מגן אברהם על אורח חיים תנג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים תנג |

סעיף א[עריכה]


(א) לא באורז:    דאין יוצאין ידי חובת מצה בליל' הראשונה אלא בדבר הבא לידי חימוץ, טטרק"י אינו מחמיץ (מור"ם לובלין):


(ב) מותר להדליק בשמנים:    ומהרי"ל כ' שלא להשתמש בשמן במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל כי כותשים אותו במכתשת ששורין בו שעורין ואפי' שמן זית לא ידליק בפמוטות שמשתמשין בהם כל השנה שהן מתחמצות מכח השמן עכ"ל ובד"מ כ' דאפי' שאר שמנים בדיעבד אין לאסור אפי' ידוע שכתשו אותן במכתשת ששורין בו שעורים דאפי' נתערב בו משהו בטל בס' קודם הפסח וא"ל שקיבל טעם מהמכתשת דדוקא בדבר חריף אמרי' אגב דוחקא בלע כמ"ש ביורה דעה סי' צ"ו אבל בדבר שאינו חריף לא ומשמע ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית: ופשוט דכל מיני הריפות העשוים מה' מינין אסור להשהותן בבית שמלחלחין אות' במים קודם כתישה:


(ג) מותר להשהות:    וה"ה דמותר ליהנות מהם (ת"ה) כת' בי"נ טוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל עד יום האחרון כי א"א לבררם יפה:

סעיף ב[עריכה]


(ד) טעם דגן:    ודוקא שיש בו כזית בכא"פ כנ"ל להחמיר עבב"י:

סעיף ג[עריכה]


(ה) מאכילת עכבר:    דמעט רוק אין מחמיץ חטה קשה (טור וב"ח) ולכן אפילו אין ס' נגדן שרי בדיעבד ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהרת להחמיץ עס"ה ועמ"ש סי' תס"ו ס"ד:


(ו) מיהו צריך לראות:    קאי אדגן שצמח וא"צ לאפותו קודם פסח דקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור (ת"ה וב"ח) ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ד וסי"א בשם הרשב"א:

סעיף ד[עריכה]


(ז) משעת טחינה:    לפי שאז מקרבין אותן אל המים (הרא"ש) משמע שבמקום שטוחנין ברחיים של חמור או שהרוח מוליך הרחיים א"צ שמירה מיהו גם שם רגילין לרחוץ החטים:


(ח) קמח מן השוק:    דלא מחזקי' איסורא שמע נגע בו מים (ש"ל ותניא) וכ' הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל מגומבין שהי' אב"ד דק"ק ליסא דבמדינתינו שרגילין לרחוץ החיטים ושוהין אותם במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ"ש סי' תס"ז ס"ב ועוד ראי' ממ"ש הב"י סי' תמ"ב בשם ת"ה שמחזיקים הסולת לחמץ גמור משום שלותתין החטים (עס"ח) וכן פסקו כל חכמי פראג שפעם א' הור' מור' א' ליקח מן השוק קמח וחזר בו וגזר תענית על שגגתו כ"ז שמעתי מפי מורי מוהר"ר חיים כ"ץ ז"ל שהי' אב"ד בק"ק פוזנא עכ"ל וכ"כ בספר צ"צ ע"ש:

סעיף ה[עריכה]


(ט) בין שעורים:    בטור משמע דשעורים מדינא דגמרא אסור ללתות ואפשר דשיפון מין שעורים לענין זה עיין ביורה דעה סי' שכ"ד:

סעיף ז[עריכה]


(י) ע"ג בהמה:    שנתחמם מבהמה ועוד דלא ברירא לן אם זיעת בהמ' מחמצת ואף על גב דלפי הסברא אין מחמצת כמו זיעת אדם מ"מ אין להקל במילתא דלא פשיטא כ"כ (ת"ה) ונ"ל דבדיעבד יש להורות דזיעת בהמה אינה מחמצת:

סעיף ח[עריכה]


(יא) משו' דזמנין כו':    כשטוחנין ברחיים תבוא' לתותה לא יטחנו באותו בית לפסח אפילו ברחיים אחרת כי האבק פורח ומערב וקטן לא ישמור הרחיים (מ"צ) עיין סי' תנ"ח סי"ח:


(יב) לילך בעצמם:    שמצוה בו יותר מבשלוחו:

סעיף ט[עריכה]


(יג) יום או יומים:    פי' לכתחלה יטחון ב' ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום א' לפני הלישה ונ"ל דלא בעי' מע"ל רק לינת לילה (ועיין בחושן משפט סימן ש"ו ס"ח ובסמ"ע):


(יד) י"א שאסור ללוש:    ובמקומינו אין חוששין לזה ואפשר כיון שמרקדים הקמח מתקרר (כ"ה):


(טו) ומחמם המים:    משמע דברתיח לבדה לא מחמיץ בלא מים וכ"מ בגמרא שהיו רגילין לעשות קמחא דאבישונא וכמ"ש סי' תס"ג וא"כ מ"ש ס"ז שלא להניח הרבה שקין זע"ז היינו קרוב ללישה אבל יום או יומים קודם לכן שרי וצ"ע דבירושלמי לא משמע כן עב"י: