מלאכת שלמה על מעשרות ד
<< · מלאכת שלמה · על מעשרות · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הכובש: וטעמא דכבוש טובל משום דדינו כמבושל ומבושל קתני דקובע כדתנן השולק ותני בשול זוטא והדר תני בשול רבא ובירוש' מפ' דבעינן שיכבוש כל צרכו אבל שולק אי בעינן עד שישלוק כל צרכו בעיא היא התם ע"ש:
המולח בשדה חייב: כלומר אפי' בשדה שהאור טובל והמלח טובל והמקח טובל וכן התרומה והשבת והחצר וכולהו תננהו אור ומלח בהאי מתני' מקח מתני' דלעיל פ' שני האומר לחבירו הילך איסר זה וכו' ומתני' דהמחליף נמי ותרומה מתני' דפירות שתרמן שבת בפירקין מתני' דתינוקות כלכלת שבת וכו' חצר כולי' פירקין דהמעביר והרמב"ם ז"ל ס"ל דכולם אינם קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכולן מדרבנן אע"ג דחצר ושבת ומקח רמיזי בקראי חצר דכתיב בשעריך שבת נמי וקראת לשבת עונג מקח גבי פועל דפטרינן לי' מכנפשך מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור דה"א דליחייב כיון דאכיל בשכרו ה"ל לוקח ומהאי קרא הוה ס"ד פרק הפועלים דלוקח הוי דאורייתא ואסיקנא דלוקח דרבנן ולית לך מן התורה אלא שיראה פני הבית דרך שער כדאיתא פ' הפועלים וריש לקיש ס"ל בירושלמי דחצר המשתמרת הוי כבית ומדאורייתא קבעא:
המכמיר באדמה פטור: שטומן הזיתים באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו כמו כתנור נכמרו ואית דגרסי המכמין באדמה תרגום לא צדה לא כמן כלומר מטמין ע"ש שהאורב מטמין עצמו:
המקפא לתבשיל: המבשל ביין קרוי מקפא והוא הנותן יין לתוך תבשיל שצריך לו יין דוקא ובתבשיל צונן מוקי לה בירושלמי הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל המטבל בשדה ס"א המטמין בשדה ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואם אחר שנתן יין בתבשיל הסיר מעליו וכו' כתב פי' זה אינו נראה דאין לשון המקפה לתבשיל משמע כן אלא נראה דה"ק המקפא לתוך התבשיל כלומר שלוקח יין מן הבור ומסנן אותו דרך בגד לתוך התבשיל הוי פטור אע"פ שע"י הבגד הקפה את הגרעינים אפ"ה פטור כיון שנפל לתוך התבשיל ואין בכאן יין קפוי ע"כ:
לקדרה חייב: ירוש' א"ר אלעזר לקדרה ריקנית היא מתני'. מתני' לא אמרה כן אלא שיש בקדרה תבשיל משמע דהא גבי תבשיל קתני לה ע"כ וכדחיי' זו משמע דעת הרמב"ם ז"ל שלא כתב בלשונו אוקמתא דריקנית וז"ל שם וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך התבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדרה אע"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן ע"כ. אבל בפי' המשנה כתב ואמרו לקדרה חייב ואפי' אין שם לא תבשיל ולא אש ע"כ:
תינוקות שטמנו וכו': וכתב החכם הר"ס ז"ל עיין בפי' הר"ש ז"ל ושם מפורש דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש היא בפירות שלקטן שלא לצורך שבת אם שבת קובעת אם לאו ושם מפורש הענין כולו ע"כ:
ה"ג לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו: היו"ד בצירי והאל"ף בקמ"ץ והכ"ף בשו"א חטוף וכן ג"כ מלת שיעשרו היו"ד בציר"י והעי"ן בקמ"ץ והשי"ן בחטף והטעם מובן וכן נקד ה"ר יהוסף ז"ל:
כלכלת שבת: ירושלמי ר' אלעזר בן אנטיגנוס בשם ר' אלעזר בר ינאי תפתר בכלכלה של אילן תאנה המיוחד לאכול מפירותיו בשבת מפני יופיין וטעמן ומש"ה כיון שלקטן בכלכלה קבעה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וז"ל תאנה המיוחדת לו לאכול בשבת וליקט ממנה כלכלה לא תאכל עד שיעשר הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת והשבת קובעת ע"כ ומשמע מדבריו ז"ל דאפי' ליקט הכלכלה לאכלה בחול: וכתוב בתוס' יום טוב [כ"ה בד"פ וסיים שם ואולי שלפי שלא נשנית שם וקיי"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כמ"ש הר"ב ברפ"ג דיבמות לפ"ז על שפסק הרמב"ם בספ"ה מה"מ וז"ל תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה וכו' כ' עלה הכ"מ שהוא מן הירוש' כלומר דאילו משנתינו ב"ש במקום ב"ה הוא. אבל הרמב"ם עצמו בפירושו כתב שזה הירושלמי הוא פי' המשנה עצמה. ועי' במס' מע"ש פ"ב מ"ח ופ"ד מ"ח עכ"ל שם:] תמהני אמאי לא אתנייא מתני' בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ולא דק דהא מתנייא היא התם סמוך לסוף הפרק ההוא שהוא פרק רביעי בתר בבא דסדין בציצית. אחר זמן בא לידי גם פי' חלק שני ומצאתי שכתב שם בעדויות פ"ד סי' י' דמה שכתב כאן טעות הי' בידו:
הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח: שאין קובע אלא במלח וצרוף שתים אבל מלח לבדו או צרוף לבדו לא קבע:
ר' אליעזר אומר מן הַמְעַטֵן הטהור חייב: לעשר נראה דגרסי' המעטן כמו המעבד דהיינו האומן שעוטנן ומיירי דהאדם האוכלן הוא טמא כדאיתא בפ' המביא ומש"ה במעטן טהור חייב במלח ונתן לפניו דאין ראוי להחזיר מותרו דגברא האוכלן טִמְאַן מן המעטן הטמא פטור דשניהם טמאים וראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי שקלינהו ורבנן פליגי עלי' דר"א וסברי דאפי' במעטן טמא אם מלח ונתן לפניו חייב ובירוש' מוקי פלוגתייהו בשיש לו מעטן טהור ולחברו מעטן טמא והאומן טמא ר' אליעזר סבר חשיבי כאילו אית לי' טהור וטמא דאדם מחזיר מותרו על מעטן חברו ורבנן סברי אין אדם מחזיר מותרו למעטנו של חברו הלכך אכילת קבע חשיבא וחייב. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ונלע"ד שאינו מוכרח לגרוס מְעַטֵן כמו מעבד. ונראה שנדחק לכתוב כן כדי לרמוז מה שכתבו תוס' ז"ל שם פ' המביא וז"ל רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למיהדר וא"ת והרי נטמאו זיתי המעטן כו' (כמ"ש התי"ט):
מפני שהוא מחזיר את המותר: פי' כי כל דבר שלא נגמרה מלאכתו ממש אלא שיש לו דבר אחר שאסור לאכול ממנו וכשהוא יכול להחזיר את המותר פטור:
שותין על הגת וכו': ופי' ה"ר יהוסף ז"ל דוקא על הגת הוי עראי ולא חוץ לגת. ופי' רש"י ז"ל ר"א בר צדוק מחייב דס"ל דמזיגה שמזגו במים משויא לי' קבע ולא אהני לי' עמידתו על הגת ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל לפי שאינו יכול להחזיר המותר שיקלקל היין שבגת. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דאין טעם החזרה מחייב אלא המזיגה מחייבת כי היא עושה אותה קבע כי השותה עראי אינו מוזג אותו אך טעם חזרת המותר פוטר ע"כ:
וחכמים אומרים על החמין חייב ועל הצונן פטור: מפ' בירוש' על החמין חייב שהוא קבע דהא אינו ראוי להחזיר המותר שמקלקל היין ואפי' על הגת שתי אסור ועל הצונן פטור שהוא עראי דיכיל הוא מחזרתי' ואפי' חוץ לגת שרי ע"כ משמע דלא גרסי' במתני' מפני שהוא מחזיר את המותר וכן במשניות מדוייקות אינו וכן כתב הר"ש ז"ל ג"כ ובכל הספרים גרסי' בפ"ק דשבת מפני שהוא מחזיר את המותר ופירוש בעלמא הוא ע"כ:
המקלף וכו': כתב ה"ר יהוסף ז"ל צ"ע מה יש בו שמחייב במעשר או מה הוא המירוח שלו ואפשר לומר דהסרת הקליפה בשעורים או הנפוח שמנפח בחטים הוי מירוח ע"כ:
מקלף אחת אחת וכו': בירוש' מפ' דסיפא דוקא ורישא לאו דוקא דשתים נמי פטור ושלש חייב וכן תני נמי בתוספתא בשעורים שתים פטור שלש חייב ובחטים שלש פטור ארבע חייב. ומתני' מייתי לה בי"ט פ"ק דף י"ג ופי' שם רש"י ז"ל המקלף שעורים לאכלן קלופים חיים ע"כ אפשר שר"ל דכיון דאין רגילות לטרוח להבהב שעורים רבים לאכלן רק אם רוצה אוכל אחת אחת חיה בקילוף מש"ה נקט תנא גבי שעורים מקלף ונקט נמי שעורים ולא נקט מלילות אבל הה"נ שאם מהבהב מקלף אחת אחת ואוכל אבל גבי חטים שרגילות הוא להבהב הרבה יחד ולאכול נקט תנא מלילות של חטים וזה הטעם עצמו שמותר לנפח חטים הרבה יחד מפני שעדיין יקרא אכילת עראי אבל גבי שעורים אפי' שלש גרעינים מיקרי אכילת קבע וחייב כמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי ואמר התם ביום טוב ר' אלעזר עלה דסיפא דמתני' דקתני המולל מלילות וכו' וכן לשבת פי' דעל יד על יד לא הוה מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא אבל משקבצם בחיקו הוי תולדת דישה וחייב:
מנפה מיד ליד: ברוב הספרים מנפה בה"א וכן ג"כ ברמב"ם וכן בערוך. אח"כ מצאתי שכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל מנפה על יד על יד בה"א גרסי' ובערוך פי' מנענע מיד ליד שתלך לה הקליפה מלשון נפה וכן גרסת הרמב"ם ז"ל:
ואוכל: בלא מעשר:
לתוך חיקו: בשולי בגדיו שקורין פלדאש בלעז ע"כ וכן פי' רש"י ז"ל שם בי"ט פ"ק מלת חיקו ושם בי"ט דף י"ב לענין שבת וי"ט פי' רש"י ז"ל דגבי שבת גרסי' מנפה מיד ליד וגבי יום טוב גרסי' על יד על יד ר"ל מעט מעט אבל גבי מעשר משמע דהכל אחד ע"ש אבל יותר נכון דגרסי' הכא נמי מיד ליד כמו גבי שבת:
ואם ניפה ונתן לתוך חיקו חייב: הא כל ידו שריא וכר' אלעזר ודלא כהנהו אמוראי דבירוש' דסברו למימר דמנפה על יד על יד דקתני מתני' היינו דוקא בקשרי אצבעותיו והכי נמי מסיק התם בבבלי ביום טוב ר' אלעזר דכיון דמשני מנפח בידו אחת ובכל כחו בשבת ושרי:
יַרְקָה פטור: שהזרע לעולם עיקר עד שיכוין לירק:
ר' אליעור אומר השבת וכו': ר' אליעזר ביו"ד ומייתי לה בע"ז פ"ק דף ז' ומפ' התם דדוקא בְשֶבְתְ הגדל בגנה הוא דראוי לאכול זרע וירק וזירין אבל הגדל בשדות מודה ר' אליעזר לרבנן דאם הניחו לזרע דאין מתעשר ירק וכ"ש זירין ורבנן פליגי עלי' וסברי דאין לך דבר שזרעו לזרע בלחוד דמתעשר זרע וירק אלא שחליים וגרגיר בלבד. ויש מנקדין שבת השי"ן בשב"א והבי"ת בפת"ח:
שיחליים: בירו"ש בלעז ובשם רבינו הלל מצאתי שהוא רשד בערבי ובלעז משטויירסו. ובפ' בכל מערבין (עירובין דף כ"ח) תניא השיחליים והגרגיר שזרען לירק מתעשרין ירק וזרע זרען לזרע מתעשרי' זרע וירק ופי' ר"י דלהכי תני הכי ולא ערבינהו לאשמועי' דהיכא דזרעה לירק הוי ירק ומתעשר הכל לאחר לקיטה כירק בין ירק בין זרע ואם זרע לזרע מתעשר הכל אחר זמן הראוי למעשר זרע ולא בתר לקיטה ע"כ וכן פי' הר"ש ז"ל ומעשר זרע היינו אחר גמר הפרי כדקיימא לן בפ"ק דר"ה:
רבן גמליאל אומר וכו': גרסי' ואית דגרסי רבן שמעון בן גמליאל:
תמרות של תלתן: הם הלולבין הרכים שמוציאין האילנות בימי ניסן וכל זמן שהן זקופין למעלה כתמר קרויין תמרות ויש בני אדם אוכלין אותן כן פי' בערוך וכן פי' ג"כ רמב"ש ז"ל והן דברים נכונים ודלא כפי' רש"י ז"ל בפ' כיצד מברכין. ובפי"א דמסכת פרה תנן בהדיא גבי אזוב דתמרות הוו אותן שלא הנצו כל עיקר:
תמרות של תלתן: אפי' שזרען לזרע מיירי כדמפ' בירוש':
חייבות במעשר: ורבנן פליגי עלי' ואמרי דאין חשובות אוכל ובטלות הן לגבי הזרע:
רבי אליעזר אומר הצלף וכו': כתב רמב"ש ז"ל דמש"ה שנה דר' אליעזר בהדי תמרות תלתן משום דר"א ס"ל כב"ש דאמרי בברייתא דמייתי בירוש' דצלף הוי ירק וחשיבי תמרות אוכלא ור' עקיבא סבר כב"ה דסברי מין אילן הוא ותמרות וקפריסין לאו פרי הוא אלא דומיא דקורא וקליפין בעלמא הן ואין חייבות הר"ש שירילי"ו ז"ל ולא משמע כן פי' המשנה דבפרה פי"א כמו שכתב הוא ז"ל דהתם לא קתני אלא אלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו:
אביונות: כתב הראב"ע ז"ל בפירוש ספר תהלים סימן נ"ח וז"ל בטרם יבינו אמר רב האי ז"ל כי גמילת פרח העץ כמו קשור ובדברי חכמי ישראל אביונות ע"כ:
בסוף פי' ר"ע ז"ל והלכה כר' עקי' ע"כ. אמר המלקט משמע אפי' בארץ וכן הדין לערלה ודוקא בחו"ל אבל בארץ אף התמרות חייבות בערלה: