מטה אפרים אורח חיים תריא
סימן תריא בטור ובשולחן ערוך
סעיף א[עריכה]
יום הכיפורים, לילו כיומו לכל דבר. ומה הם הדברים האסורים בו? אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה. ואין איסור כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתיה, אבל על השאר אין חיוב כרת עליהם, רק אסורים מן התורה. ואף בין השמשות של ערב יום הכיפורים ומוצאי יום הכיפורים אסור בכל אלו:
סעיף ב[עריכה]
כל מלאכה שחייבים עליה בשבת, חייבים עליה ביום הכיפורים, וכל שבשבת פטור אבל אסור, גם ביום הכיפורים כן; אלא שבשבת זדונו בסקילה, ויום הכיפורים זדונו בכרת. וכל שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום הכיפורים. וכן אסור לחמר אחר בהמה ביום הכיפורים, בין שהיא שלו בין שהיא של אחר. ואם היא בהמה שלו, הוא מצווה על שביתת בהמתו אף על פי שאינו מחמר אחריה. ומי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום, צריך לעשות כדרך שנתבאר בסימן רס"ו:
סעיף ג[עריכה]
אסור לילך ממקום ששבת ביום הכיפורים יותר מאלפים אמה, שהוא תחום שבת. ואם אינו יודע השיעור, ישער לפי מהלך אלפיים פסיעות בינוניות, וכל פסיעה ופסיעה נחשב כאורך שני מנעלים, מנעל אחד במקום מצב הרגל ומנעל שני בין רגל לרגל. ואם צריך לילך למקום אחר ביום הכיפורים שהוא רחוק יותר מאלפיים אמה, הרי זה צריך לערב ברגליו, דהיינו שילך לסוף התחום או לתוכו, שיהיה שם בין השמשות של יום הכיפורים ולהחשיך שם, ויכוון לקנות שביתה שם; ומותר לחזור לביתו אחר כך, ושוב יכול לילך אלפיים אמה ממקום שהחשיך שם בין השמשות, כמו שנתבאר בסימן ת"ט. אבל בפת אינו יכול לערב ביום הכיפורים[1]. ומותר לערב ברגליו אפילו אם צריך לדבר הרשות, ומכל שכן אם צריך לילך למניין או לצורך מילה וכיוצא בו:
סעיף ד[עריכה]
עיירות שאינן מתוקנים בצורת הפתח ולחי וקורה כדינו כדי שיהיה מותר להכניס ולהוציא בשבת, גם ביום הכיפורים אסור להכניס ולהוציא. וכן אם היו מתוקנים, אלא שלא עירבו עירובי חצרות כמבואר בסימן שס"ו, אסור להכניס ולהוציא מבית לחצר ומחצר לבית. ואפילו בבית אחד, אם שניהם דרים בשני חדרים סמוכים זה לזה, אסור לטלטל מזה לזה, וצריכים לעשות עירוב חצרות כדרך שנתבאר בסימן שס"ו. ונראה שאין לעשות עירוב חצרות בערב יום הכיפורים, רק בשבת הקודם לו:
סעיף ה[עריכה]
במקום שאסור לטלטל מחמת שמחוסר תיקון מחיצות או העירוב, אין רשאין לילך בשני חגורות זה על גבי זה אם לא כשמלבוש מפסיק ביניהם (עיין סימן שא סעיף לו). וגם אין לילך במקל, אפילו סומא, רק חיגר או חולה שעמד מחליו, שאי אפשר לו לילך זולתו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו. אם לא שהוא הולך במקום שיש חשש שיפול בלא מקל, כגון שירדו גשמים והוא מקום מדרון ומשופע, או בחורף כשצריך לילך על קרח וגליד, שמפחד שיפול אם אין המקל למשען לו. ואף במקום שיש עירוב אין לילך במקל בידו, רק אדם חשוב שנושאו לכבוד. וגם אדם חשוב יש להחמיר כשאינו לצורך גדול:
סעיף ו[עריכה]
אם חס ושלום נפלה דליקה ביום הכיפורים, יש לנהוג כמבואר בסימן של"ד לעניין שבת. ומותר להציל סעודה אחת לצורך הלילה מבית שהדליקה בו ולא יותר; ושאר הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה יכולים להציל מה שירצו. ואם יש איזה צורך לעשות איזה מלאכה בשביל חולה שיש בו סכנה או יולדת וכיוצא בו, מותר אף ביום הכיפורים שחל בשבת, על הדרכים שנתבארו בהלכות שבת:
הערות[עריכה]
- ^ החמיר לכאו' נגד תלמוד ערוך, שמערבין לגדול ובריא בפת ביוה"כ מתוך שראויה הפת לחולה ולקטן. וכ"פ [[ערוך השולחן אורח חיים תטז#סימן תטז סעיף ט{ערוה"ש]]. וצ"ע. ויקיעורך.