מגן אברהם על אורח חיים טז
סעיף א[עריכה]
בתשובת רמ"א סימן ק"י מפלפל היאך יוצאין בד' כנפות הקטנים מזה השיעור, ותורף דבריו, דמוטב לילך בהם מלילך כל היום בלא ציצית. וכתב דרכי משה סימן ט', ללמד העם שיברכו בבוקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן, וילכו בו כל היום. ומכל מקום אם אפשר לאדם שיעשה גדול שהוא כשיעור, מה טוב ומה נעים, עד כאן לשונו. וכתב מטה משה בשם מהרי"ל, דיש לעשות הכתפים רחבים, דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל ליה:
(א) קטן — ובטור כתוב בן ט' שנים. ונראה לי דסבירא ליה דזהו שיעור חינוך, כמו שכתבו התוס' ריש ערכין, דלא כמו שכתב הב"ח דהטור חולק על הסמ"ק:
(ב) כשהגדול לובשו — משמע מלשונו, דאם הגדול מתבייש לצאת בו עראי לשוק, פטור. דאין לומר שבא להורות שאין חיוב לקטן, רק לגדול שלובשו לפעמים עראי, כמו שכתב בבית יוסף עיין שם. זה אינו צריך לפרש, דהא הבית יוסף נקט כאן לשון הרמב"ם: "שיעור טלית" וכו', להורות דמשערין בקטן ובאמת החיוב על הגדול, ואם כן מה חידש רמ"א בהג"ה? אלא בא לומר דבהכי נמי תליא מילתא, שהגדול לובשו וכו'. וכן משמע בטור, אלא שבדרכי משה לא העתיק אלא דברי הבית יוסף, וצריך עיון. והב"ח כתב, דאם יוצא בה בקבע, אף על פי שאין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו, חייב. ואם הגדול מתבייש לצאת בה לשוק אפילו באקראי, אפילו לובש אותה בבית, פטורה, אפילו הקטן מתכסה בה ראשו ורובו, עד כאן לשונו. וכן משמע בגמרא, דאי כפירוש הר"י חביב והרב בית יוסף, היה לו לומר: "והגדול לובשה", למה הזכיר יציאתו לשוק? ואף הרמב"ם שלא הזכיר מגדול כלום, יש לומר דסבירא ליה דמסתמא כשקטן מתכסה ראשו ורובו, אין הגדול מתבייש לצאת בו עראי לשוק, וכן משמע בראב"ד עיין שם. לכן יש להחמיר שלא לברך עליו אם מתבייש לצאת בו עראי לשוק, וכן משמע בל"ח ולבוש. ואם הוא יוצא בטלית שאחרים אין יוצאין בו, בטלה דעתו: