מכתבה האחרון של שרה אהרנסון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זהו מכתבה האחרון של שרה אהרנסון (מ-5 באוקטובר 1917) אל דוד שטרנברג, קרוב משפחתה. לאחר שכתבה אותו התאבדה (אם כי, ראוי להדגיש, זה איננו מכתב התאבדות. כשכתבה אותו עדיין לא הייתה בטוחה שתתאבד):

"בבקשה אחרי לכתנו לתת לזלדין המשפחה 105 פרנק, למשפחת שוורץ 150 פרנק, למנשה 120 פרנק.

הפועלים של התחנה1 לפי שעה אין אנו יודעים מה אתם. אם יעזבו אותם חפשים והם יוכלו לעבוד הלאה את התחנה, אז יתפרנסו מהחיטה ויקבלו סכום קטן של כסף שלשים פרנק לחדש. בתחנה יש חטה ושעורה. אם תאסר הממשלה לעבוד עוד את התחנה ואת הפועלים ישלחו אז תואיל לתת לכל פועל 50 פרנק אָוָנס2 ושילכו לחפש עבודה. בדבר הפועלים תחכה עוד ימים אחדים לראות קודם מה נשמע איתנו. אתה הגד לגרד לבל יתן פרוטה בלי רשותך, אנחנו רוצים שהכסף ישאר לנו אולי נוכל לעבוד בכסף אולי נוכל לעזור בכסף, הם3 כפי הנראה לא השתמשו בכספנו ולא עשו כלום. לפי ששמעתי רפורט מה שהמודיר מסר לקומנדן, ראיתי שמסר לו שלשת השמות האלה אפלבום, פיטלזון, מדורסקי מחדרה. נדמה לי שאלה הודו להם על עבודתנו, פשוט מסרו עלינו, אנחנו במצב רע מאוד, אני עוד יותר מכלם כי כל האשמה מוטלת עלי אני קיבלתי מכות רצח ואסרוני בחבלים. זכור אתה לספר את כל צרותינו לאלה שיבואו אחרינו. אני לא מאמינה שנחיה עוד אחרי שמסרו והגידו בודאי את כל האמת.

הלא סוף סוף בקרוב תהיינה ידיעות מי ומי נצח ואת אֵחַי תתראה תספר להם את ענויינו, ומסור להם ששרה בקשה שמכל טפת דם שלה ינקומו כיאות הן נקמה ביהודינו ובפרט בממשלה שאנו גרים. לא לרחם כמו שלא רחמו עלינו. האמן לי שאין לי כבר כֹח לסבול וטוב היה לי אתי להמית את עצמי מאשר עוד להענות על ידיהם המגועלים.

הם אומרים שישלחוני לדמשק שם בודאי יתלו אותי אני אסתדר שיהיה אתי איזה נשק קטן או סם. אני לא רוצה שהם יעלעלו בגופי. כל צרותי עוד יותר גדולות מפני שאני רואה את אבי סובל חינם. מילא יבוא יום ויתחשבו אם לא אנחנו זכרו אתם [כאן יש קטע שנאכל בידי חרקים] כגבורים הומתנו ולא הודינו [...] מסור לועד הזכרוני שבבוא [יום?] פקודה נפקדו אין דבר אנחנו עמלנו [וה?]כנו דרך טובה ואֹשר עבור העם [...] הנו, פרֶל ואַדֶלֶה המנוולות אין דבר [א?]ני גם לא מרשעת ואומרת יהנו. אני לא מתחשבת עם מנולים אני שאפתי לעמי ולהטבת עמי ואם עמי נבזה יהי.

בטח שעוד נודיע לך מה מחיפה.

אולי יוכל יצחק אחרי לכת הצבא מהמושבה, אחרי יום או יומיים, לחפש רגלי על ההרים את יוסף4? ושנדע לכל הפחות מה אתו? הן שלחו לחפשו בכל קצוי העולם.

אל ימסר לעולם, יותר טוב שימית את עצמו.

באו ואיני יכולה עוד לכתוב."5

הערות שוליים[עריכה]

  • הערה 1: התחנה המוזכרת היא התחנה לנסיונות חקלאיים בעתלית ששרה ניהלה (בהיעדר אחיה, אהרן, שהיה בחו"ל) וחששה לגורלה (ואכן, היא נהרסה בידי התורכים לאחר הפרשה). האנשים המופיעים בתחילת המכתב הם עובדים בתחנה.
  • הערה 2: אוָנס פירושו מפרעה.
  • הערה 3: המילה "הם" בשורה השביעית בפסקה השנייה מתייחסת לועד של זכרון יעקב.
  • הערה 4: יוסף המוזכר בסוף המכתב הוא יוסף לישנסקי, איש ניל"י שנתפס כמה שבועות מאוחר יותר, אחרי שהסתתר בכל קצווי הארץ.
  • הערה 5: לאחר כתיבת המכתב הועברה לביתה בתירוץ של החלפת בגדים ומקלחת לפני יציאתה לחקירות בנצרת. בביתה ירתה בעצמה באקדח, ונפטרה כעבור שלושה ימים.