מגן אברהם על אורח חיים תקלד
סעיף א[עריכה]
(א) אין מכבסין: כדי שיכבס מעי"ט ולא יכנס למועד כשהו' מנוול:
(ב) ומטפחות הידים: שאפי' כבסן קודם הרגל חוזרי' ומתלכלכי' (טור) משמע דאפי' יש לו הרבה שרי דאל"כ היינו חלוק והטעם שמתלכלכי' תכף וצריך בכל יום א' וא"כ לפי מה שנוהגין שלא להחליפם אלא משבת לשבת א"כ אסור לכבסן במועד שדי להם בכביסה שמעי"ט:
(ג) חלוק א': מדסתם ש"מ דס"ל אפי' אין בו איזורו שרי ואפילו לדידן:
(ד) ובפרהסיא ע"ג הנהר: שאין מתכבסין יפה בבית כמו על הנהר וקשה דהא בתוספתא קתני בהדיא דאסור בפרהסיא וי"ל דהם מפרשים דהתוספתא קאי על אבל (ב"י וע"ש) וצ"ע דהרי לשון התוספת' גבי גילוח וכיבוס שוה ע"ש ולמה מפרשים גבי גילוח על ח"ה כמ"ש סי' תקל"א ס"ה וגבי כיבוס מפרשים לה על אבל ובד"מ כ' דבתוספתא מיירי שאינו מכבס ע"ג הנהר כמ"ש כאן בהג"ה, ומ"מ צ"ע מנ"ל למרדכי לחלק בכך דהא בגמרא שהביא ראיה מיירי בכלי פשתן שמותרין לכל אדם אבל באותן שהתירו חכמים אסורי' לכבס בפרהסיא דאין הכל יודעים שהיה במדינת הים או בשביה לכן נ"ל דהמרדכי קאי ג"כ אכלי פשתן וכ"מ בהדיא למעיין שם וה"ה מטפחות ידים אבל אותן ששנוים במשנה מכבסין בצנעא וז"ל התוספתא כל אלו כשאמרו מכבסין וכו' מכבסין בצנעה משמע דקאי על אותן ששנוים במשנה:
והא דמותר, משמע דקאי אבגדי קטנים וקשה מ"ש מגילוח דמותר לגלח קטן בפרהסיא כמ"ש סימן תקל"ח ס"ו וכ"ש כאן שיש עוד טעם שמתלכלך כל שעה ואפי' בגדול שרי כה"ג כמו מטפחות הידים, ואפשר דשאני גילוח ששערותיו מוכיחין עליו שהן גדולים אבל גבי כיבוס לא מוכח מלתא די"ל שיש להם עוד בבית:
סעיף ב[עריכה]
(ה) דברים המותרים: עיין ביורה דעה סימן רי"ד דכל כה"ג יש לו התרה וגם י"א דאחרים הבאים לשם מותרין לעשות בצנעא כמו שכתוב סימן תס"ח אבל הכא באמת יש פוסקים הלכה כאביי ורבא ואסור מן הדין ולכן אין לו התרה:
סעיף ג[עריכה]
(ו) אין מביאין: בפסחים פירש"י הטעם מפני הטורח והב"י פי' הטעם שיסברו שנתן לתקנו במועד ויאמרו שהאומן תקנו במועד ע"כ וא"כ אפי' מבית לבית באות' חצר ואפי' מאומן עכו"ם שיסברו שהבע"ה צוה לתקנו במועד (ב"ח סימן תקל"ה):
(ז) נותן לו שכרו: ה"ה דאפי' יש לו מה יאכל מותר ליתן לו שכרו דמה איסור יש בזה אלא ה"ק אף על פי שאין לו מה יאכל דצריך לתת לו שכרו וה"א דמותר ליטלן משם כדי שלא יתבענו שנית קמ"ל דנותן לו שכרו ומניחו אצלו ואם אינו מאמינו מניחן וכו' אבל אם יש לו מה יאכל לא יתן לו שכרו ואינו רשאי לפנותן לבית הסמוך לו ולכאורה צ"ע דאם אין לו מה יאכל למה לא יביאם בפרהסיא דהרי מותר ליתן לו לעשות מלאכה כמ"ש סוף סי' תקמ"ב י"ל דמ"מ אסור שהרואה לא ידע שאין לו מה יאכל ולפ"ז כ"ש שאסור לו לעשות המלאכה בפרהסיא: