מלבי"ם על דברי הימים ב כ

(א) "מהעמונים." מבואר לקמן שהיו מיושבי הר שעיר, וצ"ל ששם ישבו עמונים בעת ההיא:

(ב) "מעבר לים מארם." ארם הוא בצפון, והם היו מצד דרום ארץ ישראל, רק שהמגיד לא ידע איזה אומות הם וחשב שהם מארם:

(ד) "גם מכל ערי יהודה." כולל הערים מאפרים שהיו עתה תחת מלכות יהודה:

(ו) "הלא אתה." ר"ל שא"א שתעזוב אותנו לא ע"י חסרון היכולת ולא ע"י שינוי רצון ולא ע"י חסרון ידיעה. ואמר נגד חסרון היכולת, שא"א שנאמר שמזל האומות האלה וכח השר שלהם בשמים חזק ולא תוכל לנצחו, כי "אתה הוא האלהים בשמים". ולא שיתגברו מצד חזקם בארץ, כי "אתה מושל בכל ממלכות הגוים". ולא מצד גבורתם "כי בידך כח וגבורה", שלא נמצא כח ביד שום נמצא רק בידך, עד שכל גבורה וכח היא אצילות ושפע מכחך, כמ"ש (דהי"א כט, יב) ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל, וא"כ "אין עמך להתיצב", א"א שיתיצב מי עמך, כי אינך צריך להתגבר עליו רק שלא תשפיע עליו כח וגבורה רגע והיה כאין:

(ז) "הלא." ולא מצד שינוי רצון, שהלא אתה הורשת את יושבי הארץ הזאת מלפני עמך ישראל, ואם היית רוצה שישבו בה או"ה הלא כבר היו שם ולמה הורשת אותם, ואתה הלא בלתי משתנה ואם הורשת גוים מפני ישראל (כמ"ש) [כ"ש] שלא תטעם שם אחר שגרשתמו. ולא תאמר שאז היו ישראל זוכים לזה ע"פ מעשיהם ועתה נשתנה מעשיהם ונשתנה הרצון, כי הלא "ותתנה לזרע אברהם אוהבך", שלא היה הנתינה מצד מעשי ישראל בעת ההיא כי הנתינה הובטחה לאברהם לתת לזרעו מבלי השקף על מעשה, וא"כ היתה הנתינה "לעולם", וא"א שישתנה רצון זה:

(ח) "וישובו". וא"א שיתגברו מצד חסרון ההשגחה, כי בעת "ישבו בה בנו לך מקדש" ששם תשכון בתוכם, והיה "לשמך" הגדול שיתקדש על ידו בראותם כי אתה משגיח ומושיע, "לאמר:"

(ט)" אם תבא עלינו רעה נעמדה לפני הבית הזה". ובזה נעמוד "לפניך", אחר "כי שמך בבית הזה", וממילא שכינתך והשגחתך עלינו ע"י המקדש, וכן אתה מוכן להושיע ע"י התפלה במקדש (כמ"ש שלמה בתפלתו), וז"ש "ונצעק אליך ותשמע ותושיע":

(י) "ועתה." ר"ל ולא תאמר שהעמים האלה באים עלינו בדין ובמשפט, עז"א הלא הם "בני עמון ומואב ושעיר", שסרו ישראל מגבולם בעת שנכנסו לארץ, יען שאמר ה' שארצם (שכבשוהו מן הענקים שהוריש ה' מפניהם) ניתן להם ואין לישראל שם ירושה:

(יא) "והנה". ואיך יהיה זה הגמול לעשות לנו תחת זה לגרשנו מירושתנו, וא"כ אנו מבקשים משפט על העול הזה:

(יב) "אלהינו הלא תשפט בם". ולא תאמר שאנחנו בעצמנו נכין עצה וגבורה למלחמה, שאין לנו גבורה, כי "אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה". ולא עצה, כי "אנחנו לא נדע מה נעשה", רק "עליך עינינו":

(טו) "אל תיראו ואל תחתו". החתת הוא השפלת הרוח מצד שרואה א"ע חלוש נגד חברו הגם שאין ירא מרעתו, ור"ל אל תיראו שיעשו עמכם רעה ואל תחתו מצד שתחשבו שאתם חלשים נגדם ולא תוכלו לעשות להם רעה: "כי" המלחמה הזאת היא לא לכם, "רק האלהים ילחם עמם". וגם רצו לומר שהם אינם לוחמים עמכם רק עם האל (כמ"ש בתהלות סי' פ"ג שנוסד ע"ז (כמש"ש) כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרותו), וא"כ גם ה' ילחם עמהם:

(טז) "הנם עולים". עתה: "ומצאתם אותם". בעת שתפגשו אותם:

(יז) "לא לכם". ר"ל מה שאמרתי מחר רדו עליהם, אל תחשבו כי תרדו כדי להלחם, לא כן, רק תחלה "התיצבו" בחוזק, ואח"כ "עמדו", שא"צ להתחזק רק לעמוד ולראות (כמ"ש כ"פ בהבדל שבין נצב ובין עומד)" את ישועת ה'". ומה שאמרתי מחר רדו עליהם, היינו "שמחר צאו לפניהם" מבלי לעשות כל מאומה, כי "ה' עמכם", והוא יעשה:

(כ) "האמינו בה'". לעומת שצריך עצה וגבורה למלחמה, על הגבורה שהוא לחזק לב העם, אמר אינכם צריכים גבורה וחיזוק רק האמינו בה', ובזה "תאמנו," יאמין לכם ולא ישנה מה שהבטיח לכם. וכן "האמינו בנביאיו", שאמר שלא תעשו מאומה, כי בזה "תצליחו", בזכות האמונה:

(כא)" ויועץ". נגד העצה: "והעמיד משוררים לה'". מצד עצמו, שהוא בורא העולם: "ומהללים". מצד פעולותיו והשגחתו על ישראל בפרטות:" להדרת קדש". שמתראה לפניהם בהדרו: "בצאת". במה שהוא יוצא "לפני החלוץ," להלחם עם אויביהם: "ואומרים הודו לה' כי טוב." שאינו יוצא כדי להרע לאו"ה, רק כדי להטיב עי"כ לישראל, כי לעולם חסדו קיים עליהם:

(כב) "ובעת החלו ברנה". כמ"ש משוררים לה': "ותהלה". כמ"ש ומהללים: "נתן ה' מארבים". הענין היה כך, כי באשר היו שם ג' אומות מפורדות, מואב ועמון ושעיר, שהם היו שונאים זל"ז רק שהתאחדו נגד ישראל, ונתן ה' בלב מואב שיחשב מחשבות להשמיד את עמון ושעיר שכניו, והתחבר בלאט עם בני שעיר להשחית את עמון, וז"ש "שנתן ה' מארבים על בני עמון", שארב לו בערמה, ומי היו המארבים "מואב והר שעיר: וינגפו." בני עמון, ואז אחר שראה מואב שנחלשו בני עמון, רצה להחליש גם את בני שעיר והשלים עם בני עמון הנותרים בתנאי שיעזרוהו נגד הר שעיר, ואז:

(כג) "ויעמדו בני עמון ומואב על יושבי הר שעיר". והרגו בהם "להחרים ולהשמיד". כי מבני עמון לא הרגו רק מקצתם, כי רצה מואב שישאר מהם פליטה שהם יעזרו לו נגד בני שעיר, אבל את בני שעיר השמיד לגמרי, ועז"א "וככלותם ביושבי שעיר", שהם כלו לגמרי, ואז לא נשארו רק הפליטה מבני עמון, ולנגדם היה יכול מואב לעמוד: "עזרו איש ברעהו למשחית". ר"ל שאז נודע שמה שעזרו איש ברעהו היה להם למשחית, שע"י שעזרו בני שעיר תחלה על בני עמון ובני עמון אח"ז על בני שעיר עי"כ נשחתו מיד מואב. וגם ר"ל שאז היה מהומה ביניהם וחרב איש ברעהו והשחית כל איש לרעהו, כ"ז נראה מפשטות הכתובים. אולם בהשקפה הנכונה יפלא מאד איך היו אדום ומואב ובני עמון למחנה כבדה כ"כ עד שהתירא יהושפט מהם, והלא מואב היה תחת יד ישראל כל הזמן הזה ולא פשעו עד אחרי מות אחאב, כנזכר (מלכים ב' א, א; ג, ו), ואדום היה תח"י יהושפט ומלך אין באדום נצב מלך (מ"א כב, מח), ויהושפט ויהורם ומלך אדום הכו את מואב (מ"ב ג), ואיך התירא יהושפט מהם, ואם אסא שלא היה לו רק תק"פ אלף אנשי חיל נצח את הכושים שהיו אלף אלפים, איך התירא יהושפט שהיו לו חיל אלף אלפים וק"ס אלף? גם מ"ש בפסוק ג' ויגידו ליהושפט בא עליך המון רב מעבר לים מארם, פליאה מאד, שמואב ואדום ובני עמון היו בנגב יהודה, וארם בצפון, והים במערב? ומ"ש שהמגיד טעה הוא דוחק מאד. וע"כ כי מואב ואדום רצו לפרק אז עול שעבוד ישראל מעליהם והם שכרו גדודים רבים מעבר לים, והם האומות הנחשבים בתהלות סי' פ"ג שנוסדה על מלחמה זאת, פלשת עם יושבי צור באו מצד הים, וישמעאלים ובני אשור באו דרך ארם, והם התחברו ע"פ מואב ואדום ועמון להשחית את יהודה, ובאו מעבר לים מארם ומשם סבבו אל צד נגב א"י להתחבר עם בני עמון אדום ומואב, ובעברם דרך גבול מזרח א"י התחברו עמהם ההגריים שהיו שם (כמ"ש דה"א ה, י), ובחצצון תמר התחברו העמלקים עמהם (כמ"ש בראשית יד, ז), ועז"א שם אשר אמרו נירשה לנו את נאות אלהים, מזכיר מ"ש בפסוק י"א לגרשנו מירושתך, ובעת המהומה עזרו לכל א' החיל שהיו מבעלי בריתו, ועי"כ היה מהומה ביניהם וחרב איש ברעהו:

(כד) "על המצפה למדבר". זה היה מדבר ירואל (בפסוק טז):

(כה) "רכוש." כסף וזהב: "ופגרים." הלבושים "בכלי חמודות: וינצלו". לא יכלו לקחת כל השלל, ונצלו והפרישו "לאין משא", היינו דברים שאינם משא כבדה, ובכ"ז בזזו ימים שלשה יען שהיה השלל רב:

(כז)" לשוב". גמרו בדעתם לשוב בשמחה, כמ"ש ויבואו בנבלים וכו': "כי שמחם ה' מאויביהם". ראו שמה שבאו עליהם אויבים היה מאת ה' כדי לשמחם בישועתו:

(ל) "ותשקט". תוך המדינה: "וינח מסביב". מאומות שסביב א"י:

(לג) "הבמות לא סרו". וזה לא היה מאשמת יהושפט שהוא לא הקריב בבמה כמו אסא אביו, רק מצד "העם שלא הכינו לבבם," ואם היה מסיר הבמות היו מורדים נגדו, כי היה זה מצוה בעיניהם שיהיה מוקטר מוגש לשמו בכל מקום, וכמ"ש הלא הוא אשר הסיר חזקיה את במותיו, ולא הכינו לבבם לדעת שהעבודה לאל המיוחד הוא רק במקום מיוחד:

(לד) "בדברי יהוא". שהוא כתב דברי הימים למלכי יהודה בעת ההיא: "אשר". כמו "ואשר העלה", ר"ל הספור שנזכר במלכים ב' סימן ג':

(לה) "הוא הרשיע." כי אחאב הסתה אותו איזבל אשתו, והוא הרשיע מעצמו:

(לו - לז)" ויחברהו". תחלה עשו האניות בשותפות ונשברו, וזה פו' למ"ש במ"א (כב, מט) שיהושפט עשה אניות ונשברו, היינו בשותפות עם אחזיה. ומש"ש "אניות תרשיש", פי' עזרא דהיינו ללכת תרשיש, להוציא מדברי הרי"א (שהבאתי בפי' מ"א י, כב): בעציון גבר. שם היה החוף, וישברו אניות "בעציון גבר" כמ"ש במלכים שם, ועיי"ש פסוק נ':