מלבי"ם על בראשית ג ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


(ג - ד) מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו. ולא היה זה גזרה רק מצד שהזהיר אותנו פן תמותון שהוא סם המות, וע"כ הוסיפה לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. כי אחר שהוא סם המות הממית תיכף יש להזהר גם מנגיעתו. ומזה מצא הנחש מקום לפתותה במ"ש לא מות תמותון. ובזה למדנו דרך ההסתה ופתוי הנחש אשר הוא נוהג עוד היום הזה, שאם יבא אדם לדרוש אחרי טעמי המצות כאשר יעשו המתפרצים בעם שידרשו עליהם מדוע אסר ה' מינים הטמאים וירצו למצוא בהם הטעם שהם מזיקים לגוף האוכלם, וכשיתברר להם אח"כ שאין בהם סכנה לגוף ישליכו המצוה אחר גום, שאם לא היתה האשה דורשת הטעם רק היל"ל שה' צוה ומי ימרה את דברו ואנחנו לא נדע טעם מצותיו לא היתה באה לידי כך:


 

<< · מלבי"ם על בראשית · ג ד · >>