מלאכת שלמה על תמיד ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על תמיד · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

אמר להם הממונה:    הוא ממונה לכך לסדר עבודות היום ואמר להם לאחר שבאו ללשכת הגזית שתפלתו של אדם נשמעת במקום ד' אמות של תורה הרא"ש ז"ל. וז"ל הראב"ד ז"ל הממונה כתוב בתוספי צרפת דפירש רש"י ז"ל במסכת יומא דממונה הוא סגן וקשה על פירוש ומירושלמי דקחשיב חמשה דברים שהסגן משמש ואלו הן אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך כשהיה מטיל גורלות ביום הכפורים והניף הסגן בסודרים ואחז הסגן בימינו והעלהו וכו' ולא קחשיב הני בהדייהו. ונראה דברי ה"ר יצחק ב"ר שמואל ז"ל שפירש כך דממונה לאו סגן הוא ועוד במסכת סוטה פ' משוח מלחמה מסיק בהדיא דסגן לאו ממונה הוא ולשם תעיין:

ברכה אחת:    בפ"ק דברכות מפרש מאי ברכה אחת איכא דאמרי יוצר אור וא"ד אהבה רבה: [הגה"ה כתוב בתשובות הרשב"א ז"ל בסימן שי"ז ובסימן שי"ח וז"ל ברכת אהבת עולם אינה סמוכה אלא מעיקר מטבעה כך נתקנה בלתי פתיחה ולא מדין סמיכותה אינה פותחת אלא שיש קצרות חותמות ואינם פותחות ועל כרחנו יש לנו לומר כן שאילולי כן לעולם היה להם לתקן בה פתיחה הואיל ולעתים אומרה בפני עצמה ממה שאומרו בברכות שלפני ק"ש אין מעכבות זו את זו ופירשו שאין מעכבות להקדים וכדרך שנהגו בברכת אשר ברא ששון ושמחה שפתחו בה אע"פ שהיא סמוכה הואיל ולעתים נאמרת בלא סמיכות בדליכא פנים חדשות וכל ימי המקדש היתה אהבת עולם נקראת יחידית והלכך היה להם לפותחה וזו ראיה חזקה בעיני כראי מוצק וכן הוא באמת בלי ספק ולא מצאתי פי' מכוון בלי קושיא במשנתנו דאחת ארוכה ואחת קצרה אלא בענין זה שנתברר לי וחומה בצורה היא אם לא ישפוך אדם עליה סוללה ע"כ בקיצור]:

שלש ברכות:    מפרש ואזיל מאי ניהו שלש ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים היינו שים שלום אבל ברכת כהנים כהלכתה כגון הפסוקים לא היו עדיין אומרים:

ברכה אחת למשמר היוצא:    התם נמי במסכת ברכות פ"ק מפרש דמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששינן שמו בבית הזה ישים ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות ותמה אני למה עכשיו מתפללין יותר לאחר זריקה דמוטב להם [להתפלל] קודם שחיטה וזריקה כדי שיתקבל קרבנם ברצון כי הזריקה היא עיקר ואיני יודע אם בעבור זה היו עושין עכשיו את תפלתם מפני שיש לומר שבלא זה היה להן להמתין עד שישהו האברים במלח בכדי שיעור יציאת הדם שהרי מצינו גם בלב שהיה מוציא את דמו ובכל ענין שהיו יכולין למעט בדם האברים היו עושין והיכא דלא אפשר כגון בכבד לא אפשר שאינו נראה לומר דאביי דאמר בפרק הקומץ רבא וכן לקדרה אהא מתניתין קסמיך דס"ל לאביי אם לא היו מולחין כפי השיעור שצריך לקדרה א"כ מה מועיל ששוהין לקרות ק"ש אחר מליחה אע"פ שיכול להיות שאין איסורא בכך אם היו כך מקריבין בלא שהייה מ"מ כיון שבלא זה היה להם לקרות ק"ש היו שוהין מלקרות עד לאחר המליחה כדי לעשות מצוה מן המובחר שיצא כל הדם עכ"ל ז"ל וע"ש בפרק הקומץ רבא ברש"י ותוס' ז"ל. ואיתה בתוספת פרק אלו נאמרין (סוטה דף ל"ח:)

קראו עשרת הדברים:    טור א"ח סימן ח':

שמע:    אע"פ שעדיין לא הגיע זמן ק"ש כדאמרינן במסכת יומא הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו היו צריכין להקדים לקרות קודם הזמן כדי לעסוק בעבודת התמיד. ה"ג וברכו שלש ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים כי לא היה להם פנאי להתפלל י"ח ברכות והיו מתפללין שיהא קרבנם לריח ניחוח ולא היו אומרים והשב העבודה לדביר ביתך וגם לא היו מסיימין המחזיר שכינתו אלא שאותך לבדך נעבוד ביראה בא"י שוכן בציון. וברכת כהנים היו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו' ומתפללין על נשיאות כפים שיש להם לעשות אחר הקטרת אברי התמיד שיסכים הקב"ה על ידם לברך את ישראל כדרך שיתפללו רצה על עבודת התמיד אבל לא היו נושאים עחה עד אחר הקטרת אברים כדתנן לקמן כדכתיב וירד מעשות החטאת והעולה ואח"כ וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ואין לומר שהיו נושאין כפיהם עתה בשעת הברכה ונושאין כפיהן שנית בשעת הקטרה דהא תנן במסכת תענית בשלשה פרקים הכהנים נושאין את כפיהן בשחרית במוסף ובנעילה [הגה"ה כך מצאתי הלשון בהרא"ש ז"ל דמלת ובמנחה דגרסינן התם בר"פ בתרא דתעניות ליתה בפירושו וא"כ נלע"ד דה"פ מלת במנחה איני מזכירה כדי להקשות דמנחה דקתני סתם היינו אליבא דר"מ ולית הלכתא כותיה דהא קיימא לן דאין נשיאות כפים במנחה מ"מ עדיין הם ד' פעמים ביום אי איתא שהיו אומרים ג"כ ברכת כהנים בנשיאות כפים קודם הקטרה ומלות וא"כ הוו ד' פרקים נראה שצ"ל ד' פעמים ואם היה מזכירה והוה מיבעי ליה למימר וא"כ הוו חמשה פעמים כך נלע"ד] וא"כ היו ד' פרקים אלא היו אומרים הברכה עד שמגיעין לפסוקים ומדלגין הפסוקים ואומרים שים שלום ויש ספרים דגרסי וברכו את העם שלש ברכות ול"ג ליה דלא היו נושאין כפיהם לברך את העם כדפרישית ואין לפרש את העם כלומר עם העם שהיו העם מברכין עמהם דהא אמרינן הקורא עם אנשי משמר לא יצא ולמה היו אומרים אמת ויציב מאחר שלא קראו את שמע וגם למה התפללו רצה וברכת כהנים קודם שיתפללו י"מ ברכות הרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל גריס וברכו את העם ופירש שר"ל שהעם היו מברכין אמנם בפ' ששי דהלכות תמידין ומוספין לא הזכיר מלת עם וצ"ע בפ"ק דברכות ברש"י ז"ל אגמרא דבשחר שפירש שם את העם עם העם אע"פ שהוא עצמו הביא שם הא דהקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא:

וברכת כהנים:    הרמב"ם ז"ל שם בהלכות תמידין ומוספין כתב במקום ברכת כהנים שיש שלום וכמו שפירש הכא למתניתין וכולה מתניתין שם פ' ששי סימן ד':

מוסיפין ברכה אחת:    משמר היוצא מוסיף הברכה ואומר למשמר וכו' כך צ"ל בפירש רעז"ל. והקשו תוס' ז"ל שם בפ"ק דברכות דף י"ג תימה קצת מאי היא הואיל ולית בה לא שם ולא מלכות ע"כ. ופירש שם רש"י ז"ל דמשמר היוצא עושה תמיד של שחר ומוספין ומשמר הנכנס עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין ושכן הוא במסכת סוכה ע"כ. עוד כתבו תוס' ז"ל ר"פ היה קורא דהא דאסיקנא בפ"ק דברכות דסדר הברכות אינם מעכבות דשמעת מינה הא ברכות מעכבות מיירי דוקא בצבור דייקא נמי דקתני דעלה הוא דאתמרא האי מסקנא דקתני אמר להם הממונה אבל ליחיד אפילו ברכות אינם מעכבות כדאיתא בירושלמי ע"כ בקיצור:

משנה ב[עריכה]

אמר להם וכו':    ביד פ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סימן ד' ובפ"ד דהלכות תמידין ומוספין סימן ז' ח' ובפרק ששי סימן ד':

מי מעלה אברים [מן הכבשן (לכבש):    כהן אחד היה מעלה את כולן. הוא מעלה אותן כל כהן וכהן באברים שזכה בהן הרא"ש ז"ל: (הגה"ה ואע"פ שהלשון נראה שהוא מוטעה הענין אפשר שהוא מובן):

רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו':    פ' שני דיומא דף כ"ו ופירש שם רש"י ז"ל הוא מעלה אותם למזבח אבר שזכה בו להוליכו לכבש חוזר ומעלהו לאחר זמן למזבח וכשהיו מוליכין אותו מניחין אותו מחציו של כבש למטה כדי שלא יצטרך להוליכו כל הכבש והולך ועולה בכבש וכשמגיע למקום שהאברים שם נוטלן והכי תנן במסכת שקלים אברו התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח ע"כ:

משנה ג[עריכה]

מסרום לחזנים וכו':    שם פרק שני דיומא דף כ"ד:

וחלונות היו שם:    נראה דאלשכת הגזית קאי משום שהיו מפיסין שם והיו עושין חלונות בתוך החומה הראב"ד והרא"ש ז"ל. ושם ביומא פרק שני פליגי אמוראי באיזה בגדים היו מפיסין רב נחמן אמר בבגדי חול היו מפיסין ואותן שזכו בעבודת היו פושטין מכנסי חול ולובשין מכנסי קודש כי הם קודמין לכל הבגדים כדכתיב ומכנסי בד יהיו על בשרו ואח"כ החזנים מפשיטין בגדי חול מעליהם ולא היו מניחין עליהם אלא מכנסי קדש שלבשו ואחר כך מלבישים אותם בגדי קדש ורב ששת אמר בבגדי קדש היו מפיסין וכו' כדפירש רעז"ל והוא ג"כ פירוש הרמב"ם ז"ל וביד פ"ח דהלכות כלי המקדש סימן ח' ט' ובפ"ד דהלכות תמידין ומוספין סימן ב' ושם בהלכות כלי המקדש כתב שארבע חלונות היו לכל משמר אחד למכנסים ואחד לאבנטים ואחד למצנפות ואחת לכותנות נמצאו תשעים וששה חלונות לכל הכ"ד משמרות ע"כ:

משנה ד[עריכה]

מי שזכה בקטרת וכו':    פ"ק דיומא דף י"ד:

היה נוטל את הכף:    לאלתר אחר שהפיסו לקטרת היה מתעסק הזוכה להכין כל הצריך לקטרת כדי שיהיה מזומן לאחר הטבת שתי נרות הכל שלא יצטרך המקטיר כי אם להקטיר וכמו שאמרנו כמו כן בתמיד עצמו שהיו מושכין אותו לבית המטבחיים וגם היו מבקרין אותו לאור האבוקות ואע"פ שעדיין לא היו שוחטין באותה שעה כדקתני בפירקין דלעיל כך היה בכאן בקטרת:

והבזך היה בתוכו:    נראה דבשביל כך היה הבזך לתוך הכף מפני שהבזך היה מלא וגדוש קטרת וכל דבר שהוא מלא ממש אינו נוח להוליך אלא משוקע בכלי אחר ולפיכך היו עושין אותו גדוש להרבות בסימן הברכה ולפי שהקטרת הוא דבר שהוא דק כדכתיב ושחקת ממנה הדק ויש לחוש שלא יפול לתוכו מן האבק או עפר או צרור קודם שיגיעו אצל המזבח ויתערב לתוכו ויהיה פסול והיה צריך לכסוי לפיכך כסוי היה לו:

וכמין מטוטלת נתונה עליו מלמעלה:    ופירש כסוי זהב דומה לחתיכת בגד שאין לה שפה ולא ידענא טעמא שפיר אמאי לא עשו כסוי עם השפה כדרך כל הכסויין ושמא שר"ל סימן לדבר שהקטרת מעשרת את העניים ועשו אותו דוגמת עניות במקום עשירות שהעניים דרכן לצאת במטלית ועשו סימן זה של עניות למעלה ע"ג הקטרת לומר שהיא מעשרת לעניים למעלה למעלה ובשביל כך אין להביא מכאן ראיה לא לענין חציצת מזרק בתוך מזרק ולא לענין לקיחה ע"י דבר אחר דהכא כיון דאי אפשר בלא שני כלים א"כ כחד כלי דמי הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ וזה לשונו וא"ת והרי כף חוצץ בין ידו לבזך והוי חציצה כדאמרינן בזבחים דמזרק במזרק חוצץ וי"ל כיון דצורך עבודה הוא לא להוי חציצה א"נ הוי כמו לקיחה ע"י דבר אחר דשמה לקיחה בפרק לולב וערבה וכן פירש ר"י בזבחים דלא הוי חציצה כשאוחזו בדפנות אלא כשאוחזו בשוליו ע"כ:

וכמין מטוטלת:    נוסחא אחרינא מטולטלת והיא גרסת הערוך והיא פירש שני להרא"ש ז"ל וכמו שפי' רעז"ל. וביד פ"ג דהלכות תמידין ומוספין סימן ד':

[הגה"ה לשון הר"ס ז"ל וכסוי היה לו פירש הרמב"ם ז"ל לבזך וכן מטוטלת היה עליו פירוש על הבזך מלמעלה מן הכסוי וקשה דהא תנן בפרק בתרא וכף וכסויה ביד אחד משמע שהכסוי הוא של הכף ולא של הבזך ובחבורו הגדול כתב שהמטוטלת היתה על הכף והכסוי לבזך ולפי זה אפשר לפרש הא דקתני כף וכסויה למטוטלת קרי כסויה ומ"מ קשה הא דתנן התם והבזך ביד אחד אמאי לא קתני והבזך וכסויו כי היכי דקתני כף וכסויה ואם נפרש כסוי היה לו קאי אכף ניחא שפיר ע"כ]:

משנה ה[עריכה]

ה"ג ופינה את הגחלים אילך ואילך וחתה וירד:    ומטעם זה היה מפנה את הגחלים אילך ואילך משום דגחלים גסות ובוערות היה חותה אבל הגחלים העליונות הם כבויות ואינם לוחשות כמו התחתונות אבל ל"ג מן המאוכלות הפנימית גליון. אבל הרא"ש ז"ל כתב דה"ג ועלה לראש המזבח וחתה וירד ועירן לתוך של זהב וכו' ול"ג ופינה את הגחלים אילך ואילך וחתה מן המאוכלות דגבי תרומת הדשן הוא דתנן הכי דמצותו באותן הקרובים להיות דשן ומאוכלות ואין בהן ממשות של גחלים אבל הכא בעינן גחלים לוחשות ובוערות כדכתיב גחלי אש ואגב משנה דתרומת הדשן כתבוה ג"כ כאן ע"כ. וז"ל הראב"ד ז"ל נטל מחתת הכסף וחתה מן המאוכלות הפנימיות מן הגחלים פנימיים בין גזרי המערכה שניה של קטרת שהיתה על מזבח החיצון כי הפנימיים לעולם מתאכלין יותר מן החיצוניים וירד ועירן בתוך של זהב וה"נ תנן בפרק טרף בקלפי בכל יום חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב ע"כ:

נתפזר ממנו כקב גחלים:    נ"א ממנה. ותוס' ז"ל ס"פ טרף בקלפי כתבו אלישנא קמא דקאמר התם אביי המכבה אש מחתה או אש מנורה אפילו שאינם כבר בראש המזבח חייב שהקשה רבינו שמחה דהתנן הכא נתפזר הימנו כקב גחלים מכבדן לאמה ופירש רש"י ז"ל לאמת המים שבעזרה וקשה לאביי ופירש הוא ז"ל דהאי אמה אינה אמת המים אלא מקום הוא ורבינו יצחק ב"ר ברוך תירץ דמכבדן לאמה לאחר שכבו ועוד יש שם תירוצים וחילוקים אחרים נחמדים ע"ש. ואיתה נמי בתוס' דפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ"ג) ותוס' ר"פ קדשי קדשים ודס"פ כל התדיר וירושלמי פרק טרף בקלפי (יומא דף מ"א) ודפרק חומר בקדש דף ע"ט. והתם ביומא פרק טרף בקלפי (יומא דף מ"ד) מייתי תוספתא דקתני בה כלשון מתניתין נתפזר ממנו קב גחלים ורמינן עלה מדתניא קביים דבשלמא הך דתני קב אתיא כרבנן דאמרי התם בכל יום חותה בשל ארבעה קבים וכו' אלא הך דתני קביים מני לא רבנן ולא ר' יוסי דהא ר' יוסי אמר התם בכל יום חותה בשל סאה ומערה בשל שלשה קבין ולדידיה שלשה מתפזרין ומוקי לה רב חסדא לההיא דקביים אליבא דר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא דאמר בשל קביים היה מכניס וחותה בשל ד' קבין רב אשי אמר אפילו תימא ר' יוסי וה"ק בכל יום היה חותה בשל סאה מדברית ומערה לתוך שלשה קבין ירושלמיות פי' דסאה מדברית ששה קבין מדבריות וכשבאו לירושלים הוסיפו שתות על המדות ונעשו ששה קבין מדבריות חמש ירושלמיות וכשחותה בשל סאה מדברית ומערה לתוך ג' קבים ירושלמיות נתפזרו לו קביים ירושלמיות. וז"ל הראב"ד ז"ל היה מכבדן לאמה י"מ דלאחר שכבו היה מכבדן לאמה מפני שקשה להם אם היה מכבדן לאמה קודם שכבו היה חייב אפילו בחול משום מכבה גחלת של מזבח ללישנא קמא דפרק טרף בקלפי אליבא דאביי דאמר חייב וכן לרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר המוריד גחלים מעל המזבח וכיבה חייב. ויש שאמר דהכא לדברי הכל פטור משום דאתקצי למצותה וכבר נעשית המצוה בו ואינו צריך כלל ונותנין טעם לדבר שכך הוא שאם היה בהן קדושה היה צריך להחזירם למזבח כדין גחלת שפקעה מע"ג המזבח ולא לכבדן לאמה כדאיתא במסכת מעילה פ' חטאת העוף. וגם נראה לומר כל דבר שהוא צורך גבוה ומכבה אינו חייב משום מכבה שהרי כל חותה גחלים הוא מכבה כדאיתא במסכת כריתות בפרק ספק אכל וא"כ היה חותה במחתה אלא ש"מ דכל מה שהוא צורך גבוה אין בכך כלום וה"נ הכא משום נוי העזרה דכתיב זה אלי ואנוהו שרי אבל בשבת שאסור לטלטלו היה כופה עליו פסכתר דאע"ג דגרף של רעי מותר לטלטלו ממקומו למקום אחר שלא יראה ומחמת מיאוס היינו דוקא גרף של רעי או צואה וכיוצא בה אבל גחלת או מיאוס אינו יכול לטלטלו ועוד שיעשה גרם כבוי כי ודאי נראה דלאו לאחר שכבו עסיקינן אלא בעבור שהיו מכוערות היה מכבדן לאמה דאי ס"ד דלאחר שכבו קאמר א"כ למה היה צריך לכפות עליו פסכתר דבשלמא אי אמרת דבשלא כבו עסיקינן מש"ה כפו עליו פסכתר דחיישינן שמא יהנו מהן וכדאמרינן נמי גבי חמץ דכופה עליו כלי אלא אי אמרת דבשכבו עסיקינן א"כ מה הנאה שייכא בהו:

פסכתר:    מפרש בערוך ועשית סירותיו מתרגמינן פסכתרוותיה ובסוף עירובין נמי אמרינן כפין עליו פסכתר ומפרש שהן כמין כפיפות של נחושת ובמגלת סתרים דרבינו נסים מקשה מההיא מתניתין דמייתי פ' חומר בקדש הסלת והקטרת והלבונה והנחלים שאם נגע ט"י במקצתם פסל את כולם וכיון דהכא תנן מכבדן לאמה א"כ ש"מ לא קדשי במחתה שאם נתקדשו בכלי שרת היו טעונין גניזה ולא לכבדן לאמה והכא במשנת ר' עקיבא כיון ששנינו דט"י פוסל בגחלים א"כ ש"מ נתקדשו כבר בכלי שרת דכל זמן שלא קדש הכלי את מה שבתוכו לא פסיל בהו ט"י וה"נ מוכח בפ"ק דשבועות דכל זמן שהקטרת קדושת דמים לא פסיל בה ט"י ובמסכת יומא פ' הוציאו לו מסיק נמי אהך מתניתין גופה דקטרת וגחלים מדקא פסיל בהו ט"י פסלא בהו נמי לינה ומסתמא דגחלים לא הוו בכלי אחר כי אם במחתת הכסף א"כ היכי משכחת לה בגחלים שמכבדן לאמה וכתבו ז"ל שכך מתרץ בירושלמי בחומר בקדש דההיא משנת ר"ע דקתני ט"י פסיל בגחלים היינו גחלים של יום הכפורים דהנהו ודאי קדשי משום דבאותה מחתה שהיה חותה בה היה מכניס כדתנן בפרק טרף בקלפי אבל בגחלים של כל יום ויום לא משום דבכל יום חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב וכיון שהוא עתיד לערות אותם משמע שאין אותו הכלי מצרפן וגם משמע דאינו מקדשן כיון שאינו מתכוין לכך שיהיו קדושים בתוכו כגון הכא גבי מחתה של כסף לפיכך מכבדן לאמה שהרי לא נתקדשו עדיין דאע"ג דאיכא למימר דמחתה של כסף כלי שרת היתה ס"ל כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והרי לא היה דעתו לקדשן כי אם במחתה של זהב דהרי מסיק התם בירושלמי רשב"ל לטעמיה דהך מתניתין דהסלת והקטרת שהקשה ר"ש בן לקיש יודעין היו שכלי שרת מחברן ומה בא להעיד על שיירי מנחות שהיו מחברין את עצמן והפירוש נראה לומר כדמסיק בפרק חומר בקדש שאני מנחות אע"פ שאין צריכין לכלי הכלי מצרפן והיינו דקא מפרש בירושלמי ר' יוסי בר' חנינא משום ר' יוחנן מפני מה אמרו שיירי מנחות מחברין את עצמן מפני שנזקקו לכלים כלומר מפני שבשעת קמיצה היו צריכין להיות בכלי ורב אחא בשם ר' יוסי ס"ל דלאו אשיירי מנחות הוצרכו להעיד אלא על הסלת והקטרת והלבונה והגחלים דלאו אוכלין נינהו אפ"ה מיפסלי בט"י וקפריך התם לר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא ניחא סלת וקטרת ולבונה כלומר בסלת וקטרת ולבונה משכחת לה דצריכין להיות בכלי אבל בגחלים היכי משכחת לה דצריכין להיות בכלי כיון שהיה חותה ומערה לתוך כלי אחר נמצא שכל זמן שהן בעזרה אינם צריכין כלל לאותו כלי שהם בתוכו וגם אחר שעירן לתוך של זהב אם היה רוצה עדיין לערותם לכלי אחר היה יכול רק שלא היה מפזר מהם כלום מכאן ואילך ומשני דבנחלים של יום הכפורים קאמר דבאותה שהיה חותה בה היה מכניס וטעמא כדמפרש במסכת יומא משום חולשא דכ"ג שלא לערות מכלי אל כלי ודאי הוזקקו לכליין קרינן בהו והכלי מצרפן והיינו דקא מסיים בירושלמי ובגחלים של כל יום לא כההיא דתנן נתפזר ממנו כקב גחלים מכבדן לאמה כלומר משם נמצינו למדין שלא היו הן מקודשין במחתה אותן הגחלים של כל יום כיון שהיה מכבדן לאמה וכ"ש שאין הכלי מצרפן ועוד שכיון שיותר היה חותה מן הגחלים ממה שהיה צריך לקטרת על כן היה לו שלא להקדישן עד שיערה לתוך המחתה שהיה מקטיר בה דלא יתכן קצת גחלים להיות קדושים וקצת שלא להקדיש ור' מתניה מקשה לשם בירושלמי לר"ל ור"י דמפרשי משום דהוזקקו לכליין וכי סלת וקטרת ולבונה וגחלים לאו בכמה כלים הם קריבין כלומר הרי הקטרת והסלת והלבונה והגחלים זה בכלי שלו קרב וזה בכלי שלו קרב ואעפ"כ דכשהם ביחד כולם בכלי אחד דמצרפן לר' מתניה משמע דהסלת והקטרת והגחלים והלבונה לאו בלשון או או קתני אלא ממש שהם כולם ביחד קאמר ואעפ"כ מצטרפין דלא תליא מילתא בזקיקת כליין אלא ס"ל דאפילו אם הקדיש בכלי חול אעפ"כ מצטרף דלא קפיד קרא אלא אקדש ולאו אכלי קדש דאע"ג דמכף אחת וכו' ילפי' דכלי מצרף מ"מ איכא למימר דלא קפיד קרא אלא אקדש שבו וכף דנקט אורחא דמילתא נקט דאורחיה דקטרת להיות בכף ובתוס' דחגיגה פירש לשם ריב"א הלוי ז"ל דאפילו כלי של חול מצרף דבר של קדש וס"ל לר' מתניה דלא אתא ר"ע לאשמועינן אלא שהקטרת והגחלים כלי מצרפם אע"ג דלאו אוכל נינהו אבל היו יודעים שכלי שרת מחברן או אפילו כלי חול יכול להיות שמחברין לקדש כמו שכתבנו ולא בא להעיד אלא אמילי דלאו אוכלין שמחברין כיון שהם קדש וזה הפירוש נראה מכוון יותר מעניינים אחרים שעלו כמו כן במחשבה לכתוב אבל מפני שלא נתיישבו כמו זה הנחנום וכל זה מה שכתבנו לא הכריחנו אלא הירושלמי ומגלת סתרים אבל אם לא זה היינו יכולים לפרש ההיא דמשנת ר' עקיבא אפילו בגחלים של כל יום וכגון בשכבר עירה לתוך מחתה של זהב שבה היה מקטיר ולא היה צריך לגחלים של יום הכפורים וגם בתלמוד שלנו לא משמע בהדיא דדוקא כלי שרת כדפירשו בתוספי חגיגה אבל לשון הירושלמי קצת הוא יוכיח דבעינן כלי שרת מדקא מסיק בהדיא לישנא יודעין היו שכלי שרת מחברין וכו' אבל יכול לומר דאורחא דמילתא נקט משום דאורחיה דקדש להיות בכלי שרת ועוד היינו יכולין לומר משום דמכבדן לאמה אינה ראיה לומר שבשביל כך לא נתקדשו במחתה שהרי הדמים כמו כן היו נשפכין לאמה ואפילו שנתקדשו בכלי כדתנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון וה"נ הני גחלים היו מתכבדין כמו כן לאמה כיון שנעשית כבר מצותן:

אחת שהוא מושך בה:    י"ל שמתניתין ר"ש היא דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל וכו' או י"ל לא חיישינן לגרירה אפילו לר' יהודה מפני שהרצפה של שיש היתה כולה ולפי שמוכיח במסכת שקלים דלשכת כלים במקדש היתה דהיינו או סמוך לחומת בית המקדש ונמצא היתה בנויה או בעובי חומת בית המקדש ונמצא פסכתר זה לוקחין משם או יש לפרש שאצל המזבח היתה רגילה להיות לצד מערבי של מזבח לפיכך היתה בגובהה של עזרה והגחלים שנתפזרו היו מלמטה יותר בשפוע העזרה וכדתנן ירד ועירן לתוך של זהב דהיינו שירד מן הכבש והיה מערן כלפי מזרח המזבח כדי שיהא קרוב לאמה יותר בשביל כך כשהיה בשבת והיה צריך לפסכתר היה צריך למושכו ממקום גבוה אצל הנמוך כי הגחלים היו במקום הנמוך יותר מן הפסכתר מפני שהעזרה משופעת כפי גובהו של הר הבית ועל כן היה צריך שתי שרשרות באחד היה גורר ומושך את הכלי ממקומו ואותם שרשרות יש לפרש שהיתה קבועה בדופן הכלי ובשרשרת שהיתה מלמעלה היה אוחז בידו האחת מלמעלה שלא תתגלגל הכלי בשעה שמושך כי דרך הכלי כשנמשך ממקום גבוה למקום הנמוך מתהפך ומתגלגל עכ"ל הראב"ד ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל אחת שהוא מושך בה ויורד כי היה ממלא אותה אפר להורידו מע"ג המזבח ואוחז בשלשלת ומושך והאחר אוחז בשלשלת מלמעלה כדי שלא תתגלגל כי היתה עגולה מלמטה כמין יורה:

ועל השרץ בשבת:    שנמצא בעזרה וחוששין שמא יגע בו אדם וכופין עליו פסכתר ואין מוציאין אותו בשבת משום איסור מוקצה ויש שבות שאסרו במקדש כדאמרינן גבי לחם הפנים דנטילת קנים והנחתן אינם דוחין את השבת וכדאמרינן בפסחים גבי מקלות היו שם וי"מ משום דעזרה ר"ה היא ונ"ל שטעו בהא דאמרינן בפ"ק דפסחים זאת אומרת עזרה ר"ה היא ולא היא התם לענין ספק טומאה קאמר אבל לענין שבת כיון דמוקפת מחיצה ודלתותיה נעולות בלילה ואין שעריה זה כנגד זה הוי רה"י מן התורה ע"כ. ובערוך נראה דגרים פסקטר בקוף וטית:

כופין אותו על גב גחלים:    מצאתי מוגה על קב גחלים. וביד פ' ששי דהלכות תמידים ומוספים סימן ד:

משנה ו[עריכה]

הגיעו בין האולם ולמזבח:    אותם שזכו בקטרת ובמחתה נכנסין להשתחוות אחר הקטרת:

לדבר בשיר:    בשעת הניסוך הר"ר אשר ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל פירש הגיעו בין האולם פירוש כל אותם שזכו בתמיד כי מכאן והלאה קודם הקטרת אברים היו מתעסקין כולם להשתחוות על כן היה מרמז להם הממונה במגריפה שיכנסו להשתחוות ע"כ ומתוך פירושו ז"ל נראה דלא גריס נטל אחד את המגריפה אלא נטל את המגריפה וכן כתב עוד בהדיא נטל את המגריפה פירוש הממונה ולמעלה כבר פירשתי מהו מגריפה ע"כ. וביד פרק ששי דהלכות תמידין ומוספין סימן ה': לדבר בשיר תימה דלא קתני לשורר וגם שם ביד לישנא דמתניתין נקע:

וראש המעמד:    בפסחים פ' כיצד צולץ דף פ"ב. ופירש בערוך בערך עמד ראש המעמד פירוש היו עומדין ישראל על הקרבנות בירושלים ויש להם ראש להעמידם לתפלה ע"כ:

היה מעמיד את הטמאים בשערי המזרח:    כגון בשערי ניקנור שלא נתקדשו ומפרשים בתוספי צרפת שלכן היה מעמידין בשערי המזרח שלא יזוזו משם שכל טמא בית אב שאינו יכול לעבוד יהא בכאן הראב"ד ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל מעמיד את הטמאים בשער המזרח כל הטמאים שבאותו בית אב שעובד היום היו צריכין לבוא וראש בית אב מעמידן בשער המזרח שהכל נכנסין ויוצאין דרך שם ובפרק כיצד צולין מפרש טעמא חד אמר מפני החשד שלא יאמרו אותם שמכניס כהני בית אב פלוני ופלוני לא רצו ליבטל ממלאכתם ולבא לשרת וחד אמר כדי לביישן על שלא נזהרו מטומאה עכ"ל ז"ל. וגם רש"י ז"ל פירש שם בפרק כיצד צולין בשער המזרחי כניסת כל אדם להר הבית ע"כ ותוספת ז"ל כתבו שם מעמיד את הטמאים בשער המזרח אפילו בטומאת קריין מיירי ונראה לר"י דהאי שער המזרח היינו שער עזרת הנשים ואע"ג דאמרינן בפ"ק דיבמות ובכמה דוכתי דטבול יום אינו נכנס במחנה לויה לא בכל מחנה לויה קאמר אלא מעזרת נשים ולפנים דהכי מוכח במסכת כלים דקתני התם עזרת נשים מקודשת ממנה שאין טבול יום נכנס לשם ע"כ וכן כתב שם כבר הר"ר עובדיה ז"ל. בפירוש רעז"ל ורמב"ם כתב המצורעים וכו' אמר המלקט לשונו שם בפרק ששי דהלכות תמידין וראש המעמד כשהיה שומע את קולה היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח מפני החשד שידעו הכל שעדיין לא הביאו את כפרתם ע"כ ומשמע מתוך דבריו ז"ל שר"ל דמיירי בכהנים מצורעים ומפני החשד שלא יחשדום שמכיני מלאכתם הם נחדלין מלעבוד עבודה דוק: