מדבר שור א
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (שמות יב, ב) צריך לבאר מהו ענין "ראש" ו"ראשון", ולמה אצל ראש אמר חדשים סתם ולא יחס אותם לשנה, ואחר כך אצל ראשון אמר לחדשי השנה. עוד אמרו חז"ל: "החדש הזה לכם' - לא מנה בו אדם הראשון"[1], שהיה מנינו מתשרי עד שבאו ישראל וקבלו המנין מניסן. עוד אמרו חז"ל בילקוט בא על פסוק: (תהלים מ ו): ""רבות עשית אתה ד' אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו"" , "א"ר סימון חשבונותיך אלינו, שכל אלפים ותמ"ח שנה עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות ומקדש את השנים ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ישראל ממצרים מסרן להם, הה"ד 'ויאמר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר", מהו לאמר, אמור להם מכאן ואילך הרי הן מסורין לכם"[2]. וזה נראה גם כן שעיקרו קאי על המנין שמתחיל מניסן, שהרי פשטא דקרא אהא קאי על המנין של ניסן, ומשמע שעיקר קדושת השנים וקידוש החדשים שנמסר לישראל ביחוד, תלוי בזה שיהיה ניסן ראש לחדשים. ונבאר גם כן טעם לדבר שישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה, ומה חשיבות יש בזה לישראל, ולפום ריהטא הלא נהפוך הוא כי החמה היא המאור הגדול והחשוב, ועיין מה שכתב בשל"ה בזה לפרשה זו.
ובמד"ר: "משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות כבעל כך העולם הזה אירוסין היו שנאמר (הושע ב כא): "וארשתיך לי לעולם" ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם אבל לימות המשיח יהיו נישואין שנאמר (ישעיהו נד ה): "כי בועליך עושיך" באותה שעה מוסר להן את הכל שנאמר (דניאל יב ג): "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" ".
ונבאר כי יש שני מיני שלמות לבעלי בחירה, המה המין האנושי. השלמות האחת היא אשר חנן השי"ת אותו דעה והשכל ועשהו ישר, קרוב למעלת השלמות הראוי' להנהגה ישרה מצד מדות ישרות טבעיות שבו, בטבע נפשו, כמו שכתוב: (קהלת ז כט): "אשר עשה האלקים את האדם ישר". והשלמות הזו היא בו בטבע העצמי, אינו צריך להשתדלות כל כך, ולא טורח רב, כי אם שלא ישחית את נפשו במעשים רעים ומגונים שהם נגד הטבע הישר שהוטבע עליו. וזוהי השלמות האנושית הכוללת כל בני האדם מאשר נבראו בתכונה טובה אנושית.
מין השלמות השני, הוא השלמות שהאדם מוכן לה לקנותה ע"י בחירתו הטובה, להיות דבק במעלות האלהיות שיקנה ע"י עמל התורה והמצות שנתן השי"ת לישראל עם קרובו. אשר זו השלמות לא יקנה האדם בטבעו, כי אם כששם לבו אליה לישר דרכיו ולקנות המדות העליונות שהן גבוהות מדרך הכבושה של טבע המין האנושי. ולזה זכה כל עם ד' כולו ע"י קבלתם את התורה, והמה הכתרים שנכתרו בהר סיני, והוכנו לקבל שלמות עליונה, מה שלא נמצא בחק האנושי בעצם טבעו. והנה ההפרש בדרך הקנין לב' אלה השלמיות, שהמדה הראשונה היא מחוברת לטבע האדם בעצם, בלא עבודה והשתדלות מצדו, והשני' הוא מוכן אלי' על ידי שיכשיר עצמו לה, ויזכך גופו שכלו ומדותיו לקבל את אורה הגדול, אז יסכן לה להיות נהנה באורה.
כלל ההבדל בין שני מיני השלמות הללו, הוא ההבדל שבין המעלה שזוכין לה כל באי עולם מבני נח ותעודתם ע"י שבע המצות שהם מוזהרים עליהן, שכולן דומות לטבע האדם הישר, עד שלא יתאוה לעבור עליהן כ"א איש רע אשר הפך את נפשו מטבעה הישר שעל פיו נבראה - להשלמות המיוחדת לזרע ישראל ע"י נחלת ד' שהנחילנו כל התורה כולה בתרי"ג מצותיה שהן למעלה מטבע האנושי, שצריך יגיעת בשר ורוח ועמל גדול לזכות לאור השלמות הבא ע"י זה, ולהפוך הטבע האנושי אל הפכו, לעלות ממצב האנושות למצב מלאכי אלקי, וזה אי אפשר כ"א ע"י השתדלות תמידית, לשום שכמו לסבול עול עבודת מלכו של עולם כל הימים אשר הוא חי על פני האדמה.
והנה כפי ההכנה וההשתדלות, כן תהיינה תוצאות ההנהגה. כל העמים שהם מתנהגים ע"פ הדרך הטבוע למין האנושי בטבע, וזאת היא שלמותם, גם הנהגתם היא טבעית, ושלמותם היא השלמות הבאה מנדבת אדון כל ב"ה אשר אמר לעולם חסד יבנה. ועם ד' אשר השתדלותם גדולה להתעלות מדרך טבעם אל רצון האלהי, גם הנהגתם מעולה מדרך הטבע בניסים גדולים ונפלאות רבות, ונפלינו בזה מכל העם אשר על פני האדמה, שחלקם ונחלתם אינו כ"א הסדר הטבעי.
אך יש להעיר כי באמת לא יתכן שתהי' השלמות שיוצאת בעצם מידי היוצר כל ב"ה, מלך שהשלום שלו, ירודה בערכה מן השלמות אשר תהיה יד האדם באמצע לזכות לה ע"י השתדלותו. ולמה זה עשה האלהים ככה שהשלמות המעולה המיוחדת לעם נחלתו תהי' דוקא מעשי ידי אדם הנקנית בעמל כפיו, והשלמות הטבעית שהיא מעשי ידי יוצר כל מיוחדת לכל הגוים, עמים כולם.
ומכח זה המושכל הפשוט, נשכיל לומר כי ודאי השלמות האחרונה שהיא תכלית המעלה אינה דבר אחר כ"א שלמות גדולה ועליונה שופעת מאור השי"ת על נבחרי יצוריו, ואינה עצם ההשתדלות האנושית אשר כחה נגרע ודאי מדבר השלמות שידי היוצר ב"ה כבר עשהו. אלא שזו ההשתדלות היא הכנה ואמצעי לבא ע"י לשלמות העליונה שנוכל לקבל את שלמות החסד האלקי במדה גדולה ורמה, מה שאי אפשר שנקבלנו כ"א ע"י שנשלים את עצמנו בהכנת ההשתדלות. וזו השלמות העליונה, אע"פ שהיא שוה בשם להשלמות שבאה מעצם נדבת השי"ת שאנו רואים לעת כזאת, מ"מ אינה שוה כלל לה במהותה וערכה, אבל תרחק ממנה כרחוק מזרח ממערב. רק עלינו לחקור אחר סבת הדברים, לדעת מה השתדלותנו עושה וענינה, מה הכרח מציאותה ומה פריה.
זה מפורסם לכולנו, כאשר הודיעונו הכתובים ויסדו אנשי כנה"ג בתפילה, שישראל המה גוי אחד בארץ. רק עלינו להשכיל מה היא צורת האחדות הזאת, כי השם "אחד" כאשר יחובר לעם ישראל, נראה מזה כי אחדות שלהם היא סגולה מתעצמת בם. שכבר אפשר ג"כ לכל העמים להתאחד ע"פ מקרים רבים, ע"י נימוסים מאחדים, או ברית מקנה וקנין, אבל רק ישראל נקראו גוי אחד לאות שהאחדות בהם עצמית. וכבר מצאנו בסגולת דברים העצמיים שיוכלו להשפיע ג"כ על זולתם, וכמבואר בחוה"ל שער היחוד שמאחדות השי"ת העצמית מושפעת האחדות המקרית בנמצאים, כמו שמחום האש העצמי יושפע במים החמים במקרה. אף אנו נאמר כן כאשר יאתה להבורא האחד ב"ה שיהיו מעשיו מורים על אחדותו, ע"כ כל הבריאה כולה נתכוננה באופן כזה שתהיה ראוי' כולה לקבל ענין האחדות, שתצא ממנה תכלית אחת גבוהה ונשגבה, ושתיעשה כלי חמדה גדול, שע"י ישפיע השי"ת שפע טל ברכתו להזוכים לעמוד לפניו לעת יתוקן העולם בתיקון הגדול הזה של האחדות, שהיא מדת השלום שבה נתברכו ישראל, ועלי' אמרו חז"ל: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום"[3], וכמו שתתבאר כונתם עוד בזה בעה"י.
אבל לאשר השי"ת כל דרכיו ישרים, ופעלו תמים, על כן ראה בחכמתו העליונה לכונן את עולמו באופן אשר גם כל חלק ממנו ג"כ ישמש את פקודת תכליתו בפ"ע. לבד התכלית הנשגבה הכוללת את הבריאה כולה בהתאחדה, שאין לנו דרך ומבוא לדעת מה טיבה, רק נדע בכלל לשער מה נשגב ערכה ונחמד, ממראה השלמות הנראית בפרטים אחדים בפ"ע, ונראה ג"כ עד כמה תוכפל ברכה וטובה ברבות ההתאחדות, נדע מזה עד כמה תהי' נשגבה ונחמדה השלמות הכוללת בהיות כל הבריאה כולה מתאחדת למעלה רוממה כרצון השי"ת.
עפ"ז מצאנו שני דרכי הנהגה בעולם לכל הברואים כולם, וגם במין האדם בפרט נמצאם, הנהגה פרטית כפי מה שיאתה לאותו העצם או האיש מצד ערך עצמו, והנהגה כוללת מצד היותו חלק אחד מכלל כל הבריאה. ושתי אלה ההנהגות הן עצמן ההנהגה הטבעית וההנהגה הניסית. כי מצד היות כל חלק מהבריאה דבק בעצם טבעו, שוקד על תכלית מציאותו מצד עצמו, אין לו דרך לצאת מטבעו שהוכן עליו מצד התיחדותו מזולתו, וראוי מצד זה שיתנהג כל נמצא ע"פ חוקו וטבעו. מה שאין כן מצד ההנהגה המשותפת מצד התכללות כל הבריאה כולה להיותה כאיש אחד לתכלית אחת, מצד זה אין לסיים טבע מוגבל, כיון שהכל נכונים להוציא על ידם התכלית הכללית, ויהיו המים והאש שוים ומוכנים לעשות כל אחד עבודת זולתו, וכמו כן הים והיבשה וכיו"ב משאר ההפכים.
משום הכי אמרו חז"ל: בעשו שש נפשות והכתוב אומר: (בראשית לו ו): "נפשות ביתו", וביעקב שבעים וכתיב: "נפש"[4], כי בית יעקב מוכנים להשלים האחדות הכללית, ע"כ הם ג"כ מתנהגים ע"פ הדרך המביא לזה. והנה כשם שכל נמצא יש לו טבע מיוחד כן כל איש מבנ"א מיוחד בטבעו, עד שיהיו שני אנשים דומין איש בערך רעהו כערך שני מינים זה לזה, וכמש"כ הרמב"ם במו"נ ועיין בה' דעות פ"א, ועיין סה"מ לרנה"ו. רק כשעושים כל מעינם לתכלית הכללית אז כל אחד מהפך טבעו ומשוה מדותיו לערך שתהי' התכלית הכללית נאותה על ידו, ע"כ נעשים כולם כאיש אחד. ע"כ אמר הלל לאותו הגר בפרק במה מדליקין, ש"ואהבת לרעך כמוך"כב הוא כלל כל התורה כולהכג, ולפ"ד הוא אפי' למצות שבין אדם למקום ג"כ. כי א"א לאהוב את זולתו כמוהו כ"א כשישים לנגד עיניו התכלית הכללית שע"פ יחשבו כל אישי המציאות כמו אברים רבים של גוף אחד, וע"י זאת ההשקפה יקיים כל התורה כולה, שרק על ידי מצותיה וחכמתה תהי' נפעלת התכלית הכללית הזו שהיא התאחדות כל הבריאה כולה שתהיה לעתיד לבא. וזה הוא כל פרי העבודה לתקן העולם כולו, לקרב נפרדיו, וזה שם הקב"ה עלינו לעבוד עבודתו. כי הוא יתברך רצה לזכותנו ולהרים מעלתנו, ע"כ נתן לנו מקום לפעול גדולות כפי האפשרי בחק נברא, ויצר את עולמו בשלמות גדולה, ברואים רבים ונפרדים, ושם לכל אחד טבעו המיוחד ונתן לו דרך להתנהג ע"פ טבעו, אך שם כמו כן כח נפלא שתתאחד כל הבריאה כולה רק אם יהיו אנשים שיאחדוה ע"י מצות התורה וחכמתה שהן סגולות לזה. וכשתתאחד כל הבריאה כולה, תהיה השראת אורו ית' עליה ביתר שאת ובברכה רבה, כי תהיה ראויה לקבל שפע גדול של ברכה ושלום. ודרך התאחדות הבריאה הוא שלא יהיה כל דבר דוקא מיוחד בטבעו, כ"א מוכן יהיה כל נמצא פרטי להעשות היפוך טבעו להשלים חפץ השי"ת הכולל. וישראל מטביעים זה הכח במעשיהם שהם עושים בהשתדלותם, ועי"ז יזכו לקבל הברכה העליונה, כשיגמר גמר התאחדות הבריאה על ידם יקבלו הם השפע הגדול כפי הראוי שכל הבריאה כולה תקבלנו. ע"כ כל זמן שעדיין לא נתאחדה כל הבריאה כולה, אי אפשר שתושפע על ישראל תכלית ברכתם, משום שברכתם היא גדולה כ"כ שאי אפשר לקבלה כ"א בהיות כל הבריאה כולה כלי אליה, וכל זמן שלא נגמרה ההתאחדות מכל הבריאה, אין כלי המכיל כל הטוב הגדול הזה. ומה נעמו עפ"ז דברי חז"ל במשנתנו: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום"כד, שברכה של ישראל היא גדולה כ"כ ועליונה, עד שהכלי שיחזיק אותה אינו פחות מכל הבריאה כולה, וכל זמן שעוד חלק מהבריאה חסר מהשתלמותו להצטרף אל התכלית הכללית, עוד הכלי קטן מהכיל שיעור ברכת ד' הגדולה על ישראל. וזו ההתאחדות היא השלום האמיתי בין כל חלקי הבריאה, ועי"ז החשבון מסתעף השלום בין האנשים, ומהנהגתם המעולה לזו התכלית נעשה השלום בבריאה ומתקרב התיקון הראוי, שיהי' על ידי משיח צדקנו שיבא במהרה, שאז יהיה שפע השלום גדול מאד עד שימצא אפי' בבעלי חיים, כמש"כ: "וגר זאב עם כבש וגו"'. והנה במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע אם בניסן נברא העולם או בתשריכו, כתבו תו' בר"ה פ"גכז דאלו ואלו דא"ח, דבתשרי עלה במחשבה לברא ולא נברא עד ניסן. ונראה למלאות את דבריהם, דהנה מצאנו לשון זה של מחשבה ומעשה בדחז"ל שדרשו במש"כ: "בראשית ברא אלקים"כח ואח"כ כתיב: "ביום עשות ד' אלהים"כט, בקש הקב"ה לברא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שתף מדת הרחמים למדת הדין. ונראה לבאר כי שני דרכי משפט אפשר לדין כל נוצר, הדרך הא' ע"פ עצמיותו הפרטית והשני מצד השתתפותו לתכלית הכללית. ודבר פשוט הוא שאף כשלא יזכה האיש את ארחו ולא יהיה ראוי לזכות מצד עצמו, מ"מ ראוי יהיה לזכות ותועלת מצד דבר מועיל היוצא ממנו מצד הצטרפו להתכלית הכללית. ע"כ ישראל שהם המאחדים את כל הבריאה כולה במעשה התורה והמצוה, יהיה דינם ג"כ באופן זה. וכל העמים כשם שהם פרטיים כ"א מצד עצמו, כמו כן דינם וחלקם בעולמם, כי אינם מוכנים להתאחד מצד עצמם, כי מתעצמים כ"א בטבעו המיוחד לו, וכמ"כ הנהגתם בבריאה ג"כ היא בטבע המיוחד לכל נברא. והנה הוכנה הבריאה לשני חלקים ושתי בחינות, ולזה מיוחסות הבריאות לניסן ותשרי. כי בתשרי נברא העולם בבחינה הפרטית שיפיק כל חלק מצד עצמו את תכליתו, ע"כ הוא במדת הדין, כי אם ישלים האדם עצמו כ"כ עד שיהיה ראוי לזכות גם מצד עצמו זולת ערך הצירוף, הוא ודאי ראוי לזכות במשפט גם ע"פ מדת הדין. אך מצד ניסן נתנה הכנה לההנהגה הכוללת, ע"כ בא בו שינוי הטבע המורה כי כל הבריאה משותפת, ויתכן שטבע של נמצא זה יכנס בנמצא אחר. ובו יצאו ישראל ממצרים, להכין עצמם לעבודת השי"ת באופן שיאחדו כולם, אע"פ שלבבם של כל אחד ואחד בטבע מיוחד, מ"מ יהיו בלב אחד לאביהם שבשמים. ובזה יהיה הדין עמהם במדת הרחמים, שקרוב הדבר שרק בזכות קלה ג"כ תמצא תועלת באדם לצירוף כללות הבריאה, ע"כ "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב". אבל זה הצירוף אינו בא כ"א ע"י קיום התורה ומצותיה, והפיכת טבע עצמו, מצד הכח הכללי של רצון השי"ת בו, וזו היא השתדלותם של ישראל בתורה ומצות. והנה הלבנה אורה בא לה מצד השתדלותה במהלכה לעמוד תמיד מקבלת, לקבל אור השמש, אבל החמה אורה עצמי לה מנדבת השי"ת בלא השתדלות. ע"כ אוה"ע מונין לחמה כי כן שלמותם עצמית להם בלא השתדלות, וישראל ללבנה שמקבלים את האור העליון ע"י מהלכם להקבילו, כמש"כ: "אחרי ד' אלהיכם תלכו"לב, אך התכלית הבאה מזה היא שעי"ז יזכו להאור המעולה שיזרח בהתכלל על ידם כל הבריאה לתכלית אחת. ע"כ יחשבו הכוכבים צבאות הלבנה כדחז"ל: "מיעט את הלבנה הרבה צבאיה"לג, כי הכוכבים המה חלקים מיוחדים מהבריאה הכוללת, וע"י האור הבא ע"י השתדלות, שמורה על השתדלותם של ישראל לקנין השלמות לבד שלמות העצמית שבטבע, יתאחדו כולם לענין אחד, ע"כ יחשבו כולם צבאותיה. והנה כשיבא זמן התכלית, אז יהיה האור עצמי ולא ע"י השתדלות, כי ההשתדלות אינה כ"א קודם גמר התכלית, ע"כ גם השמש תכנס במנינם של ישראל. כי לע"ל יבאו החדשים דהיינו חדשי הלבנה לכלל שלמות החמה ויהיה אורם גדול ועצמי בא בלא השתדלות, אבל יהיה חשוב מאד. כי האור שבא עתה בלא השתדלות אינו כ"א אור חלקי ופרטי ואינו ראוי כ"א לאוה"ע שהם רק פרטים, אבל ישראל הם כלל הבריאה, להם ראוי האור הכללי שיבא בהתאחדות של כל הבריאה כולה. ע"כ נמסר לישראל המנין מניסן שהוא המנין הכללי, ודוקא ללבנה שבאה זו השלמות ע"י השתדלות של היפוך הטבע. אלא שכ"ז שלא נגמרה השלמות עדיין ההשתדלות מוכרחת, והוא דוגמת אירוסין, שהאשה מחויבת לפרנס את עצמה בזמן ההוא ואינה מקבלת סיפוקה מבעלה. אבל לע"ל יהיו נישואין, אז תתאחד הבריאה כולה, ותהיה חלק עם ד' ונחלתו, כי כל העולם כולו כדאי הוא להם, ויקבלו שפע אור קדוש מהמלך הקדוש ב"ה, "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". והנה חודש ניסן נתעלה מכל חדשי השנה להיותו ראוי לניסים היוצאים מדרך הטבע, ולפי דברינו הוא מצד כח ההתאחדות הכללי שתלוי בו, ומצד זה מיוחסת הבריאה כמ"כ אליו, וכל חדשי השנה אינם במדרגה זו. אבל לע"ל יתאחדו הלבנה והחמה, ויהיו כמ"כ חדשי השנה כולם מאירים על ישראל, וראוים לההנהגה הניסיית. ולפ"ז לע"ע עוד אין לניסן יחש עם כל החדשים שיהיה ראוי להמנות עמהם ע"פ האמת במנין סידורי, כי ראשון ראוי להקרא בהיות השני מיוחס אליו סמוך לו במעלה, וכיון שהנהגת ניסן מתעלה על כל הנהגה אין ליחס אותו לשאר החדשים כ"א בשם ראש לכולם, מתנשא על כולם ולא ראשון להם. אבל לע"ל אז יתאחדו כל החלקים, ויהיו החדשים שמצד הלבנה קשורים אל השנה שמצד החמה, שיהיה האור הבא מההשתדלות נקבע לעצמי, אז ג"כ תהיה לניסן המעלה מפני שממנו התחילה הסיבה הכוללת המאחדת את הכל לבא לכלל השלום הגדול הזה. על כן אמר: "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", שגם יתר החדשים יהיו אז סמוכים למעלתו. והשי"ת הכין מראש הכח שיהיה ראוי להתאחד, רק לא נמסר לבנ"א עד שנעשו ישראל לגוי קדוש, ע"כ עתה מסורה לכם, וכד' חז"ל במדרש.