מלבי"ם על יהושע יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על יהושע · יא · >>

(א) "ויהי". אחרי שכבשו חמשה המלכים הנ"ל עם איזה ערים שכולם היו במצר הדרומי, התקבצו כל המלכים שבצד צפון, וז"ש:

(ב) "ואל המלכים אשר מצפון". כי בצד דרום כבר נכבשו, ומלת מצפון בא בשו"א שלא בסמיכות, ועקרו בקמ"ץ:

(ג) "הכנעני". ר"ל והיה בצד פאת מזרח של צד הצפונית "הכנעני" ממזרח, וכן ממערב, וז"ש "ומים". וכן אשר באמצע, וז"ש "והאמורי והחתי" וכו', "והחוי" היושב תחת הר חרמון בעמק:

(ד) "ויצאו". הם לא ערב לבם עוד ללכת יחידים כמו הקודמים, וגם היה עמהם סוס ורכב שלא היו להקודמים, כי הם רצו ללחום על שדה המערכה:

(ה) "ויועדו". קבעו זמן ומועד לקיבוץ המלכים, ויחנו על מי מרום:

(ו) "אל תירא". כמ"ש (דברים כ, א) וראית סוס ורכב וגו' (אל) [לא] תירא מהם: "תעקר". לבל יבטחו ישראל עליהם במלחמתם, וכבר נצטוה המלך (שם יז, טז) בל ירבה לו סוסים:

(יא) "לא נותר". מבואר אצלי כי נשאר הוא בכוונה, ונותר הוא שלא בכוונה. וע"כ למעלה ח' לקמן י"ד תפס לא השאירו, ר"ל בכוונה, כי קצתם נמלטו שלא מדעת ישראל. ופה שגם לא נמלט איש שלא מדעתם אמר רבותא שאף לא נותר:

(יב) "ואת כל ערי". זה לא היה בפעם הזאת, רק בשבע שכבשו, כמו שיתבאר פסוק י"ח:

(טו) "כאשר צוה" כו' "כן צוה משה". שמסר לו את הכל כמ"ש (ריש אבות) ומסרה ליהושע. וגם אעפ"י שאם היה הכבוש ע"י משה היה יותר נסיי ממה שהיה ע"י יהושע, מ"מ לא נשתנה דבר ממצות הכבוש והחילוק: "לא הסיר דבר". אף מה שלא צוהו בפירוש כיון מדעתו למה שצוה ה' את משה (כ"פ חז"ל במדרש רבה):

(יח) "ימים רבים". באר שמ"ש (פי"ב) ואת כל ערי המלכים וכו' לא היה בפעם א' כמו בחמשה מלכים הקודמים, רק נמשך "ימים רבים":

(יט) "לא היתה". באר הטעם שזה היה מאת ה', שאם היה הולך תיכף אחר הנצחון שנצח את הכלל להלחם עם הערים הפרטיים היו מבקשים שלום, וישראל היו מוכרחים לקבלם אם היו מקבלים עליהם מס ועבדות וז' מצות ב"נ (כנ"ל ט), וע"י שנלחם ימים רבים עי"כ הכבידו את לבם ולא השלימו. וז"ש עי"כ לא היתה עיר אשר השלימה, ועי"כ את הכל לקחו במלחמה. ומ"ש השלימה אל ב"י, תחת שראוי השלימה את, ר"ל שלא לחמו נגדם, כמו (איוב ה, כג) וחית השדה השלמה לך. כי השלים את, מורה שהי"ל מלחמה תחלה:

(כ) "כי". עתה באר מדוע סבב ה' כן שלא ישלימו, אומר זה היה משני טעמים. א] יען נתמלאה סאתם ורצה ה' להענישם, וז"ש "למען החרימם", וזה "לבלתי היות להם תחנה", ר"ל יען לא היו ראוים לחנינה מאת ה'. ב] שיקיימו מצות לא תחיה כל נשמה כאשר צוה ה', ולא ישארו בארץ פן יחטיאו את ישראל. וכ"פ הרד"ק:

(כא) "ויבא יהושע בעת ההיא". בשבע שכבשו. והגם שמן חברון הורישם כלב, יהושע הורישם מן העיר עצמה כנ"ל, או כמ"ש למעלה (י, לז) שכלב הוריש הענקים ויחסה ליהושע כנ"ל:

(כב) "לא נותר". כבר הזכרתי (לעיל יא) שנשאר הוא בכוונה ונותר הוא שלא בכוונה, והנה בא"י "לא נותר" כלל אף שלא בכוונה, רק בעזה נשארו בכוונה כי לא לחמו עמם כלל, ויהיו לנסות בם את ישראל כמ"ש (שופטים ג, ג - ד):

(כג) "ויקח יהושע". בשבע שכבשו: "ויתנה יהושע לנחלה". בשבע שחלקו: "והארץ שקטה". אחר הכבוש והחילוק: