מגן אברהם על אורח חיים תקא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים תקא |

סעיף א[עריכה]


(א) שעומדות לבנין:    דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור אפי' לר"ש:


(ב) וקרובה להשבר:    זהו אליבא דר"י אבל לר"ש מותר ברעוע' (טור) ונ"ל דאפי' לפי מ"ש סי' שכ"ד ס"ז דבהמה בריאה שמתה מותר לר"ש היינו משום דמ"מ יושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו כמ"ש התו' בחולין (ועיין רסי' שי"ח) אבל קורה בריאה שנשברה לכ"ע אסור דהא קפריך סתמא דתלמודא דף ל' ולא קאמר הניחא למ"ד כמ"ש דף כ"ו אלא ע"כ כ"ע מודים בזה דאסור ולהאוסרים נולד בי"ט כמ"ש סי' תצ"ה פשיטא דאסור דהא נולד הוא וכן כל שברי כלים עיין סי' ש"ח ס"ו:

ונ"ל דאפי' היתה רעועה מקרי נולד דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי וכ"כ הרב"י בשם הירושלמי אפי' כלי שנשברה מערב יום טוב ויש בו תואר כלי ונשבר בי"ט אסור, ומיהו בירושלמי דפוס קראקא הביא אם יש עליו תואר כלי אפי' נשבר בי"ט מותר להסיקו וכ"כ הב"י עצמו ססי' זה ומיירי שעושין עדיין מעין מלאכתן ראשונ' כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה שברי זכוכית לצוק לתוכן שמן כדאיתא בגמ', ונראה לי דבכלי אפילו היה שלם אתמול ונשבר ביום טוב שרי לר"ש דכלי עשוי להשבר משא"כ בקורה וכ"מ בגמרא דף ל"ב דפריך שתי הברייתו' אהדדי ולא קאמר כאן שהיה בריא מעי"ט כאן שהיה רעועה אלא ע"כ בכלי אין חילוק וכמ"ש:


(ג) גדולות:    ואף על גב דהוי מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט שרי דלאו מלאכה היא אלא עובדא דחול אבל דקות אסור דחייב משום טוחן כדאמרי' פ"ז דשבת (מרדכי וכ"מ ברא"ש עיין רסי' תקי"ט) והר"ן כתב דהוי כאוכל נפש עצמו דהא ראוי להתחמם בהם ומתוך דשרי לבקען לצורך להתחמם בהם שרי נמי לבקען לבשל בהם ומיהו כיון שרגילין לבקעם לעשות מהם כלי צריך שינוי עכ"ל והקשה מהרי"א הא מדורה להתחמם לא הותרה אלא משום מתוך כמ"ש הר"ן גופא ש"מ דלאו אוכל נפש הוא [ב"י] ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא הר"ן כתב דהוי כאוכל נפש, כלו' דבאמת מדורה להתחמם לאו אוכל נפש הוא אלא שהותרה משום מתוך וא"כ כיון שמדורה מותרת מותר לבקע עצים למדורה כיון שנהנה מהעצים עצמן ול"ד למכשירין כגון סכין ושפוד שאין נהנה מהן עצמן רק ממה שנעשה על ידיהן כ"כ הר"ן בהדיא וכיון שהותרה בקיעה לצורך חימום מותר נמי לצורך בישול כנ"ל:


(ד) אלא בסכין:    והמדקדקין נוהגין לאסור אף בח"ה ומתקנים כל העצים הקטנים אף לבישול דגים קודם י"ט שהרי יכול לבערו בלא ביקוע כמ"ש הרא"ש ואין להקל אבל במקום שעצים יקרים לא חששו לטירחא יתירה ומותר לבקעו דהפסד מרובה הוא עכ"ל יש"ש סי' ז':

סעיף ב[עריכה]


(ה) עצים גדולים כו':    ויש"ש מתיר אפי' להכניסם בחור ולשברם אבל לא ישברם באבן כמ"ש הרב"י בשם התוספתא:

סעיף ג[עריכה]


(ו) מכונסין:    דמיחלף במפוזר ומפוזר אפי' ברשות היחיד הוי כמעמר (ר"ן):


(ז) בשדה משלפניו:    היינו סמוך למקום בשול קדירתו דקדירתו מוכחת עליו שאינו מגבב לצורך מחר, וביש"ש אוסר בשדה דמחזי כמעמר ממקום גדולו וחייב חטאת כמו המגבב קנים לחילתא ול"ד לבקיעת עצים דשרי שאינו אב מלאכה ממש עכ"ל וכ"כ הב"ח:


(ח) לוקח לפניו וכו':    אבל לגבב ולהניח אסור ואין חילוק בין קטנים לגדולים וכ"כ היש"ש:


(ט) הרי הן מוקצה:    כ"כ הרמב"ם וס"ל דכשאין לו מסגר' אסח דעתי' מיני' שירא שיגנובו, והר"ן כתב כשאין לו מסגרת ה"ל כשדה והיש"ש פסק כהפוסקים דבחד סגי או מסגרת או סמוכה בתוך ע' אמה ושיריים:

סעיף ד[עריכה]


(י) כשמפוזרים:    דחיישינן שמא בשע' שיבא ליקח אותם יפזרם הרוח ויבא ללקטם (ב"י):

סעיף ה[עריכה]


(יא) אין מסיקין:    דה"ל נולד ואסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש (רי"ף ורא"ש) עמ"ש ריש סי' שי"ח:

סעיף ו[עריכה]


(יב) שנשברו בי"ט אין מסיקין:    דאסור לטלטלם ואפי' לשרפן במקומן אסור דמוקצ' אסור ליהנות ממנו אבל כשמדליק כלי שלם אף על פי שנתקלקל לסוף ההנאה באה אח"כ מאילי':

עכו"ם שחקק קב בבקע' ה"ל נולד ואין מסיקין בו (שבת דף כ"ט) ועמ"ש סי' תקפ"ו סכ"ב:


(יג) שלמים:    הרא"ם בס' יראים דייק מזה דאפי' סתירה גמורה לא שייך בכלים ולדידן דקי"ל דיש סתירה גמורה בכלי' (כמ"ש סי' שי"ד) צ"ל מיירי בכלי רפוי (ט"א) וצ"ע דאע"ג דמותר לשמוט כלי רפוי מ"מ אסור לשברו לגמרי ועוד דעכו"ם שחקק קב בבקעת לאו רפוי הוא וא"כ למה לי טעמא דנולד ול"נ דקושיא מעיקרא ליכ' דהבער' גופה אב מלאכ' היא והותרה לצורך ה"ה סתירה ונהי דאסור לבקע כלי לצורך אוכל נפש היינו משום דמלאכ' בפ"ע היא ואפש' דמות' לבקעו כמו שהתירו ביקוע עצים בס"א דהא סותר אינו חייב אלא א"כ עושה לבנות ואם כן לצורך שרי לגמרי כנ"ל ועל כל פנים צ"ל שאין לו עצים דאם לא כן עבר על בל תשחית כדאיתא בשבת דף קכ"ט, עץ שמחתין בו האש שנשבר אסור להסיקו דה"ל נולד (יש"ש גמרא) ודוקא שהי' מיוחד לכך:

סעיף ז[עריכה]


(יד) אין מסיקין בקליפיהם:    ואפי' ראוים למאכל בהמה מ"מ ה"ל נולד דאתמול היו עומדים לאדם (כ"כ הרא"ש סוף ביצה דלא כב"ח) ועמ"ש סי' תצ"ד ס"ד:


(טו) עם האגוזים:    דאין מוכנים להסיק כלל (ב"י) וצ"ע מ"ש מכלים שמסיקין בהם אף על פי שאין מיוחדים להסקה כמ"ש הב"י סי' תק"ב בשם הר"ן כיון דאיכא תורת כלי עליהם כ"ש אוכלים וצ"ל דשאני אוכלים שאין דרך כלל להניחן על האש ומיהו בירו' איתא מסיקין באוכל ועמ"ש סי' תקי"ח:


(טז) לפידים:    דלא שייך הכנה כיון שהגוף היה בעולם והוי כמו אפייה ובישול דלא מקרי הכנה (מדרכי) ונ"ל דאפי' למ"ש סי' תקכ"ז דשייך הכנה בבישול היינו דאסור לבשל מי"ט לחבירו אבל אם בישל אינו אסור בהנאה דלא מקרי הכנה אלא בביצה שלא היה כלל בעולם והיש"ש פסק דלפידים אסורים וה"ה פתילות שכבו וכתב בת"ה סימן פ"א דאם הודלקה בשבת וכבת' אסור לטלטלה בי"ט אפי' לצורך גופו ומקומו אף על גב דפתילה כלי הוא מ"מ חשיב כדחיי' בידים מי"ט שלאחר השבת משום הכנה ע"כ ול"נ שאין זה קרוי דחייה בידים אלא בשבת שאסור לטלטל נר הדולק אבל בי"ט לא קרויי דחייה בידים עכ"ל יש"ש וכ"כ הב"ח ומ"ש הרב"י דאי חשיב הכנה אף בו ביום ליתסר להדליקו כמו ביצה שנולדה תי' בד"מ כיון דהכנה גרועה היא לא מיתסר בו ביום עכ"ל משמע דס"ל דלאו הכנה דאורייתא היא ול"נ דמעיקרא לק"מ דמן הדין אף ביצה שנולדה בי"ט מותר אלא דגזרינן שלפעמים יהיה י"ט בא' בשבת ויתירו ג"כ הביצה ולא ידעו להבחין דמאתמול נגמרה לה אבל הכא ליכא למיגזר שאם יבואו להדליק אותן שכבו היום ידלקו ג"כ אותן שכבו אתמול בשבת דבין י"ט לשבת לא טעי אינשי דאלת"ה עצים שנשרו בי"ט ל"ל טעמא שמא יעלה ויתלוש הל"ל טעמא משום גזירה י"ט אחר שבת (עיין סי' תק"ז ס"ב) אלא ע"כ כמ"ש וכתוב בת"ה דבי"ט שאחר השבת אסור להדליקה אפי' בצד השני דכיון שהוא דאורייתא גזרינן דלמא אתי למיעבד באידך גיסא אבל בי"ט שני שלאחר השבת או ביום טוב שני של ר"ה מותר להדליק' בצד השני ולכן מותר לטלטלם ע"כ: