מהר"ם על הש"ס/נדה/פרק ה

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מ.[עריכה]

בתוס' דבור ראשון וא"ת ל"ל קרא וכו' וי"ל דאי לאו קרא הוה דדשינן מתלד כו' ואע"ג דרבנן מוקמי תלד לרבות טומטום ואנדרוגינוס אי לאו קרא דאשה כי תזריע הוה מוקמינן תלד לרבות יוצא דופן וטומטום הוה נפקא מלבן ולבת ודין דחייבה על כל בן ובת הוה נפקא לן מזאת תורת היולדת כר"ש ולא הוה מחלקינן בין תרי עיבורי לחד עיבור וק"ל:

ד"ה גמר לידה לידה כו' גבי ולד המעושר לא יינק מן המעושרת וכן ולד קדשים מן המקודשת ויליף שם קדשים מבכור בג"ש דאמו. והתוס' קצרו במקום שהיה להם להאריך:

ד"ה הנך נפישי וכו' והשתא לילף מבכור בהמה שכן בכור זכר מתנות. יש מוחקים מתנות משום דהא אבכור לנחלה קאי ואין צורך למחוק משום דכל סתם בכור לנחלה הוא ג"כ בכור לכהן וקרי מתנה שצריך לפדותו ממנו בחמשה סלעים:

בא"ד ובפרק ראשית הגז דקאמר פשוט מפשוט עדיף וכו'. לא אלעיל מיניה קמהדר אלא קושיא בפני עצמה היא ואסוגיא דשמעתין קאי דהכא משני הנך נפישין ולא גמרינן פשוט מפשוט ושם בפ' ראשית הגז אמרי' פשוט מפשוט עדיף ותירץ דהתם דיליף בהמה מבהמה אמרינן דפשוט מפשוט עדיף אבל הכא דבעי למילף בהמה מאדם לא אמרינן פשוט מפשוט עדיף אלא ילפינן בהמת קדשים מבהמה דבכור דהוי בהמה מבהמה ונפישין והיינו דקאמר שכן אם בהמת קדשים כו':

מ:[עריכה]

ד"ה פרט לנשחט בלילה וכו' מיהו רש"י פירש כו' דיוצא דבשר הוא דילפינן מבהמה כו' כצ"ל:

בא"ד דמים הניתנים למטה כו' דדם מדם ילפינן פסול מהכשרו כצ"ל:

בא"ד דבפרק חטאת העוף גבי זר וסכין מטמאים בגדים וכו' כצ"ל:

ד"ה חוץ למקומו וכו' רבא אמר תרד רבה אמר לא תרד כו'. ושם מפרש דרבא דאמר תרד כרבי יהושע דס"ל לא קדשו הלחם ורבה דאמר לא תרד כרבי אליעזר דאמר קדשו הלחם והתוס' קצרו במקום שהיה להם להאריך כי בזולת זה אין מקום לקושית התוס' כלל וק"ל:

ד"ה והניתנים למעלה וכו' וקשה כו' אלא י"ל דנקט הניתנים למעלה כו'. כל זה מהמשך הקושיא כלומר אלא על כרחך די"ל דנקט הניתנים כו' א"כ לרב יוסף דהוי בכלל הניתנים למעלה עולת העוף פליג ר"י וכו' זהו סיום הקושיא הראשונה וצריך להתיישב לפי סברת התוס' דמהניתנים למעלה שנתנן למטה שמודה בו רבי יהודה לר"ש מייתי רב יוסף ראיה דקדשי קדשים ששחטן בדרום לא ירדו ואינו תלוי כלל במאי דפליגי בהנך שלשה דהן שנשחטה בלילה ושנשפך דמה וכו' למה פשיטא ליה לרב יוסף דלרבי יהודה ששחטן בדרום ירדו דאימא גם לרבי יהודה לא ירדו דהא אין זה תלוי כלל במה שס"ל לרבי יהודה בהנך שלשה אם עלו ירדו ולר"ש לא ירדו ולא דייק לה לר"ש אלא מהניתנים למעלה וכו' וק"ל וצ"ע:

בא"ד ומיהו אין ראיה דמצינן למימר דאף ר"ש בהנך דלא חזו לעבודת צבור כגון זר אם קבל דם ירדו וכו'. ויש לתמוה דדברי התוס' סותרים אלו את אלו דלעיל בד"ה פרט לנשחט בלילה דהקשו לעיל וא"ת דבפרק חטאת העוף גבי זר וסכין כו' ותירצו וי"ל דההיא סוגיא כרבי שמעון דמכשר נשחטה בלילה וכו' ואפילו דם יליף מהכשרו בבמה וכו' וכאן כתבו בהפך וראיתי בתוס' שם בזבחים בפ' מזבח מקדש דף פ"ד בדבור הראשון כתב שם שהוא הגיה ויכול להיות דאינו מדברי התוס':

בא"ד ולא הוי פירוש קבלו או זרקו וכו'. ר"ל דאי הוה פירושו או זרקו משמע דהשחיטה והקבלה היתה ע"י כשרים רק הזריקה היא לבדה נעשית ע"י פסולין והיכי דהשחיטה והקבלה בכשרים לר"ש אפילו זרקו הנך דלא חזו לעבודת צבור לא ירדו דלא גרע מנשפך ולרבי יהודה ע"כ ירדו כמו בנשפך א"כ ע"כ צ"ל דפליגי ביה רבי יהודה ור"ש ושם אמר דלא פליגי:

מא.[עריכה]

ברש"י ד"ה הכי נמי מסתברא וכו' וכלאים וטריפה ויוצא דופן נמי בולדות קדשים. תימה למה הוצרך רש"י לפרש דטריפה איירי בולדות קדשים דהא בבהמת קדשים עצמה מצי איירי וכגון שנעשית טריפה אחר שהקדישה כמו שפירש ברובע ונרבע:

בתוס' ד"ה קסבר ולדות קדשים כו' א"נ י"ל דנפל קדושה חלה עלויה טפי כו'. ר"ל דלעולם אימא לך דר"ש לא פליג אקדשים שהפילו ומודה בהן דיקברו משום דקדושה חלה עלייהו אפילו למ"ד בהוייתן הן קדושים והא דתנן בכיצד מערימין רשב"ג אומר ילדה טומטום כו' אין קדושה חלה עלייהו נפל עדיף טפי מטומטום משום דאי הוה בר קיימא היה ראוי לקרבן:

מא:[עריכה]

ד"ה וסבר רבי שמעון דיה כבועלה וכו' וי"ל אף דר"ש אדר"ש פריך וכו'. ר"ל ראין הכי נמי דפריך נמי לרבנן והא דנקט וסבר ר"ש וכו' הכי קאמר לא מבעיא דקשיא לרבנן אלא אף לר"ש נמי קשה:

מב:[עריכה]

בגמ' כולכם ברוקא חדא תפיתו וכו'. נראה דקאמר ליה הכי ר"ל כולכם חשבתם לי רואה הויא בלי שום טעם וראיה לדבר ולכך א"ל אביי שפיר אמרי לך וכו' ר"ל דשפיר אית ליה ראיה לדבר דמדקאמר ר"ש דיה כבועלה היה לו לומר דאינה מטמאה מבפנים מטעם דאינה ראיה אלא ודאי לא פליג ארבנן אלא מטעם דיה כבועלה כגון לענין לטמא מבפנים אבל לענין לסתור ולטמא בכל שהוא מודה:

ברש"י ד"ה כולכם ברוקא חדא תפיתו כולכם שמעתם שמיעה אחת כצ"ל:

ד"ה טומאה בלועה היא וכו' ולא דמי לכל הנשים כו' דהתם משום ראיה היא כו' כצ"ל:

שם דאי משום ראיה מאתמול איעקר וכו'. ר"ל דאי חשבת ליה ראיה ע"כ צ"ל דמאתמול איעקר דאי לא איעקר עד השתא בד' ימי טומאה לא חשיב תו ראיה דאינה מטמאה כ"א טומאת מגע אלא על כרחך אם באתה למחשבה כראיה היינו מטעם כי איעקר מאתמול וראיה דאתמול לא מהני ליה להאידנא וכו':

בתוס' ד"ה אמאי טומאה בלועה היא וכו' וי"ל דמיירי כשנעקר הדם מן המקור כו'. ר"ל דשם גם רבא מודה דהויא בלועה אבל מ"מ י"ל דמנ"ל לרבי ירמיה דרבי זירא איירי כשנעקר הדם מן המקור ולא יצא לבית החיצון דפריך ליה בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא דלמא אימא לך דלרבי זירא איירי כשיצא הדם לבית החיצון דלא הוי בלועה לרבא וי"ל דרבי ירמיה דייק לה מדקאמר רבי זירא לישנא ונעקר ממנה דם וכו' משמע אפילו היכא דלא יצא לבית החיצון אלא שנעקר מן המקור אפ"ה בירידה טמאה ולכך פריך אמאי טמאה טומאה בלועה היא:

בא"ד ומיהו עשאוה כנבלת עוף טהור משמע דסבר כאביי כו'. ר"ל דקאמר מש"ה טמאו בדם אשה אף במקום בלועה משום דאשכחן נמי בנבלת עוף טהור דמטמאה במקום בלועה מכלל דס"ל דמקום נבלת עוף טהור בלועה הוא ורבא ס"ל לקמן דבית הסתרים הוי ש"מ דכאביי ס"ל לרבי זירא:

מג.[עריכה]

בגמ' אמר אביי מנא אמינא לה דתניא יכול תהא נבלת בהמה טמאה וכו'. וראייתו של אביי מדמסיק בברייתא זו דנבלת בהמה טמאה לא מטמאה בבית הבליעה ואם איתא דבית הבליעה הוי בית הסתרים א"כ כשבולע נבלת בהמה טמאה ליטמא מטעם שנושא ומסיט בבליעתו את הנבלה דהא נבלת בהמה טמאה מטמאה במשא אלא ש"מ מקום בית הבליעה בלוע הוי:

[בא"ד] א"כ מה ת"ל והאוכל. ר"ל קרא אחרינא דכתיב בפר' שמיני גבי נבילת בהמה טהורה והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וגו':

בתוס' ד"ה שהוציא ולד ראשו כו' ועוד יש לחלק בין לידה לדם נדה כנ"ל להגיה ולמחוק דם לידה משום דהא דם לידה ודם נדה דין אחר להם ושניהם מטמאין מבפנים כדפריך לעיל אי בימי נדה נדה או בימי זיבה זיבה כו':

ד"ה מת"ל והאוכל וכו' וי"ל התם לא כתיב נושא בהדיא וכו' ר"ל דהתם מזה הכתוב עצמו דכתיב ומזה מי הנדה גו' ילפינן נושא דבנגיעה ליכא כיבוס בגדים אבל הכא בלאו האי קרא דוהאוכל כתיב בהדיא גבי נבלת בהמה דין נוגע ודין נושא:

בא"ד א"כ לא נכתוב נוגע כלל. ר"ל לא נכתוב נוגע בהדיא בפני עצמו ונילף ליה מהאי קרא דוהאוכל דהוה מוקמינן ליה בנוגע כיון דלא הוי כתיב ביה כבוס בגדים:

בא"ד ושמא לשום דרשא אצטריך כצ"ל:

תוס' ד"ה למימרא דהסיט כו' א"ג מנגיעה דהכא דכתיב גבי ידיו מינה ילפינן וכו'. ר"ל אבל היסט ומשא כשהטהור מסיט הזב לא ילפינן מיניה דהא לא כתיב נגיעה:

ד"ה בראויה להזריע וי"ל דלהאי לישנא וכו' אף ע"ג דלסוף יציאתה הוא בענין שאינו ראוי להזריע וכו' כצ"ל:

מג:[עריכה]

ד"ה עד שיצא מבשרו כו' וי"ל דהוה ילפינן מנדה ומזבה ופולטת במה הצד. ר"ל דכי פרכת מה לנדה ולזבה שכן מטמאות באונס פולטת תוכיח מה לפולטת שכן החמיר רחמנא בבעלי קריין בסיני נדה וזבה יוכיחו אבל יש לתמוה דא"כ לפי זה צריך לומר דפולטת אינה מטמאה באונס וזה לא נמצא בשום מקום אדרבה הסברא נותנת דמטמאה באונס כמו שכבת זרע דבעל קרי דכל עצמו מחמת אונס חימוד בא כדלעיל פרק בנות כותים דף ל"ה וצ"ע:

ד"ה מנין לרבות נוגע וכו' ומצי למימר דרב פפא דמרבה נוגע מאו איש דשרץ. נ"ל דהאי ומצי למימר הוי כמו א"נ ושנויא אחרינא הוא ור"ל דתרוייהו בעינן דאי לאו קרא דאו איש לא הוי מקשינן ש"ז לשרץ ואי לאו נמי דאסמכינהו קרא בהדיא לא הוה מוקמינן או איש לנוגע בש"ז וק"ל:

מד.[עריכה]

בגמ' אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב כצ"ל ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא והא דלא קאמר דטעמא דעובר לא משום דעובר לית ליה זכייה היינו משום דרב ששת סבירא ליה דאף לרבנן דר' יוסי אית להו דעובר אית ליה זכייה כמו שכתבו התוס' ד"ה אמר רב ששת:

בתוס' ד"ה אמר רב ששת כו' וי"ל דסבר רב ששת דלרבנן דרבי יוסי נמי עובר אית ליה זכייה וטעמא דעובר אינו פוסל וכו'. ר"ל וטעמא דרבנן דהכא דאית להו במתניתין דדוקא יום אחד פוסל כשהוא בן גרושה אבל עובר לא משום סמוך מיעוטא כו' ולא מטעם דאין לו זכייה אבל רבנן דהתם בפרק אלמנה ביבמות לא איירי כלל בבן גרושה דלא פליגי התם אלא בבת ישראל כשרה הנשואה לכהן והניחה מעוברת דאמר רבי יוסי דלא יאכלו העבדים בתרומה משום חלקו של עובר דאית ליה זכייה וסבר דעובר במעי זרה זר הוא או מטעם דסבר דילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל דכתיב יליד ביתו וגו' כדאיתא התם ורבנן דפליגי עליה התם מצי נמי סברי דעובר אית ליה זכייה אלא דס"ל דעובר מאכיל אע"פ שאינו ילוד ולא ס"ל נמי דעובר במעי זרה זר הוא אבל הכא במתני' דאיירי בבן גרושה הוי טעמא דרבנן משום סמוך מיעוטא דמפילות וכו':

[בא"ד] ולמעוטא לא חיישי' כדחייש רבי יוסי. ר"ל והא דקאמר הכא ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר נמי פוסל היינו משום דאשכחן התם דחייש רבי יוסי למיעוטא דאמר בפרק אלמנה בברייתא דלרבי יוסי בת ישראל הנשואה לכהן והניחה מעוברת אף ע"פ שהניח בנים לא יאכלו העבדים בתרומה מפני חלקו של עובר א"כ ש"מ דחייש למיעוטא ולא אמר סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות ויאכלו העבדים בתרומה בשביל הבנים האחרים שהניח:

[בא"ד] ופליג רב ששת אשמואל דאמר כו'. פירוש דשם אמר שמואל זו דברי ר"י אבל חכ"א יש לו בנים אוכלים בשביל בנים כו' אין לו אחים אוכלים בשביל כל המשפחה כולה וכתבו שם התוספות הוה מצי למימר דטעמא דרבנן משום דלא ס"ל דרשא דשאין ילוד אינו מאכיל לגבי עבדים ולית להו נמי דעובר במעי זרה זר הוא ולכך ר"ל ואוכל בשביל העובד עצמו דאית ליה זכייה אלא קבלה היתה בידו דטעמא דרבנן משום דלא זכי בהו עובד עכ"ל ר"ל ולכך קאמר דלרבנן אוכלים בשביל כל המשפחה ולא בשביל העובר א"כ ש"מ דשמואל ס"ל דלרבנן לית ליה לעובר זכייה אבל רב ששת פליג עליה וס"ל דלעולם לרבנן נמי אית ליה זכייה וטעמא דרבנן התם גבי הניחה מעוברת דיאכלו העבדים בתרומה משום דלא דרשו דרשא דשאין ילוד אינו מאכיל ולית להו נמי דעובר במעי זרה זר הוא:

בא"ד והשתא ניחא הא דקאמר התם רב ששת מנא אמינא לה כו'. ר"ל בפרק מי שמת דהביא רב ששת ראיה לדבריו דהמזכה לעובר קנה מהא דתניא גר שמת כו' שאם היתה אשתו מעוברת לא קנה א"כ ש"מ דאית ליה לעובד זכיה ולא דהי לה דאתיא כרבי יוסי משום דדב ששת ס"ל דלרבנן נמי אית ליה זכייה ולא פליגי עליה הכא אלא מטעם מיעוטא:

ד"ה ואי בעי מיניה לירות כו' וי"ל דיפרש כמר בריה דרב יוסף כו' ולא משום וילדו לו. ע"ל בסמוך בגמרא ובתוספות שם:

מד:[עריכה]

בתוס' ד"ה שלשים יום כו' וא"ת ולימא דיום ראשון של שנה רביעית איכא בינייהו כו'. ע"כ צ"ל דקושיא זו של התוס' לא קאי אר"י אלא אדבי רבי ינאי דאילו רבי יוחנן ניחא ליה טפי למימר שלשים יום בשנה כו' איכא בינייהו כי היכא דלא תקשה עליה ברייתא דלקמן דפריך מינה לרבי ינאי וק"ל:

בא"ד וא"ת היכי מוכח התם וכו'. דקאמר פרק אלו נערות נערה אין קטנה לא וכו' כצ"ל ועיין שם ריש פרק אלו נערות בגמרא ובתוספות שם:

בא"ד וי"ל דלאו ממש רבי מאיר כו'. ר"ל לא כרבי מאיר גופיה אתא אלא דדייק דההוא תנא ס"ל בחדא כר"מ דהיינו דקטנה אין לה קנס אבל בההיא דפחות מבת שלשה ויום אחד אי הוי ביאתה ביאה לא ס"ל כוותיה:

בא"ד ורבא דפריך בפ"ק דכתובות וכו'. התוס' קצרו לשונם ור"ל דשם בפ"ק דכתובות קאמר רב יוסף דגר קטן שהטבילו אותו ב"ד לגירות הגדיל יכול למחות ופריך ליה רבא ממתניתין דהגיורת יש לה קנס ומשמע ליה אפי' כשהיא קטנה ואי ס"ד הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותא כו' וע"ש:

מה.[עריכה]

בגמ' פעם הראשונה ושניה גוער בה. נ"ל להגיה גוער בם ואלישנא דאמר שטמנו לו קא הדר דאאצבע לא שייך לישנא דגוער וק"ל:

שם אמר להם למה הדבר קשה בעיניכם כשם שכל התורה כו' כך פחותה מבת שלשה כשרה לכהונה וכו'. הלשון דחוק דאדרבה היא הנותנת דכיון שהלכה למשה מסיני היא שכשרה לכהונה א"כ מזה הטעם היה קשה בעיניהם שפסלה לכהונה דבהלכה למשה מסיני לא שייך לחלק בין טעמה טעם זנות ללא טעמה ואי ר"ל למה הדבר קשה בעיניכם גם אנכי ידעתי שכשם שכל התורה כו' א"כ לא יתיישב מה שאמר בתר הכי ואף ר"ע לא אמרה כו' ואי לא מסתפינא ה"א דיש להגיה אמרו ליה כשם שכל התורה כו' ותשובת התלמידים הוא ולכך קאמר בתר הכי ואף ר"ע לא אמרה אלא לחדד התלמידים כו' נ"ל:

בתוס' ד"ה בת י"ג שנים ויום אחד וכו' ואי גרסינן בת י"ג שנים בלא יום אחד א"ש ומתעברה ויולדת קאמר וכו' כצ"ל. ור"ל דלעולם בת י"ב שנים ויום אחד היא גדולה אלא דלכך קאמר בת י"ג שנה משום דחשיב בהדייהו ג"כ תשעה חדשי העיבור עד שיולדת וק"ל:

מה:[עריכה]

בגמ' ולא היא רב המנונא מגופה דמתניתין קדייק האי לאחר זמן ה"ד כו'. מקשין העולם מפני מה לא קדייק מרישא דמתניתין דקתני בת שתים עשרח שנה ויום אחד נדריה קיימין וכן בזכר ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא כו' כדדייק מסיפא דמתניתין דקתני לאחר זמן הזה כו' אבל נראה לי פשוט דלא קשה מידי דמרישא ליכא למידק כלל דאיכא למימר דאיירי דלא הביא שתי שערות ואף עפ"כ נדריו קיימין וא"צ בדיקה משום דאמרינן מסתמא יודע להפלות ולכך הוא דוקא לאחר י"ב ויום אחד לנקבה ואחר י"ג ויום אחד לזכר אבל בתוך הזמן דהיינו שנת י"ב גופו לתינוקת ושנת י"ג לתינוק צריכין בדיקה ולא אמרינן דמסתמא יודעים להפלות אבל בסיפא דקתני לאחר הזמן הזה אף ע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו כו' נדריהם נדר ע"כ צ"ל דאיירי בהביאו שתי שערות דאל"כ מפני מה הוי נדריהן נדר כיון דאמרי בפי' שאין יודעין להפלות וקטנים הן אלא ודאי בהביאו ב' שערות איירי דבני עונשין הן וטעמא דלאחר זמן כו' הא תוך הזמן כלפני הזמן וע"פ דרך זה יתורץ ג"כ מה שמקשין במתניתין בת י"ב שנה נדריה קיימין ל"ל מאי אמרת סד"א בודקין לעולם כדמשני בגמרא לעיל זה אינו דל"ל בדיקה לאחר י"ב הא קתני בסיפא לאחר הזמן אע"פ שאמרו אין יודעים כו' נדריהן קיימין ומתרצין דלא זו אף זו קתני כמו שכתבו התוס' אבבא דקודם הזמן הזה כו' אבל לפי מה שכתבתי אין אנו צריכין לדוחק זה אע'"ג דקתני בסיפא לאחר הזמן הזה אע"פ שאמרו וכו' צריך למתני בת י"ב שנה ויום אחד נדריה נבדקים דסד"א בודקין לעולם כדמשני לעיל בגמ' משום דאיירי בלא הביא ב' שערות ולכך ה"א דלעולם צריכה בדיקה אי יודעת להפלות או לא והא דקתני בסיפא לאחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעים כו' נדריהם קיימים היינו בהביאו שתי שערות דהוו גדולים לכל הדברים ולכך נדריהם נדר אעפ שאין יודעים להפלות ולכך צריך למתני בת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימין לאשמועינן דאע"ג דלא הביאה ב' שערות אין צריכה בדיקה דמסתמא תלינן דידעה להפלות כיון שהגיעה לי"ב שנה אבל בסיפא כשאמרו בפי' שאין יודעין להפלות אז צ"ל ע"כ דאיירי שהביאו שתי שערות ובזה יתיישב הכל כהוגן והיינו טעמם של התוס' שלא הקשו אלא מדקתני מקודם הזמן הזה כו' בת י"א שנה ל"ל ולא הקשו דמדקתני לאחר הזמן הזה וכו' בת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימין למה לי משום דלא קשה מידי כמו שכתבתי וק"ל:

מו:[עריכה]

שם הניחא למ"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים וכו'. יש לדקדק דמשמע דמשום דמוקי הא דקתני לבל יחל כגון שאכלו אחרים פריך הניחא אבל אי מוקי לה באכלו הקטן דלקי עליה משום בל יחל הוה אתי ליה שפיר ככ"ע והא ליתא דמכ"ש לא הוה אתי כמ"ד דהקדיש הוא ואכלו אחרים אין לוקין דכיון דאפילו אחרים אין לוקין עליה משום דס"ל מופלא סמוך לאיש הוי מדרבנן כ"ש היכא דאכלו הקטן דאין לוקה ויש ליישב דהמקשה הוה ס"ל דבין רב כהנא ובין רבי יוחנן ור"ל כולהו ס"ל דמופלא סמוך לאיש דאורייתא וכולהו ס"ל דהקדיש הקטן ואכלו לוקה כרב הונא וכברייתא דקתני שהשוה הכתוב קטן כגדול ולזדון שבועה וכו' ולבל יחל ר"ל שהוא בעצמו לא יחל דברו ואתי הברייתא ככ"ע אכל אי גם אחרים ילקו על הקדישו בהא פליגי וס"ל לרב כהנא דאין לוקין דלא גלי לן שגם אחרים לא יחלו את רברו אבל השתא דמשני דהקטן בעצמו אינו לוקה על הקדישו והא דקתני בברייתא שהשוה הקטן כגדול לבל יחל היינו כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים לכך פריך הניחא וכו' ומשני מדרבנן וכו' ר"ל דרב כהנא ורבי יוחנן ור"ל פליגי נמי בהאי סברא דמר ס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא ומר ס"ל מופלא סמוך לאיש דרבנן אבל המקשה לא הוה ס"ל דפליגי בזה אלא שפליגי אי גם אחרים מילקי עליה או לא כמו שכתבנו וק"ל:

בתוס' ד"ה אי מופלא וכו' וי"ל דהכי פריך אי מופלא סמוך וכו' ואית ליה איסורא וכו'. ר"ל והוי כאילו פריך הכי ממ"נ אי אית ליה למופלא סמוך וכו' ואית ליה לאיש איסורא אם כן מילקי נמי לילקי ואי לא לקי איסורא נמי ליכא וק"ל:

מז.[עריכה]

בגמ' נ"ל דצ"ל דאמר רב הונא וכו' אשכחתינהו לרבנן דבי רב וכו'. דלפי הגירסא שלפנינו לא יתיישב לישנא דאמר בתר הכי ואמינא להו אנא וכו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ואינה נפסלת בטבול יום וא"ת באלו עוברין גבי מקפה של חולין וכו' קאמר דאם נגע בו טבול יום פוסל מקום מגעו כצ"ל וע"ש בפרק אלו עוברין׃ [בא"ד] וי"ל דהתם מיירי כשעשאו גוש בקערה. ר"ל שעדיין השום והשמן בעין כגוש בקערה ולכך כשנגע בו הטבול יום פוסל מקום מגעו והכא דקתני ואינה נפסלת בטבול יום איירי שכבר נתערבה התרומה בתוך החולין ואינה בעין וע"ש בתוס' פרק אלו עוברין ׃ ד"ה אתי דימוע דרבנן וכו' אבל מה שגם החולין נחשבו כתרומה וכו'. ר"ל דאנן קי"ל בכל איסורים כשאיסור נתערב בהיתר ואין בהיתר שיעור כדי לבטל האיסור אז נעשה הכל כאיסור כמו שאנן קי"ל דחתיכה עצמה נעשה נבלה ה"נ הכא בתרומה שנתערב בחולין ואין בחולין שיעור לבטל נחשב הכל תרומה לכך ס"ל לר"י ולר"ש דפטורה מן החלה :

בא"ד ולהכי אמר שאני אומר וכו'. ר"ל להכי תלינן לקולא ואמרינן שאני אומר לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ׃ ד"ה ל"ג אלו נאמר וכו' אלא ה"ג אי בבאכם יכול אפילו ב' או ג' מרגלים וקאי אלעיל. ר"ל ארישא דברייתא דקאמר דבבאכם משמע מיד כשנכנסו ולכך קאמר יכול מיד כשנכנסים ב' או ג' מרגלים ׃ ד"ה איזהו סימנים וכו' ולפירוש זה אתי שפיר הא דקאמר בגמרא הלכה כדברי כולן להחמיר. לדברי התוס' צ"ל דהא דקאמר בגמרא שאלו את רבי הלכה כדברי מי שלח להו כדברי כולן להחמיר לא אתנאי דברייתא דלעיל מיניה קאי דאיירי בסימני בגרות אלא אתנאי דמתני' קאי דאיירי בסימני נערות ולכך קאמר דהלכה כולן להחמיר פי' דמיד שנראה בה א' מן הסימנים הללו אינה ממאנת ואינה חולצת עד שיהיו בה כולן אבל לפרש"י דכל התנאים לא איירי אלא בסימני בגרות לא שייך לפרש כן שהרי מיד מימי הנערות גדולה היא למיאון ולחליצה כמו שפרש"י לקמן ע"ש ׃ :

מז:[עריכה]

ברש"י ד"ה מעת לעת וכו' ולא אמרינן למנין עולם שתכלה שנתו ער"ה. הא דלא כתב רש"י הכא כמו שכתב לעיל בד"ה בכולי פירקא ולא בתר מנין עולם שיהא יום אחד בשנת עשרים חשוב שנה דהכא גבי קדשים ליכא כ"א שנה אחת ולא שייך לפרש אלא לענין שלא תכלה שנתו ערב ר"ה וק"ל:

בתוס' ד"ה הלכה כדברי כולן להחמיר מספק פוסק להחמיר כמר לחומרא וכו'. משום דקשה להו לתוס' דאיך אפשר לומר כן דאם ההלכה כדברי זה אין הלכה כדברי זה דהוו סתרי אהדדי לכך כתבו מספק פוסק כן וכו' וע"ל בתוספות דף ל"ו ד"ה הלכה כרב לחומרא:

ד"ה בת עשרים וכו' ואי גרסינן יביא קאי אבעל וכו'. דברי התוס' קאי ארישא דמתני' וה"ה דכל הגירסות הללו שייכי ג"כ אסיפא דמתני' אלא מה שכתבו התוס' ואי גרסינן יביא אבעל קאי לא שייך אלא בסיפא צ"ל דאיבם קאי שיביא ראיה שהוא בן עשרים וכו' וא"כ אינה זקוקה לו היבמה כלל ומותר באחותה גם ברישא הוה שייך לפרש דקאי איבם ואי קאי אבעל צריך לפרש כן בת עשרים וכו' יביא בעלה ראיה וכו' והיא איילונית והוי קדושי טעות ותצא בלא גט והוא מותר באחותה ואם מת הבעל ונפלה קמי אחיו ליבומי לא חולצת ולא מתייבמת:

מח.[עריכה]

ד"ה ובשביעית נמי יעבוד וא"ת תינח שנת ששית וכו' ע"כ צריכין אנו לומר שהתוס' לא ס"ל כדפרש"י שפירש בשביעית נמי יעבוד כגון נמכר בניסן כו' עד והוא יעבוד עד ניסן דא"כ אין מקום לקושית התוס' כלל מאחר דלפרש"י מחוייב לעבוד עד ניסן נמצא שהוא עובד שש שנים שלמות מעת לעת ואם רוצים להקשות הכי הוה להו לאקשויי דמנלן דכשיגיע תשרי של שביעית דכבר עברו שש למנין עולם ואעפ"כ הוא יעבודעד ניסן דלמא לא אתי קרא אלא דגם בשביעית יעבוד חדש א' דהיינו תשרי ותו לא ומנלן דיעבוד עד ניסן שהם ו' שנים שלמות מעת לעת משעת מכירתו אבל מלישנא דהתוס' משמע שהם מפרשים בגמרא ובשביעית נמי יעבוד רצה לומר דלא תימא דלא צריך לעבוד אלא חדש אחד משנה הששית דשלשים יום בשנה חשובים שנה לכך כתיב ובשביעית דגם בשנה השביעית יעבוד קצת רצה לומר שיעבוד שנה הששית כולה עד שיכנס קצת משנה השביעית מכלל דשנה הששית צריכה להיות כולה בעבדות ולכך הקשו התוס' תינח שנת הששית וכו' אבל לעולם אימא דבהתחלה דהיינו שנה הראשונה אינה צריכה להיות שלימה מעת לעת אלא ל' יום לפני ר"ה יהיו חשובים שנה ומשם ואילך ה' שנים שלימות מתשרי לתשרי ואי לאו קרא דובשביעית ה"א תרי קולי דבהתחלה ל' יום לפני ר"ה חשובים שנה וגם בסוף כשיגיע שנה הששית כשיעבוד ל' יום משנה הששית דהיינו חדש תשרי חשובים גם כן שנה ואתא קרא דובשביעית לאורויי דהשנה הששית תהא שלמה אבל עדיין אימא לך דלעולם בהתחלה דהיינו שנה ראשונה ל' יום לפני ר"ה חשובים שנה ותירץ וי"ל כיון דגלי לן קרא וכו' ה"ה דשנה ראשונה בעינן שלימה ר"ל ולא אשכחן שתהא שנה הששית שלימה וגם שנה ראשונה שלימה אלא א"כ יעבוד שש שנים שלימות מיום מכירתו מעת לעת וק"ל: