מדבר שור כב
כתוב בתורה בפרשתנו: "ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". ולקמן בפרשה נאמר עוד: "ויאמר לו אלהים שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו ישראל". ונבאר בע"ה מה שיש לשאול. האחת בעיקר שינוי שם זה, מה ענינו ומה ירמוז. והב' למה אחר שכבר הוצרך אבינו יעקב ע"ה שישתנה שמו, למה הוצרך לזה ב' פעמים, אחת ע"י המלאך והשנית ע"י השי"ת בעצמו כמו שנראה מפשטן של כתובים. עוד יש לדקדק למה בדברי המלאך נאמר: "לא יעקב יאמר עוד שמך", ובדברי השי"ת נאמר: "לא יקרא שמך עוד יעקב", אמר השי"ת לשון קריאה בשינוי השם שלו, והמלאך אמר לשון אמירה, הלא דבר הוא.
ונקדים לבאר דברי חז"ל בסוף פרק קמא דברכות בענין זה: "תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר: 'והיה שמך אברהם'. רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר 'ולא יקרא עוד את שמך אברם', כו' אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב ה"נ, שאני התם דהדר אהדריה קרא דכתיב 'ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב'". וראוי להתבונן בינה, אם נחדור אל איזו כונה בתכלית של שינוי השם משני אבות העולם הללו הראשון והאחרון, ראוי לנו להוסיף לקח מה נשתנה זה מזה. שאברהם אבינו ע"ה נקבע שינוי שלו בחומר גדול כ"כ עד שיעבור הקורא לו בשם הראשון בעשה ובלאו, ויעקב אבינו ע"ה אע"פ שנשתנה, לא נעקר הראשון ממקומו. והפלא יגדל עוד שאצל אברהם אבינו נעקר השם רק פ"א ואצל יעקב ב' פעמים, הא' ע"י המלאך ואח"כ ע"י השי"ת בכבודו ובעצמו, ועכ"ז יפה כח האב בעקירת השם מכח בן הבן, שאצלו נעקר לגמרי ואצל הבן נשאר במקומו וחזר ונראה אע"פ שנדחה. גם ראוי להתבונן דחיה זו איכה אפשר שתהיה נראית, והלא הכתוב אומר בפה מלא מאמר השם יתעלה: "לא יקרא שמך עוד יעקב", ואיך אח"כ יחזור שם יעקב למקומו, ולא אדם הוא להנחם ח"ו.
אמנם נבין בראשונה פרשת שינוי השם אצל אברהם אבינו ע"ה אל מה רמז, ומה תעודתו. הנה חז"ל הורו אותנו בפי' של דברים: '"אברם הוא אברהם' בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו". ולכאורה יש לדון הרבה, אם כי אמת הדבר ששם אברם שהוראתו אב לארם בלבד מלתא זוטרתי היא לגבי אברהם אבינו ע"ה, אבל עכ"פ היא הוראה על גדולה וחשיבות, מה שא"כ שם יעקב שהוראתו לכאורה לשון עקבה ומרמה, שהוא העדר הכבוד. וזהו מה שיוסיף קושי, שראוי' היתה השיטה להיות מוחלפת, אצל אברהם הי' ראוי השם הראשון שלא להעקר לגמרי, ואצל יעקב להעקר לגמרי. וראוי עוד לחקור למה דוקא אצל ענין המילה נעקר שם זה של אברם ולא קודם לכן.
ואשר יראה לי בעניי בזה, כי נודע ענין אברהם אבינו בתחילה, שהשכיל באמתת השם יתברך ע"פ השכל האנושי עד שמצאהו השם ית' ראוי למעלות הנבואה. אמנם גם אח"כ כשזכה למעלות הנבואה, נראה שהיה ענין נבואתו נוסד על הענינים האמורים בהן בתורה, להודיע לו ענין כריתות הברית בין השי"ת ובינו וזרעו אחריו ויעודי בניו ותכליתם. אבל על הנהגות האדם ומעשה המצות, הלא לא הגיעה עדיין השעה שתנתן תורה לארץ, והיה הוא ע"ה הולך בדרכי הצדק והמשרים ע"פ נימוסים שכליים. אמנם גם שכלו עשה השי"ת רם ונשא כדחז"ל שנעשו לו כליותיו כשני רבנים והיו מלמדים אותו תורה וחכמה. והנה יש חק אחד הנוהג בעולם ע"פ הסכמת המין האנושי כמעט כולו, ולפי ההשקפה הראשונה נוכל לומר שגם תוה"ק לא תסתרהו, אבל כאשר נדקדק אחריו בשום שכל, נמצא את יסוד החק הזה והנה איננו בנוי על אדני היושר האמיתי. ותוה"ק אם כי לא תסתור את הפעולות הנמשכות ע"פ החק ההוא, אבל אינה מסכמת עליו מצד הטעם המוסכם אצל המון האנשים, כ"א מטעם נשגב עומד ע"פ יסוד היושר האלהי. החק הזה הוא חק התיחדות כל אומה ואומה בממשלתה ומלכותה, והחפץ הנטוע בלב בני כל אומה להגדיל שלטונה וידה על כל סביבותיה. ודבר זה הוא כחק מוסד ע"פ המפורסם גם ע"פ הצדק והיושר, וכבר שפכו דמים רבים גם מלכים בעלי צדק ויושר לתכלית הגדלת ממשלתם והצלחת עמם, ולא חשו על ההפסד המגיע מזה לעם זולתם. אע"פ שכבר הכה היושר האנושי שורש בלב כל איש ישר שלא להיות להוט אחר תועלת עצמו אם תהיה מושגת ע"י חורבנו של חבירו, הי' זה כחק טבעי אצל הצדק האנושי שאין הדברים אמורים כ"א בחק יחיד, אבל ברבים, בכלל אומתו, הצדק מחייב לדעת ההמון להגדיל תועלתו בכל מה שיוכל. ולכל הפחות לא ישוה בעיני כל איש, אף אם לא קרבות יחפוץ, הרצון והכוסף אל הצלחת עמו כהרצון להצלחת עם זולתו, ולא תהיה זאת לפוקה גם לישר באדם לאמר כי הלא מצד היושר האלהי ראוי להשוות את בני האדם בשוה בדרישת טובה והצלחה כי אל אחד בראנו בצלמו ית'. והנה החק הזה עומד הוא חזק כ"כ בטבע בני האדם, עד שחכמים רבים אשר הכרת היושר האמיתי עלתה על דעתם, עשו סניגורין לדעה זו לומר שגם היושר האמיתי יחייב ככה, יען שבאופן אחר לא ישתכלל העולם בישובו כ"א כשיהי' כל עם משתדל להרבות גדלו וכבודו, ועי"ז תרבה הדעת וההצלחה.
והנה לכאורה ממשפט התורה וציוויה אל בני ישראל בענין כבישת האומות והורשת הארץ, היתה הדעת נותנת בהשקפה הראשונה ששמה לפנינו המשפט לבכר טובת עצמנו ועמנו, ולדחות עבורה טובת זולתנו מבני אדם. אבל באמת הדעה הישרה לא תשקוט בזה, כי השי"ת שרחמיו על כל מעשיו, למה יעשק יגיע כפיו, כביכול, ואיך מפי עליון ית' תצא להעביר מלב טובת כל המין האנושי בשביל טובת עצמנו. ע"כ בראשית כריתת הברית עם אבינו הראשון ע"ה כזאת הודיע שלא כן הדברים, וכי עצם הרעיון של הגבלת עם מעם מצד עצמם, תועבה הוא לפניו ית', כי הוא ית' שוה ומשוה ולא ניכר שוע לפני דל לפניו ית'. והתכלית העקרית היא לבקש את ההצלחה הגמורה האמתית אל כל יצורי השי"ת, שזהו כבודו ית' ורצונו שכל בריותיו יהיו שלמים בשלמותו, וע"ז נאמר: "יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו", והיושר האמיתי הוא להשוות בעיני כל איש את הצלחת כל המין האנושי. אלא שההצלחה האמיתית למין האנושי בנויה היא ע"י בחירת עם נבחר שאינו מתערב עם כל העמים, כטבע השכל שאינו מתערב עם החומר, והוא יהי' פועל על כל המין האנושי לשכללו ולהציגו אל התכלית הטובה שהשי"ת מבקש ודורש ממנו.
ע"כ החובה מוטלת על ישראל לדעת שלא ניתנה רשות כלל להדיח אומה משאתה למען טובת עצמנו והגדלת ממשלתנו, כי חק אחד הוא היושר בין לרבים בין ליחיד. אלא שאנחנו עשינו בהגדלת האומה ואשרה ע"פ מצות התורה, כפי השיעור האלהי שיהי' לתכלית המביאה לתיקון העולם כולו ושכלולו, ודבר זה א"א לדעת בכיוון כ"א ע"פ הישרה אלהית המלמדת דעה מה היא הדרך המביאה אל האושר הכללי. ע"כ אין יוצאים למלחמת הרשות כ"א ע"פ מלך ואורים ותומים וסנהדרין, כדי לדעת אם נוכח הרצון האלהי דרכה של המלחמה. ע"כ הקנין המיוחד לנו שעושה אותנו לעם לפניו ית' אינו כ"א התורה הקדושה, הגיונה ושמירת מצותיה וההליכה בדרכיה הטובים והישרים, שהיא מביאה אותנו ואת כל העולם כולו אל התכלית האמיתית המכוונת ממנו ית' לאושר והצלחה. ע"כ כתוב בתורה בענין שמירת המצות: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". והדבר יפלא לפי ההשקפה הראשונה, איך נעזוב הפני' העיקרית שהיא הצלחתנו האמיתית, ונשתוקק אל הכבוד שיכבדו אותנו אומות העולם. אמנם הוא דברינו אשר אמרנו, כי לא בשביל עצם רדיפת הכבוד נאמרו הדברים הללו, כי רדיפת הכבוד היא מדה נמאסת אצל ישראל, וכדחז"ל ע"פ: "לא מרובכם מכל העמים כו' כי אתם המעט מכל העמים" "שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני: 'ואנכי עפר ואפר'".
אבל הכונה בסיפור ענין זה איך שע"י שמירת התורה ישיגו התכלית האמיתית הנכספת והיא לעשות רצון השי"ת בהשלמת המין האנושי. כי העמים יכירו עי"ז כבודן של ישראל ויאמרו: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", ועי"ז יתרצו ללכת באור ד' וישתלמו כראוי, וחפץ השי"ת בידנו יצלח. ע"כ כשנתחשב לעם מיוחד ונבדל מכל גויי הארץ מצד התורה, דבר זה הוא אמת וקיים ומכוון מאד לתכלית חפץ השי"ת בעולמו. כי אי אפשר כלל שישתלם העולם כ"א בהיות ישראל עומדים במעלתם הנבדלת "ממלכת כהנים וגוי קדוש", בלא תערובות עם דרכי העמים, ולא נטי' אל הרוח השורר ע"פ הדרכים של השכל האנושי הטבעי, הערום מהדרכת הנבואה וההישרה האלהית. א"כ אותה ההתפרדות מכל העמים, היא עצמה ההתאחדות היותר עצומה, להועיל לכל האדם אשר על פני האדמה.
אבל אם ח"ו זנח ישראל טוב, הוא התורה הקדושה נחלת ד' ית', אז גם ההתמכרות להיות לעם ולהתיחד בארץ, תועבה היא לפניו ית', כי איך יתכן אשר רק מפני אהבה גסה טבעית של איזה עם לעצמו ידחו עמים אחרים, והכל מעשי ידיו ית'. ע"כ תנאי נתינת הארץ קשור בשמירת התורה תמיד בכל התורה כפול כמה פעמים, כי בתנאי שמירת התורה הרי נתינת הארץ והורשת העמים והגדלת קרן ישראל הכל ביושר וצדק והכל בדין. וגם קלקול של העמים הגרועים הוא ע"מ לתקן את העולם כולו במלכותו ית', שזוהי הטובה האמיתית והאחרונה להצלחת העולם. אבל בלעדה, עושק וגזל ורציצת משפט יחשב בהתיחד עם מן העמים להשקיף רק על הצלחתו ואשרו, ולמעט בזה השקפה על הצלחת המין האנושי כולו.
ע"כ אברהם אבינו ע"ה בהיותו מיושבי ארם ושקד הרבה על טובתם כראוי לאזרח במדינתו, אמר לו השי"ת: "התהלך לפני" פירוש שילך להשלים תכלית חפץ השי"ת בעולמו, "והיה תמים" כלומר לא יהיה לבבך חלוק לבקש רק הצלחת עם ארם יותר מהצלחת כל המין האנושי, רק היה תמים בההתהלכות לפני, ודרוש שלו' כל הברואים כולם שזוהי כונתי, ואין מקום מצד העצם להתיחד בבקשת עם אחד, יהי' עמו או לא, רק יש דרך של התיחדות עצומה, אבל אינה מכוונת לעצמה כ"א מצד התכלית הנצמחת מזה. ע"כ אמר: "ולא יקרא עוד את שמך אברם", המורה על אב לארם, כי אתה הגבהתיך מחק הנימוס הזה שהוא רק מוסכם ולא מטעם היושר הטהור, כי מה בצע בהתיחד עם זה מעם אחר בבקשת תועלת לו לעצמו. ע"כ "והי' שמך אברהם כי אב המון גוים" כולם, כל המין האנושי, לכולם אב אתה, את טובת כולם עליך לדרוש, ומזה, דוקא מזה תולד לך התפרדות חדשה כדי שתהי' מדרגה לבא לטובת כל העולם שאי אפשר כ"א ע"י התיחדות עם ישראל בטהרה מכל העמים, למען יוכל להיות למופת ולמאיר באור ד' על כל העולם. ע"כ "הקורא לאברהם אברם עובר בעשה", כי הוא מראה שהתיחדות עם אפשר מצד הרצון האלהי להיות מתיחד דוקא בתועלתו מאהבת עצמו ולא יהי' זה חטא. ובאמת עי"ז תפול ח"ו יקרת התורה, כי על ישראל לדעת כי עיקר בחירת עם בכלל א"א כ"א כדי להיות אב המון גוים.
והנה הי' אצל אברהם אבינו ע"ה ההתאחדות עם כל העולם וההתפרדות מהם בתורת התחלה ורשימה. אח"כ אצל יצחק נכללו ב' הכוחות יחד, כח ההתאחדות עם העולם להועילם וכח ההתפרדות כדי לשמור הקדושה הקבועה בו כדי שיהי' למשמרת לדורות. והנה בכל אחד מבניו נתנה נטי' אחת משתי אלה הנטיות שהן יחד דרושות. כח ההתאחדות עם העולם גבר בעשו, אבל עי"ז נאבדה ממנו רשימת הקדושה שהיא ברכת אברהם, כי נתערב עם העולם ונתבטל בהמון התאוות ויצרי העולם. ואצל יעקב אבינו ע"ה גבר כח ההתיחדות, כי השקיף כי רק זהו מה אשר ד' דורש ממנו כדי לשמור קדושת עצמו, והתכלית שצריכה לצאת לצורך העולם, ע"י ההתאחדות, זו יצא תצא מאליה כשיהי' עת וזמן לחפץ זה. ע"כ הי' זה "איש יודע ציד איש שדה" נפק ברא מתאחד עם העולם בהנהגותיו, "ויעקב איש תם יושב אהלים" מתבודד ומתאחד בשלמותו ומקוה שע"י הוצאת קדושת נפשו מכח אל הפועל תצמח ג"כ תכלית ההתאחדות.
והנה אם הי' עשו פועל בכח ההתאחדות שלו עם העולם כראוי היה ראוי לטובה ולמעלה גדולה, כי לזכות את כל העולם כולו באורו של אברהם ע"ה הוא דבר גדול וחפץ ד'. אבל עשו לדרכו פנה, התאחד עם העולם ונתקלקל עמהם להאביד ממנו ברכת אברהם. בקש יעקב אבינו ע"ה שיהי' גם כח ההתאחדות מסור בידו, ואם לא יוכל להשתמש ממנו כעת מפני שאין השעה ראוי' והעולם אינו מבוסם כל צרכו, יכין הכנות גדולות כדי שאחרי האריכות תצמח גם התכלית הנולדת מהתאחדות, וזהו חלק הבכורה שלקח מעשו. ויצחק ששם כל מעיניו להפיק תכליתו של אברהם ע"ה לטובת העולם, אהב את עשו מצד התהלכו בחוץ לצוד ציד, וחשב שבלא ספק רבים לומדים ממנו ארחות חיים בהיותו אורח עמהם לחברה בעסקי העולם.
והנה יעקב שקבע דרך ד' ע"י דרך ההתפרדות, מוכרח הי' לבקש עצות לזה הדרך לע"ל במה יהיו בטוחים שיהיו "בטח בדד עין יעקב", שע"ז שם יעקב אבינו ע"ה עינו ותכליתו. מצא כי תכלית שמירה זו א"א שתמצא כ"א ע"י שתנתן לזרעו תורה אלהית שחוקיה גבוהים מבינת האדם, ועי"ז יהיו נפרדים מכל גויי הארץ. כי אם יהיו חוקי התורה נימוסים שכליים, מיד יתערבו עם כל העמים ותאבד מידם סגולתם, כדרך שנאבדה מעשו ע"י התערבו בין העמים. והנה שורש התורה היא הדרכה אלהית מיוסדת ע"פ עצת עליון בשכל נפלא אלהי, והעצות העליונות הם המעשים אשר דבר ד' ית' צוה אותם. והנה ע"פ הדרך הטבעית כל אדם ראוי שיעשה מעשים ישרים ע"פ דרכו ושכלו, במה שרואה דרך ישרה לפניו לתכלית שלמותו, ונמצא שהאדם מוקף מגזרת השכל, שע"פ הכרתו עוסק הוא במעשים המתחייבים ממנו. אמנם זוהי הדרך הפשוטה הטבעית הראויה לכל אדם, ואם גם ישראל ידרך ע"ז הדרך מיד כשיעברו איזה דורות בעמים יתבולל, וחפץ ד' לא יהי' לו ח"ו על מה לחול. ע"כ זאת היתה עצת ד' אשר יעץ כי ממרום קדשו יופיע על ישראל לצוות להם חקים ומשפטים אשר גבוהים המה מרוח בינת האדם, ובזה יהיו מצוינים בעולם ניכרים בהנהגתם למעלה ועילוי מכל גויי הארץ. אמנם דרכי השי"ת שלמים המה, וכל מה שהוא צריך לעשות לתכלית איזה ענין רצוי, לא ידחוק הכרח זה שום דבר בהשלמות המתחייבת אל זה הענין מצד עצמו. ע"כ אם כי נחוצה היא שורש התורה שתהי' נשגבת משכל האדם, למען יעמוד ישראל לגוי, ומרשות עצמו יופיע להאיר אור על כל עמי הארץ כחק השכל עם החומר, בכל זאת רק ממנה תוצאות ההצלחה הראויה לבא לאדם ע"י מעשים שכלים המדריכים אותו להשלמתו, אך עוד באופן יותר נשגב ויותר נעלה מאותה השלמות שידריכהו לה הנימוס הטבעי שעל אדני השכל האנושי נוסד.
והנה עקב עשו, הוא הוראה גדולה למהלך הטבעי של העמים האלה שיש בתולדות חייהם יחש אל ישראל ביותר, עשו שעמו נולדה נטית ההתחברות, דורך הוא בעקב ורגל גאוה על ההתבודדות של יעקב להיות עם לבדד ישכן. אך במה יגונן יעקב על עצמו שישאר באמת עם לבדד בלתי מעורב עם האומות, לא רק בכח השכל לבדו, כי אם יהיו המעשים של יעקב מקורם בשכל האנושי הלא עמים רבים יתאחדו מיד עמו ועמהם יתבולל ח"ו. אך ידו, שבה הוא עושה המעשים והמצות שבתורה, היא היא האוחזת בעקב עשו, לעצור כח ההתאחדות שלא בזמנה המבטלת הכונה האלהית הרוממה, ממנו ומעל כל העולם כולו. והנה כ"ז שלא נתבסם העולם וטעמי תורה נעלמים מעין העושה ומקיים אותה, בצדק נקרא שמו יעקב, כי הוא בתקפו בכח ידו העושה במצות התורה ומחזיק במעוזן, יעצר את עקב עשו, ויכריחו לשוב על עקבו שלא ימשך עמו את יעקב ג"כ לרוח ההתאחדות הבלתי מתוקנת ע"פ דרך השי"ת.
ויש עוד כונה המסכמת עם פעולה זאת אשר שם יעקב נאות לה, כי עקיבה היא מלשון סבוב כמו "עקובה מדם", ויעקב יקיף את המטרה השכלית הרוממה שאין שכל האדם מגיע לה כלל, ועי"ז ישאר עומד בקרבה ומגיע לה. אבל אח"כ כאשר יתרגל הרבה בעסק התורה והמצות ולעמוד בניסיון, הלא אור התורה יופיע עליו, ודברים הנעלמים ויקרים בעוה"ז יהיו קפואים לעוה"ב. וכבודן של ישראל ע"י המצות יכירו וידעו הכל, ויכיר עשו שרוח ההתאחדות שלו שלא בזמנו גרם לו אבוד והשחתה, אז לא יהי' צריך עוד לעצור בידו רוח עקב של עשו. א"כ לא תהי' אז תכלית המצות בכדי לשומרו שלא יתבולל בעמים, כי אי אפשר כלל שיתבולל - אחרי אשר אור ההצלחה והגדולה יאיר עליו לעולמים וכל העמים ילכו לאור תורתו איכה ישפיל עצמו מערכו המרומם. ע"כ בערך הרבים י"ל דכו"ע מודים שימות המשיח "אין בהם לא זכות ולא חובה" כי הלכה לה תקופת הניסיון, א"כ יקרא שמו ישראל, שיודו היותו ראוי להיות נפרד מכל העולם, כהצטיינות השרים מן העם שהוא לשכלול ההנהגה ותיקונה.
והנה הערעור שעל יעקב על התבודדותו מכל העמים, יתבטל בהראות גלוי לכל שרק בזה הוא ממלא את תעודת אברהם להיות "אב המון גוים", וכי רוח אהבת עצמו שהוא נגד היושר בעצם, רק הסכמי אצל כל האומות בתור כנסיותן, הוא נגד רוח ד' ית' המפעם בקרב יעקב באמת וצדק. והנה אם לא היתה תעודת ישראל במה שהם מוסרים נפש כצאן ההרגה לטבח רק להיות לעם מצויין ובין העמים לא יתערב, איננה גבוהה ח"ו מהתעודה ההסכמית שאצל כל עם ועם על קיומם בשם בפני עצמו, שאינו דבר עקרי כלל, רק אחת מהתאוות הדמיוניות שנסכמו בהסכם הרבים שהיושר מסכים לזה, אז היתה הדעת של האומות נותנת שכל תכלית התורה שהיא מציינת אותם מכל העמים אינה ג"כ כ"א שימוש לתכלית זו של קנין הנכסים המיוחדים להם בתור אומה. ועפ"ז אם יתבטל קנין נכסיהם ותבטל ממלכתם ראויה היתה ח"ו גם התורה להתבטל מהם כי הא בהא תליא. אבל כאשר ראו כל העמים כי גם בחורבן הממלכה ושוממות הארץ וביטול כל הקנינים הלאומיים מהם, התורה היא חייהם של ישראל ועליה הורגו כל היום, יבינו לדעת כי לא לתכלית שמירת הנכסים הכוללים היתה התורה ומצוותי' באה כדי לציינם ולהעמידם לעם מופרד ובדד מכל העמים, רק אל תכלית נעלה ונשגבה אשר רק בסוף הימים יתגלה אורה לעין כל. ע"כ גם בשפל מדרגת ישראל, יחזו חסידי אומות וחכמיהם המצוינים מזה עתידות אל גדולתם העתידה, וצדק יתנו לפעלם במה שהם עמלים להיות עם לבדד, מאחר שרק בזה ישאו עליהם את דגלו של אברהם אבינו ע"ה וברכתו להיות לאב המון גוים.
וחז"ל אמרו במד"ר: "ויותר יעקב לבדו" "מה הקב"ה כתוב בו 'ונשגב ד' לבדו' אף יעקב 'ויותר יעקב לבדו"'. וביאורן של דברים כי לעתיד לבא כשיתבסם העולם ויצרי לב האדם הזונים אחרי הבלי המדות הרעות כליל יחלוף, א"כ כל המטרות השכליות שהציבו בנ"א להם בהשקפת השכל המעורב עם כוחות החומר ותאוותיו תתבטלנה כליל, ויכירו הכל שאינן מובילות כלל אל תכלית השלמות. רק התכלית שתשאר היא התכלית השכלית האמיתית שאינה מעורבת כלל בשום נטיה חמרית ותאוה המעורת את עין השכל והיושר, וזהו רצון השי"ת האמיתי. ע"כ "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא", רק רצונו ית' שתכליתו היא ההכרה האמתית ואינה מעורבת בשום נטי' של תאוה והבלי דמיון, אותו יעריצו ויקדישו. כך יעקב שנושא זו התכלית בעד כל העולם ומשתדל להתקרב אליה, "ויותר יעקב לבדו", לבדו ישאר באחרית הימים עובד השי"ת ומצפה לאורו שיתגלה עליו, אחרי אשר כל העמים יבטחו איש בחכמת מעשי ידיו והמצאותיו, ומטרות שהמציא בשכלו, המעורב עם כל נטיות ודמיונות חמריים, שאינם כלל לפי תכלית הרצון העליון, שהיא ההשלמה האנושית האמתית.
והנה על מה שנשאר לבדו עם לבדד, נתאבק עמו שרו של עשו, ועשו אח"כ נתאבק הרבה עם יעקב במשך הדורות ע"ז, ורצה שימשך גם יעקב אחרי נטיתו להתאחד מיד עם כל האומות. "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו". כף הירך אינה בעצם מבנין הגוף העקרי, אבל היא שימוש עקרי להגעת הגוף לתכליתו. והנה מצב עם ישראל ומלכותם, אם היתה ח"ו תכלית ההתאחדות שלא בשביל החזקת קדושת התורה וברכת אברהם עליהם, היה ביטול המלכות פגיעה ח"ו בעצם החיות. אבל כיון שאין תכלית ההתאחדות של עם ישראל ע"י תורת ד' שמירת הנכסים הכללים כלל, ולא תכלית התפרדותם מאוה"ע כדי להעמיד ברשות עצמם רכושם וממשלתם, כ"א אל התכלית האמיתית ששם שורש התורה עיניהם נשואות, ע"כ אפי' בביטול הממלכה אינו כ"א נוגע בכף יריכו ולא בגופו כלל. אמנם הוא חשב כי מקום העמידה שהם נכסיו של אדם וממונו שמעמידו על רגליו, בזה תתבטל כל המציאות בביטולו ח"ו, ע"כ כאשר ראה שחיותו של יעקב אינה נוגעת כלל אל ארץ ונכסים וממון, ראה שאי אפשר לבטל תעודת יעקב כלל.
ויעקב עצמו אין צריך כלל כשיגיע זמן תעודתו להיות אוחז בעקב עשו כדי למנעו מלדרוך עליו, כי בעצמו הוא דורך על במתי עב ואי אפשר כלל להגיע אליו לספחו בשטף כל העמים. ועשו יתרצה שיניחנו לעמוד עכ"פ בדרכו, אבל יעקב אמר: "לא אשלחך כ"א ברכתני", כי להשלמת העמים נחוצה הכרת קדושת ישראל אפי' בגלות. ע"כ אמר לו: "לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל", אע"פ שאי אפשר עדיין לאמר ששמך נקרא ישראל, כי עדיין אין שררותו של יעקב ניכרת גלוי לכל, ונראה שעדיין צריך להתחזק הרבה לאחוז בעקב עשו שלא ירמסנו ח"ו ברגל גאותו, אבל כל רואה יכיר שלגבוה מזאת הנך עומד למעלת שם ישראל. "כי שרית עם אלהים" אשר בכח מלאכי שלהם והשכלתם חשבו לדחות פעמיך מדרך התורה הקדושה, ו"אנשים" שבכח אנושי רצו להכריחך על העברתך מדרך השי"ת אשר הציב לפניך. כמש"כ הרמב"ם באיגרת תימן שלו ע"פ: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי", ששני מיני התנגדות עמדו מאוה"ע על ישראל, ההתנגדות האחת להכריחם בחוזק יד להעבירם על דת בזרע ע"י שמדות ועינויים, והב' להתוכח ולהדיחם בטענות ופתויים, ועל שניהם אמר הנביא ע"ה כי "כלי יוצר" להכריחך באונס, "עליך לא יצלח", ועל המפתים יתן ד' בך דעה להשכיל שקר תרמיתם, "וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי".
וזוהי היכולת שיכול יעקב, "אלהים" מענין הלשון שהוא כח שכליות של עשו, ו"אנשים" כח הזרע של עשו. ע"כ הביט מראש שיקרא שמו ישראל, אבל לא נקבע זה השם ע"י הכרת האומות כלל, כ"א כשיתגלה אור ד' על יעקב אז אמר לו שלא יקרא שמו יעקב כ"א ישראל יהי' שמו. וא"צ עוד כלל לאחוז עקבו של עשו כי אפס המץ ולא יוסיף לערוץ, אדרבא יחפוץ להנות מאורו, כדכתיב: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו וגו"'. והנה אף שלא יהי' צריך חוזק לעצור עקבו של עשו, עכ"ז הלא דרכו שמאז לשמור תום ויושר שלא להתגאל בתאוות החומריות ישמור. א"כ שם יעקב לא יהי' זז ממקומו כלל, כ"א לא יהי' עיקר כ"כ, כי עיקר פעולתו תהי' ע"ד השררה וממנו יעצר עקבו של עשו, ע"כ חזר השי"ת ואמר לו: "יעקב יעקב", ומכ"ש שהמצות הן עיקר מחזיקי העקב ואותן ישמרו גם לימות המשיח בב"א.