מיני תרגומא על התורה/בראשית/ב
ז
[עריכה]וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶש חַיָה. וְהַוָה בְאָדָם לְרוחַ מְמַלְלָא אכן ביש נוסחאות איתא וְהוָת וז״ל הרמב״ן אונקלוס אמר והות באדם לרוח ממללא נראה שדעתו כדברי האומרי׳ שהם בו נפשות שונות וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת וכן נראה לי. מדעת רבותינו (סנהדרין דף סה) רבא ברא גברא שדריה לקמי׳ דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא אשתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפרך וכו׳ עיין שם שהאריך בזה.
ח
[עריכה]כתב הרמב״ן ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם פי׳ רש״י במזרחו של עדן נטע הגן. ואונקלוס תרגם מִלְקַדְמִין. וכך אמרו בבראשית רבה והוא הנכון. ודע בנדרים דף ל״ט. דאיתא ז׳ דברים נבראו קודם שנברא העולם גן עדן דכתיב ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם. כתב הרש״א בחידושי אגדות בזה הלשון ובתרגומו מלקדמין דהיינו קודם בריאת העולם ולא ניחא להו לפרש בעדן מקדם במזרחו של עדן נטע את הגן כפירוש רש״י בחומש. דא״כ הוה לי׳ למיכתב בקדם בבי״ת ולא במ״ם ע״כ. ויש לעיין תוס׳ בכורות דף נ״ה. ד״ה מטרא וכו׳ ותוס׳ ב״ב דף פ״ד. ד״ה בצפרא.
ט
[עריכה]זה לשון הרמב״ן ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. בעבור שאמר הכתוב ועץ החיים בתוך הגן ולא אמר בגן. ועוד שאמר ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו (לקמן ג׳ פסוק ג׳) שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך ולכך תרגם אונקלוס בִּמְציִעוּת גִינְתָא והנה לדבריו עץ החיים ועץ הדעת שניהם היו באמצע: וא״כ נאמר שהוא כאילו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה ובה שני האילנות האלה ויהי׳ האמצע הזה אמצע רחב כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמיתית הנקודה בלתי השם לבדו וכו׳ וכאשר צוהו הקב״ה על העץ שלא יאכל ממנו ולא הודיעו כי בו המדה הזאת רק אמר לו סתם ומפרי העץ אשר בתוך הגן כלומר הידוע באמצעיתו לא תאכל ממנו והוא מאמר האשה אל הנחש. והכתוב שאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (פסוק י״ז) הזכירו הכתוב אלינו בשמו עכ״ל הרמב״ן. ומדבריו הנחמדים אלקט מפריו ואוכל לקיים שתי המקראות ולאסבורי קראי. כי לפי דברי הרמב״ן שהוא כאלו תעשה באמצע הגן וכו׳ ובה שני האילנות האלה וכו׳ יש להעיר קצת דא״כ הוה לי׳ למימר ועץ החיים ועץ הדעת טוב ורע בתוך הגן ולא הפסיק לומר בתוך הגן אחר עץ החיים ומוטב היה לו לומר בתוך הגן אחר שני האילנות האלה כדי שיהיה מוסב על שניהם. ויתכן למאוד דבפסוק ט׳ שסיפר הכתוב ויצמח ה׳ אלקים וגו׳ ועץ החיים בתוך הגן היינו אמיתית הנקודה ממש שידוע להשם לבדו ולפיכך בלתי אפשר לכלול בזה גם העץ הדעת אמנם אמר ועץ הדעת להורות כי סמוך לו ממש נטעו. אמנם כאשר נאסר לאדם העץ בתוך הגן (כמו שכתב הרמב״ן הנ״ל וכאשר צוהו וכו׳ כלומר הידוע באמצעיתו וכו׳) נשמע האיסור ממילא על שתי האילנות דהא האדם אי אפשר לו לידע אמצע הדק וא״כ כל א׳ מהאילנו׳ אצל השגת האדם נקרא תוך כלומר אמצע הגן. ועתה תדע שהוכרח לתרגם בתוך במציעות כדי להבין וליתן טעם שהפסיק הכתוב לכתוב בתוך הגן בין עץ החיים לעץ הדעת וכן לקמן בתשובת חוה אל הנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים הוכרח לתרגם במציעות מטעם דאמרן כי בעיני חוה היה נחשב לתוך הגן דהיינו באמצע. משא״כ לקמן סי׳ ג׳ פסוק ח׳ ויתחבא האדם וגו׳ בתוך עץ הגן תרגם אונקלוס שפיר כמו בשא׳ מקומות בְּגוֹ דשם אינו מההכרח לתרגם מציעות (ומפני כך דברי הרמב״ן בתחילת דבריו בעבור שאמר הכתוב ועץ החיים בתוך הגן ולא אמר בגן וכו׳ משמע ליה דמטעם זה דכתיב בתוך ולא כתיב בגן להכי תרגם אונקלוס במציעות. צריכין ביאור. ממה שתרגם אונקלוס סי׳ ג׳ פסוק ח׳ הנזכר בגו על מה דכתיב בתוך אף דהוה מצי לכתוב ויתחבא וגו׳ בגן) וממה שאמרתי הונח לנו דלכאורה טעמא בעי שלא אסר השם יתעלה גם העץ החיים מתחלה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים קודם או אחר שיאכל מעץ הדעת. ולנבון נקל דעת. ודע דהמזרחי כתב בזה הלשון בתוך הגן באמצע וכן תרגם אונקלוס במציעות גינתא ולא מפני שמלת תוך מורה על זה שהרי מצינו בכמה מקומות מלת תוך שאינו מורה על האמצע וגם המתרגם עצמו תרגם בגו אלא מייתורא דקרא הוא דקדייק וכו׳ שכבר כתוב ויצמח מן האדמה שפירוש מן האדמה וכו׳. וכ״כ המזרחי לקמן פרשת קרח סי׳ י״ז פסוק כ״א בתוך מטותם הניחו באמצע וכו׳ אבל אונקלוס לא תרגם במציעות חוטריהון כמו שתרגם בתוך הגן באמצעות גנתא וכו׳ מפני שמלת תוך בכלל מורה על תוך הגבול לא על הנקודה האמצעית שבה ותרגומה בלשון ארמית גו כי תרגום בתוך העיר בגו קרתא ותרגום בתוך הים לגו ימא אף כאן בתוך מטותם בגו חוטריהון אבל גבי בתוך הגן שאי אפשר לפרשו כמשמעו שאם כן לא היה צריך לכותבן כי כבר כתוב ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה שפירושו מאדמת הגן הוכרח לתרגם אותו במציעות גינתא שפירושו על הנקודה האמצעית שבגן וכו׳ עכ״ל. הנה פירוש המזרחי ניחא בפסוק ט׳ אבל בפסוק י״ז שלא כתוב שום יתורא ואפ״ה תרגם אונקלוס במציעות גינת׳. וצ״ע טובא על המזרחי: והמיישב הטעם. יהיה לנפשו נועם: