מגן אברהם על אורח חיים רסח

►| מגן אברהם • על שולחן ערוך אורח חיים רסח |◄

סעיף ב

(א) גומר אותו ברכה:    דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אפי' במוסף אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן וכיון שהתחיל גומר וי"א ס"ל דבמוסף לא בעי צלויי י"ח מדינא:

(ב) באמצע ברכה:    אפי' באתה חונן דלא כש"ג (כ"ה):

סעיף ג

(ג) ה"ל התחיל בשל חול:    ואפי' בערבית ומנחה דגם תפלת שבת מתחיל באתה ואף ע"ג דכתב הראב"ד דלא מצינו שתהא הברכה נפסדת בחסרון הכונה לא סמכינן עליה דאשר"י כתב עליה דכשמתכוין לדבר אחר מפסיד וכ"מ מפירש"י וכו' והיכא דידע שהוא שבת לאו טעות מקרי כמ"ש המרדכי וכו' עכ"ל ת"ה מבואר דאזיל לדעת רש"י אבל לפי מש"ל בסימן ר"ט דאפי' כיון לדבר אחר אין הברכה נפסדת א"כ אם אמר בערבי' ומנחה אתה וסבור שהוא חול אומ' אתה קדשת או אתה אחד דלא מקרי התחל' בשל חול אלא בשחרית שדיבר ג"כ שלא כהוגן וכמ"ש סי' ר"ט ולכן השמיט הרב"י מ"ש בת"ה אפי' אי קאי באתה קדשת או באתה אחד כו' דלא כלבוש שהעתיקו כהוויתו, צ"ל לעבדך באמ' שבת קדשך אוהבי שמך (ספר חסידים סי' תתפ"ב) ובע"ש כ' בשם כ"ג מה"ב מנהג לו' בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם:

סעיף ד

(ד) לא יצא:    וה"ה ביום טוב וה"ה ביום טוב שני (ת"ד ק"ך):

(ה) לשבת יצא:    דין זה צ"ע דהא בסי' תפ"ז ס"א כ' דאם חתם בי"ט מקדש השבת לא יצא אף על פי שהזכיר י"ט באמצע כיון דחתם שלא כדין וכמ"ש סי' ר"ט וכ"ש היכא דלא קבע ברכה כלל לשבת וצ"ל דגרע טפי כשחתם בשל יום אחר וצ"ע וברא"ש משמע דוקא במוסף יצא וכ"מ ברמב"ם ע"ש ועס"ו ועמ"ש שם:

בכל בו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור ועמ"ש סימן תכ"ב:

סעיף ה

(ו) לא עקר:    עיין סי' תכ"ב סס"א דמיירי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו:

(ז) אינו חוזר:    מפני שהעיקר ברכה רביעית היא רצה במנוחתינו (שם) ואם נזכר באמצע ברכה פוסק ומתחיל האחרת (ת"ה סי' י"ד) ועיין סוף סי' ק"ח:

סעיף ו

(ח) שאם החליף:    ונ"ל שמ"מ יצא ידי מוסף ומתפלל אח"כ שחרית:

(ט) מוסף באחר':    שאין דרך למוסף באחרת ולא לשאר תפלות במוסף וגם מכאן קשה על מ"ש ס"ד דאם הזכיר של שבת יצא ועמ"ש שם ובש"ל לא מצאתי מחלוקת בזה ונ"ל שהרב"י ס"ל דלמ"ד בס"א /בס"ב/ דאף במוסף ראוי לתפלת י"ח א"כ יצא ומ"מ נ"ל דלא דמי דהתם עכ"פ הזכיר קרבן מוסף וכ"מ בסס"ד לכן נ"ל דכ' וי"א וכו' די"א אם התפלל מוסף במקום שחרית יצא כיון שהזכיר שבת וגם זה צ"ע דזה גרע כיון שאמר מוסף תוך תפלתו ושיקר לפני המקום לכן נ"ל דחוזר:

סעיף ז

(י) ומעומד:    מפני שהעדים צריכין להעיד ביחד ומעומד לפיכך צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד (טור) וצ"ע דבחושן משפט סי' כ"ח כתב דכל עד אומ' בפ"ע ע"ש וצ"ל כמ"ש הסמ"ע סי' כ"ח סל"ז דאחר שאמרו ביחד חוזרים לומר אח"כ כל אחד ואחד בפ"ע ומ"מ למסקנא לא קאי הכי בסמ"ע וי"ל דמ"מ עבדי' כת"ק ע' בגמ' וכ' מט"מ אם שכח לאמרו בב"ה יאמר אותו שבקידוש מעומד:

סעיף ח

(יא) ובלא חתימה:    עד זכר למעשה בראשית (ד"מ):

סעיף ט

(יב) אינו מזכיר:    שאף בשבת עצמה אינה אלא תקנה מפני המזיקין משא"כ בנעילה ליה"כ שמזכיר בה של שבת:

סעיף י

(יג) בבית חתנים:    אבל בבית המדרש מקום שמתקבצין שם התלמידים אומרים אותו (רדב"ז ח"א י"ח):

(יד) דליכא טעמא:    ובמקום שנוהגין לאמרה אין למחות בידם [רדב"ז ורלב"ח]:

סעיף יג

(טו) ועד סוף יצא:    וטוב לאומרה עם הש"ץ ואם כבר אמרה הש"ץ צריך הוא להתפלל ז' ברכות דיחיד אסור לאומרה ואם אמרה ביחיד יצא וא"צ להתפלל ז' (ל"ח) ועיקר הטעם משום דתפלת ערבית רשות מקלינן בה: