] "מן הגוים אשר השמיד", ש"הרע"ו יותר מן הכנענים:

(יא) "יען". כלל ב' דברים, א] התועבות שעשה, שהיו גרועים ממעשה האמורי. ב] "שהחטיא גם את יהודה", ר"ל כי גם אחז הפליג ברשע, אבל היה ביניהם הבדלים, שאחז עצמו לא הרע כ"כ, וכמ"ש (סנהדרין קג ב) שאחז חתם התורה ומנשה קדר האזכרות, כי אחז לא עשה להכעיס רק רצה לפרק עול, אבל מנשה עשה להכעיס, וע"כ אמרו (קד א) שאחז היה לו בושת פנים מישעיה ומנשה הרג לישעיה, כי היה מומר להכעיס ואחז היה רק לתיאבון. ב] שאחז לא הטה את כלל ישראל, שלא היו כולם הולכים אחר מעשיו, וע"כ אמרו (שם קג ב) שאחז העמידו בעליה, כי לא היה לו כח להעמיד צלם בהיכל כי העם לא נמשכו אחריו, אבל מנשה החטיא את יהודה בגלוליו:

(יג) "ונטיתי את קו שומרון". הקו מודדים בה את החומה ארכה ורחבה, והמשקולת מכונים אותה בגובהה. ומצייר כי על שומרון נטה קו תהו להחריבה מתחת, ועל בית אחאב נטה משקולת להשמידו בגבהה, ר"ל שאין לו חלק לעוה"ב (עמ"ש בישעיה כ"ח על ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת): "ומחיתי". כמו שממחין ומקנחין את הצלחת להסיר כל הנדבק בו ואח"כ הופכים על פניו בל יתנו שם עוד ד"א, כן יסיר כל העם הנמצא בירושלים וילכו בגולה ואח"כ יחריבנה עד שלא יהיה באפשר עוד לדור שם מחדש:

(יד) "ונטשתי". ואח"כ יטשם מעל אדמתם אל ארץ אחרת, ושם יתנם ביד אויביהם, ויהיו בידם לבז ולמשסה כמו שהיה בעם הנשאר בדלת הארץ לכורמים וליוגבים שהלכו למצרים ושם נפלו שדוד:

(טו) "יען". מפרש, כי הגם שמנשה עשה תשובה כנזכר בד"ה (שם, יב - טז) לא שב ה' מחרון אפו, משני טעמים, א] שהעם לא עזבו תועבותיהם, רק מנשה א"ל לעבוד את ה' אבל הם לא שבו מדרכם, וז"ש "יען אשר עשו את הרע בעיני", ולא עוד אלא שגלגל עליהם כל עונות אבותם (כמ"ש על ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם כיון שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם פוקד עון אבות על בנים, (כמ"ש בברכות דף ז'), וז"ש "ויהיו מכעיסים אותי מן היום אשר יצאו אבותם ממצרים" וכו':

(טז) "וגם". ב] שהגם שמנשה שב מע"א לא שב על הרצח אשר עשה ועל יתר תועבותיו, וז"ש "וגם" דם נקי שפך מנשה. "שמלבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה" הוא עצמו, נשאר בידו חטא שפיכת דמים, וע"כ לא זכר בכאן שעשה תשובה כמו שהזכיר בדברי הימים, כמ"ש לקמן כ"ג אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול וכו' אשר הכעיסו מנשה, ובסי' כ"ד אך ע"פ ה' היתה ביהודה וכו' בחטאת מנשה וגם דם הנקי אשר שפך, וכן בירמיה ט"ו:

(כב) "ויעזב". כי מנשה שב אח"כ בתשובה ויכנע מאלהי אבותיו, אבל אמון לא שב כלל: