מלבי"ם על יחזקאל ה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


"ותמר", תחת שהיה הכונה האלהית שהיא תהיה לאור עמים בין במשפטים בין אדם לחברו בין בחקים בדברי עבודה למקום, שעז"א בתוך הגוים שמתיה, היה בהפך, "כי המירה את המשפטים לרשעה יתר מן הגוים", כי הגוים היה להם משפטים שכליים שיסדו להם חכמיהם, והגם שהנימוסים האנושיים אינם מספיקים, בכ"ז אינם סותרים תמיד אל היושר, רק שנלוזים מן המשפט האלהי, אבל הם שהיה להם משפטים אלהיים ומאסו בהם עשו תמיד הפך המשפט האלהי שהוא הקצה ההפך מן הטוב, וכן בחקים שבין אדם למקום "עשו הפך החקים האלהיים", ותחת שהאומות לא הפכו דברי אלהים כי לא ידעו מהם, והגם שחקיהם לא טובים לא יסדו אותם בכונה שיהיה הפך הטוב ולא סרו במזיד ובשאט נפש, (והגוים שלא היה להם מלכות מיוחדת היה להם משפטים גרועים מן הארצות שהיה להם מלך במשפט יעמיד ארץ, וישראל היו גרועים עוד יותר מהם, והארצות הרחוקים מא"י היו להם חקים משונים יותר. ושל ישראל גרועים מהם):

ביאור המילות

"משפטי", חקותי, בחקים יציין הנמוסים שאין להם טעם, ובמשפטים מציין הדינים שבין אדם לחברו שי"ל טעם, כמ"ש באילת השחר (כלל תסי"ו) עיי"ש:

"ותמר", מבנין הפעיל, מן כי המרו את רוחו, שהחליפו מצות ה':

 

<< · מלבי"ם על יחזקאל · ה ו · >>

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.