מדרש תנחומא מטות ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מדרש תנחומא · מטות · ז

הוסף ביאור

ז. [עריכה]

"וּמִקְנֶה רַב". זהו שאמר הכתוב (קהלת י, ב): "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" וגו'. "לֵב חָכָם לִימִינוֹ", זה משה. "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ", אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל, והטפל עיקר. למה? שחבבו נכסיהם יותר מגופן, שאמרו למשה, "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה " תחלה, ואחר כך, "וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". אמר להם משה, לא תעשו כך. עשו את העיקר תחלה, בנו ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם. הוי, "לב חכם לימינו", זה משה. "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ", אלו בני ראובן ובני גד. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם חבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם, חייכם אין בו ברכה, שנאמר (משלי כ, כא): "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ". (משלי כג, ד): "אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל". ואיז[ה]ו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח, ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ".