מלבי"ם על יהושע טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על יהושע · טו · >>

(א) "אל גבול אדום". אדום היה בדרומית א"י לצד מזרח, ומדבר צין גם כן בדרומה, אבל לא נגד המיצר רק במקום שכלה מדבר צין מתחיל המיצר הדרומי, לכן אמר "מקצה תימן":

(ג) "ויצא". (כמ"ש) [כל מקום] שנאמר "ויצא", יצא חוט המודד ונלוז מקו הישר אל הצד, לפנים או לחוץ. וכל מקום שנאמר ונסב, הסיב שתי רוחות כמין דל"ת. וכל מקום שנאמר ותאר, הסיב איזה מקום סביב בג' רוחות ושב אל הקו הישר כבתחלה. והנה כתיב "ויצא אל מנגב למעלה עקרבים", ובפרשת מסעי (במדבר לד, ד) כתיב ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים, כי מעלה עקרבים לא היה נגד לשון הים רק משוך לדרום, ויצא החוט ממזרח למערב באלכסון לצד דרום, ומצד זה אמר פה ויצא. ומצד ששם היה הפנה והזוית, הוקף משתי רוחות, ויצדק ונסב: "ועלה מנגב לקדש ברנע". ובפ' מסעי (שם) אומר והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע, וכלל שכל מקום שאומר והיו תוצאותיו הוא או שכלה שם המיצר, או שכלה שם הנליזה, שעד המקום הזה היה החוט נלוז מקו הישר ועתה שב אל ישרו, ואחר שאמר ויצא אל מנגב למעלה עקרבים היה החוט נלוז, שזה גדר ויצא, ובנליזה זו עבר צנה עד קדש ברנע ושם פסקה הנליזה, ועז"א והיו תוצאותיו, ולכן אמר בתורה (שם) "ויצא חצר אדר", כי מקדש יצא החוט לפנים, ובחצר אדר הגיע עד הקו הישר. ופה קצר וסמך עמ"ש בתורה:

(ד) "ויצא נחל מצרים". ובפ' מסעי (שם, ה) כתיב ונסב, וזה כמ"ש למעלה, כי באשר נלוז ממהלכו לפנים וכן הקיף הנחל עד הים שהיה פנימה אמר פה ויצא בבחינת נקודת הפגישה, ושם אמר ונסב בבחינת ששב בעוגל והיה בקרן זוית:

(ו) "בית חגלה". היתה חוץ מן החוט ושייך לבנימין (לקמן יח, כא), וכתף "בית חגלה" היה ליהודה (לקמן יח, יט), לכן אמר שם ועבר אל כתף "בית חגלה": "מצפון לבית הערבה". והיתה ליהודה, והיא בית הערבה שנחשב לקמן פסוק ס"א, והיה עוד בית הערבה לבנימין (לקמן יח, כב) והנזכר פה הוא מ"ש (שם, יח) ועבר אל כתף מול הערבה צפונה וירד הערבתה ושניהם כלל פה בשם בית הערבה:

(ז) "ועלה הגבול דברה". ר"ל מאבן בהן ירד לעמק עכור ומשם עלה דבירה, ודביר היה מיהודה (לקמן פסוק מט), לכן לא נזכר סימן זה בגבול בנימין (יח, יט): "וצפונה פנה אל" "הגלגל". פי' פה נטה החוט ממהלכו לצד צפון, ומ"ש אל "הגלגל" פי' אל הגליל, כי גלגל היה לפני עמק עכור בין הירדן ובין יריחו (כנ"ל ה, י; ז, כו), כי בגבול בנימין אמר (לקמן יח, יז) ויצא אל גלילות אשר נכח מעלה אדומים, ושם לא הזכיר אשר מנגב לנחל, כפ"ז נוכח מעלה אדומים ר"ל מגבול לה היו גלילות הרבה והיו לבנימין, וגליל א' מהם שהוא אשר מנגב לנחל היה ליהודה, ועליו כיון פה "אל הגלגל אשר נכח למעלה אדמים", אותו שהוא מנגב לנחל שזה היה מיהודה. ושם כיון על יתר הגלילות שהיו לבנימין, ולשם יצא חוט גבול בנימין. ונליזה זו שנלוז החוט צפונה נמשך עד עין רוגל, כמ"ש "והיו תוצאותיו אל עין רגל", ששם התחיל החוט לחזור אל קו הישר עד שעין רוגל היה תכלית הנליזה, וכשבא לגיא בן הנום היה החוט בקו הישר המגביל נגד דביר ואבן בהן. ובזה תבין מ"ש בגבול בנימין (שם, טז - יז) וירד עין רוגל ותאר מצפון ויצא עין שמש ויצא אל גלילות אשר נכח מעלה אדומים וירד אבן בהן, כי החוט שהלך מעין רוגל לעין שמש יצא לחוץ, ובבואו בעין שמש שם תאר עין שמש משלש רוחות, שזה גדר תאר, ומשם יצא אל גלילות מעלה אדומים כי חזר ונלוז לפנים, שגם ע"ז בא לשון יציאה, וירד אבן בהן ושם היה בקו הישר הקודם נגד גיא בן הנום:

(ח) "ועלה הגבול". עליה זו נמשכה עד מעין מי נפתוח ומשם התחיל לירד, כמ"ש חז"ל סבר למבניה בעין עיטם דמדלי טפי (זבחים נד ב): "היא ירושלם". נקרא כתף היבוסי על שישבו בו יבוס, וכשאמר "מנגב" מבואר שירושלים היה לבנימין ונחשב בנחלתו (יח, כח): "ועלה הגבול אל ראש ההר". פי' התחלת ההר בקצה שפועו, ובנחלת בנימין (שם, טז) קרא זה קצה ההר: "גיא הנום ימה". ר"ל ההר היה במערב של גיא בן הנום ובצפון של עמק רפאים:

(ט) "ותאר הגבול". כבר גדרתי שכל מקום שאומר ותאר, נסב בעוגל של שלש רוחות, ופה הקיף החוט בעוגל ולקח רצועה עגולית מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה, כמ"ש חז"ל (יומא יב א) רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ועליו מזבח בנוי, עד שבמעין מי נפתוח נשלם ההיקף הזה. ולכן אצל בנימין (יח, טז) לא נזכר ותאר, כי שם היה החוט בגבנונית העיגול לא בקערוריתו: "ותאר הגבול בעלה". קרית יערים היה ליהודה (פסוק ס), והיה מגביל כל רוחב גבול בנימין (יח, יד - טו), ומ"ש היא קרית יערים כי בעלה אחרת היה בנגב (פסוק כט), והיא בלה שנתנה לשמעון (יט, ג), וע"כ קרא לקרית יערים (ש"א ו, ב) בשם בעלי יהודה. ולפ"ז יצא החוט לצפון אל ערי הר עפרון, ושם הקיף את קרית יערים משלש רוחות ונכנסה בגבול יהודה, אבל כולה היתה בולטת מן קו המצר לצד חוץ נגד נחלת בנימין, ואצל קרית יערים בצד דרומו היה ים אחד או מקום שנקרא כן, וכאשר יצא החוט והקיף קרית יערים שב במסבתו שהקיף את קרית יערים פאת מערבו וצפונו, וחזר בפאת מזרח של קרית יערים ונסב אל דרומו והגיע ימה, וז"ש:

(י) "ונסב מבעלה ימה". כי לשם סבב כמין דל"ת. ובזה תבין איך יצויר שבנחלת בני בנימין (יח, טו) אמר שיצא הגבול מבעלה ימה ושם יצא ממערב למזרח, ואיך פגע בים הזה? רק ים זה היה בדרום בעלה בפאת מזרחו, ומן הים סבב אל הר שעיר, כי שלשלת הר יהודה נוגע בצד דרומו בהר שעיר, וחלק ממנו נקרא בשם "הר שעיר, ועבר" אל המערב והגיע מצפון לכסלון ואינו כסיל הנזכר בפסוק למ"ד שהיה בנגב וניתן לשמעון: "וירד בית שמש". משל יהודה (כי היה עוד בית שמש בנחלת יששכר (לקמן יט, כב) ובנחלת נפתלי (שם לד), וכן תמצא (ש"א ה, י; וא"ו, יב) שארון ה' הוחזר מעקרון לבית שמש ומשם לקרית יערים): "ועבר תמנה". שהיתה ליהודה (פסוק נז):

(יא) "ויצא". נלוז שנית לצד צפון אל כתף עקרון מפלשתים, והיתה ליהודה (פסוק מה): "ותאר" וכו' "שכרונה". היה חוץ למצר והקיפו מג' רוחות וחזר החוט למקום שהיה בו נגד כתף עקרון, ועבר ביושר אל הר הבעלה, ומשם יצא ונלז מישרו ליבנאל. ואינו יבנאל של נפתלי (יט, לג):

(יג) "אל פי ה'". בכל מקום כתוב על פי ה' לבד פה ולקמן (יז, ד) בחלק בנות צלפחד, ולקמן (כא ג) בערי הלוים כתוב "אל פי ה'", באשר בכל אלה כבר היה הצווי מקודם ע"י משה ואינה צווי חדשה, משא"כ בצווי חדשה כתיב תמיד על פי ה':

(יד) "וירש". זה היה בחיי יהושע. ומה שמשמע בס' שופטים שהיה אחרי מותו בארתי שם (א, יא), וכן הספור שבא פה מן פסוק ט"ו עד פסוק כ' הוכפל שם, ושם בארתי: (לב) "כל ערים עשרים ותשע". ובפרטן אתה מוצא ל"ח. וכתבו המפרשים כי אלה תשעה היתירות נטלו בני שמעון מחלקו של יהודה, ונזכר בנחלת שמעון, באר שבע מולדה חצר שועל ועצם ואלתולד וחרמה וצקלג ועין ורמון. ולא נחה דעתי בזה, א] שלא תמצא ל"ח רק אם תפרש מ"ש וחצור חדתה וקריות חצרון הוא חצור הם ד' ערים, ובאמת מ"ש (פסוק כה) חצרון היא חצור, א"כ עיר אחת היא כמו מ"ש (פסוק מט) וקרית סנה הוא דביר, (ופ' מט) קרית בעל היא קרית יערים. ועוד לא אבין מ"ש חצרון היא חצור והלא כבר חשב חצור (בפ' כג). ועוד שמה שחשב בנחלת שמעון (יט ג) בלה היא בעלה. ובתול (שם, ד), היא כסיל. וכן מ"ש (שם, ו) בית לבאות ושרוחן, הוא לבאות ושלחים הנזכר פה, כי בשמות הערים ואנשים יתחלף המבטא כנודע למעיין בחלופים הנמצאים בס' דברי הימים. וכפי שהבנתי מדברי חז"ל נראה שקינה ודמונה ועדעדה היא עיר אחת, שהעיר הראשיית היה שמה קינה, ומגרשי העיר היו שמם דמונה ועדעדה. וכן צקלג ומדמנה וסנסנה ג"כ עיר אחת, הראשיית היה שמה צקלג, ומגרשיה היו שמם מדמנה וסנסנה. וכן מ"ש וחצור חדתה וקריות חצרון הוא חצור, אינו בחשבון כי זה פירוש על חצור, ר"ל שכל אלה שהם חצור חדתה ר"ל חצר החדשה וקריות חצור והם בכלל חצור, ונתן סימן זה מפני שהיה עוד חצור בנפתלי (לקמן יט, לו. והוא הנזכר למעלה סי' יא), וכן לבאות ושלחים שחשבו המפרשים לשנים הם אחת, כמו שהוכחתי זאת בנחלת בני שמעון שלבאות ושרוחן שנזכר שם הם אחת, עיי"ש. ולפ"ז הם רק כ"ט ערים לא יותר. ובזה תבין דברי הגמרא המופלאים (גיטין ז ב) א"ל רב הונא בר נתן לרב אשי מאי דכתיב קינה ודמונה ועדעדה, א"ל מתוותא דא"י קא חשיב, א"ל אטו אנא לא ידענא דמתמוותא דא"י קא חשיב, אלא רב גביהה מארגוזא אמר בה טעמא כל מי שי"ל קנאה על חברו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין. א"ל אלא צקלג ומדמנה וסנסנה ה"נ, א"ל אי הוה רב גביהה מארגוזא הכא הוה אמר בה טעמא. רב אחא מבי חלזאה אמר בה הכי כל מי שי"ל צעקת לגימא על חברו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין, ע"כ. ואם תחרוש בעגלתי תמצא חדתם. כי הם ידעו כי קינה ודמונה ועדעדה הם עיר אחת ואפרכותיה, ורצו לבקש טעם מדוע חשב פה מחוזות ומגרשי עיר קינה שאינם בחשבון הערים מה שלא עשה כן בשום מקום, וזה שהשיב רב הונא בר נתן לרב אשי שאמר ליה מתוותא דא"י קא חשיב (ר"ל שחשיב הערים הקטנים גם כן) אטו אנא לא ידענא וכו', ר"ל הלא בכ"ז צריך טעם מדוע יחשב פה הערים הקטנים שאינם במספר. רק רב גביהה אמר ביה טעם, כי הדור ההוא היה שגור בפיהם שם עיר קינה עם מחוזותיה לסימן ואסמכתא אל דברי מוסר, ולכן הזכיר עיר קינה כפי שהיו רגילים להזכירה עם מחוזותיה לזכר המוסר שציינו בה לזכרון. וע"ז שאל הלא גם צקלג ומדמנה וסנסנה חשיב ג"כ עיר ומחוזותיה, וצריך ג"כ טעם מדוע הזכיר המחוזות, עד שבא רב אחא ואמר הציון של דברי מוסר שהיה להם גם בזכר עיר צקלג ומחוזותיה:

(סג) "ואת היבוסי". הסתירה שיש מפה לספר שופטים (סי' א) כתבתי ובארתי על נכון (שם פסוק ט):