שולחן ערוך אורח חיים טז א
שולחן ערוך אורח חיים · טז · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
אאשיעור טלית שחייב בציצית שיתכסה בה באורך וברוחב ראשו אאורובו אשל אקטן בהמתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו.
מפרשים
באר הגולה
(א) שיעור טלית — מנחות מ ב - מא א.
(ב) המתהלך לבדו — רמב"ם הלכות ציצית ג א.
ט"ז - טורי זהב
(א) שיעור טלית כו' — לשון הברייתא היא כך: תנו רבנן, טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו עראי לשוק, חייבת. אין קטן מתכסה בו ראשו ורובו, אף על פי שהגדול יוצא בו עראי, פטורה. וסובר הרמב"ם ואחריו השולחן ערוך דהעיקר בשיעור כיסוי הקטן, וטעמם, כיון דאמר בסיפא: "אף על פי שהגדול" כו', ולא קאמר איפכא: "אם אין הגדול יוצא, אף על פי שהקטן מתכסה פטור", אלא על כרחך שהכל תלוי בכיסוי הקטן, והא דנקט התנא ברישא: "והגדול יוצא, לרבותא נקטיה, אילו יוצא בו גדול בקבע – פשיטא דחייב, ואז אי אפשר לומר שום שיעור בכיסוי קטן, דזה פשוט אפילו שהקטן מתכסה בו, כיון שגדול יוצא בקבע. אלא אפילו באין יוצא כי אם עראי, אפילו הכי מקרי "כסותך", כיון דהקטן מתכסה. והטור כתב כלשון הברייתא, רק שבגדול יוצא כתב: "וגדול אינו מתבייש לצאת" כו', נראה דסבירא ליה דתרתי בעי. והא דלא נקט בסיפא רק "אם אין הקטן מתכסה" ולא איפכא, דהוא נלמד בקל וחומר, דהא עיקר חיובא הוא בגדול, רק שמשערים בקטן. ואם כן קא משמע לן התנא רבותא, דאף על גב דלגבי גדול מקרי על כל פנים בגד עראי, אפילו הכי פטור, וכל שכן כשאינו בגד כלל לגדול, דלא אכפת לן במה שמכסה הקטן. ואין להקשות, תרתי שיעורי למה לי? דהא לפי האמת חד שיעורא נינהו. יש לומר דלאו כל הקטנים שוים, ובטור נקט קטן בן ט' שנים, וגם בזה יש חילוק בין בן ט' לחבירו, וגם במה שהגדול אינו מתבייש יש גם כן לפעמים שהאחד בוש יותר מחבירו, על כן צרפו תרווייהו אהדדי. ומה שכתב הטור "בן ט' שנים", נראה לי דלמדו מדאיתא בהניזקין: במתניתא תנא לעניין קטנים, הפעוטות דהיינו בן ט' ובן י', ואמרינן שם: כל חד לפי חורפיה, וקטן דהכא נמי איתא בברייתא, על כן נפרשינן ביה כל מה שנוכל, דהיינו שהוא יוצא ובא לבין הבריות לשאת ולתת, דהיינו מבן ט' ולמעלה, כן נראה לי. ובית יוסף בשם מהר"י חביב כתב שדברי הטור הם שלא בדקדוק, וגם בדרכי משה הביאו. ומה שכתב כאן רמ"א: "דווקא כשהגדול לובשו" כו', לא נקט זה לשיעור, אלא לעניין חיוב בציצית, כלומר דאין שום חיוב בציצית על הקטן, רק החיוב על הגדול שלובשו לפעמים, אבל עיקר השיעור בקטן, וכעין שכתב בשם מהר"י חביב. אבל לעניות דעתי נראה כוונת הטור כמו שכתבתי. וכבר צווחו כמה גדולים על ההמון עם שעושין ד' כנפות מבגד קטן מאד, דאין בו כלל כשיעור כיסוי קטן, וזכרו גם כן במרדכי, ומסיים: "לכך קורא ר' תגר על העושים בין בציצית בין בלא ציצית, כי רפיה בידיה משום ספק להניח טלית בת ד' כנפות בלא ציצית", עד כאן לשונו. על כן מוטל על כל יראי שמים להזהיר שלא יברכו על בגד קטן כזה:
מגן אברהם
בתשובת רמ"א סימן ק"י מפלפל היאך יוצאין בד' כנפות הקטנים מזה השיעור, ותורף דבריו, דמוטב לילך בהם מלילך כל היום בלא ציצית. וכתב דרכי משה סימן ט', ללמד העם שיברכו בבוקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן, וילכו בו כל היום. ומכל מקום אם אפשר לאדם שיעשה גדול שהוא כשיעור, מה טוב ומה נעים, עד כאן לשונו. וכתב מטה משה בשם מהרי"ל, דיש לעשות הכתפים רחבים, דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל ליה:
(א) קטן — ובטור כתוב בן ט' שנים. ונראה לי דסבירא ליה דזהו שיעור חינוך, כמו שכתבו התוס' ריש ערכין, דלא כמו שכתב הב"ח דהטור חולק על הסמ"ק:
(ב) כשהגדול לובשו — משמע מלשונו, דאם הגדול מתבייש לצאת בו עראי לשוק, פטור. דאין לומר שבא להורות שאין חיוב לקטן, רק לגדול שלובשו לפעמים עראי, כמו שכתב בבית יוסף עיין שם. זה אינו צריך לפרש, דהא הבית יוסף נקט כאן לשון הרמב"ם: "שיעור טלית" וכו', להורות דמשערין בקטן ובאמת החיוב על הגדול, ואם כן מה חידש רמ"א בהג"ה? אלא בא לומר דבהכי נמי תליא מילתא, שהגדול לובשו וכו'. וכן משמע בטור, אלא שבדרכי משה לא העתיק אלא דברי הבית יוסף, וצריך עיון. והב"ח כתב, דאם יוצא בה בקבע, אף על פי שאין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו, חייב. ואם הגדול מתבייש לצאת בה לשוק אפילו באקראי, אפילו לובש אותה בבית, פטורה, אפילו הקטן מתכסה בה ראשו ורובו, עד כאן לשונו. וכן משמע בגמרא, דאי כפירוש הר"י חביב והרב בית יוסף, היה לו לומר: "והגדול לובשה", למה הזכיר יציאתו לשוק? ואף הרמב"ם שלא הזכיר מגדול כלום, יש לומר דסבירא ליה דמסתמא כשקטן מתכסה ראשו ורובו, אין הגדול מתבייש לצאת בו עראי לשוק, וכן משמע בראב"ד עיין שם. לכן יש להחמיר שלא לברך עליו אם מתבייש לצאת בו עראי לשוק, וכן משמע בל"ח ולבוש. ואם הוא יוצא בטלית שאחרים אין יוצאין בו, בטלה דעתו:
ביאור הגר"א
באורך וברוחב — אורחות חיים, וכן משמע לשון "מתכסה בו":
ודוקא כו' — טור וגמרא שם, וכפירוש רש"י והרמב"ם. ושולחן ערוך השמיטו. ופירש רי"א ורי"ח, דמה שאמר "והגדול" כו' – לא לשיעורא, אלא לדינא, אם הגדול לובשו עראי דחייב, דקטן לאו בר חיובא הוא. וזהו שאמר בסיפא: "אין הקטן כו' אף על פי" כו', ולא קאמר "או שאין הגדול" כו'. וקשה להולמו, כמו שכתב מגן אברהם, דאם כן למה לי "יוצא"? הוה ליה למימר "לובשה". ועוד תיקשי למאן דאמר חובת טלית. ועוד, מאי פריך "והא אנן תנן אין" כו'? ואין לומר דפריך אמה שאמר "דוקא שהקטן מתכסה" כו', דזה לא שייך לארעי. ובלאו הכי אי אפשר ליישב, שהוא מפרש בפירושו לפרק ט דכלאים אין עראי בלבישתן, וכן כתב בחיבורו בפרק י הלכה יח; ואם כן, מאי פריך הגמרא? ועל כרחך גירסא אחרת היתה לו להרמב"ם, ומזה למד דין הנ"ל המתהלך לבדו כו', דוק. אבל הטור והג"ה מפרשים כפירוש רש"י, דלא כרי"ח:
באר היטב
(א) ורובו של קטן: היינו כשהוא בן ט' בתשו' רמ"א מפלפל האיך יוצאין בד' כנפות הקטנים מזה השיעור ותי' דמוטב לילך בהם מלילך כל היום בלא ציצית ובד"מ סי' ט' כ' ללמד העם שיברכו בבוקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן וילכו בו כל היום ומ"מ אם אפשר לאדם שיעשה גדול שהוא כשיעור מה טוב ומה נעים עכ"ל. וכ' מט"מ בשם מהרי"ל דיש לעשות הכתפים רחבים דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל ליה. מ"א. ובספר פרי הארץ כ' בשם ספר דרך חכמה ששיעורו ג' רבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב ושיעור טלית גדול הוא שיכסה ראשו ורובו בעטיפה ויגיע עד החזה ע"ש. כ' האר"י ז"ל טלית קטן יותר טוב שלא יהי' בו בתי זרועות אם לבש הטלית ונתקפל קצת כדרך לובשי בגדים ואחר שנתקפל אין בו כשיעור כדי להתכסות ראשו ורובו כתב בתשו' בית יעקב סק"ו דכיון שעומד להתפשט כפשוט דמי אף שלא נתפשט עדיין והרי יש בו כשיעור ע"ש ועיין בבני חייא. הטלית קטן שיש בו כדי לכסות ראשו ורובו וע"י התפירה אין בו כשיעור פטור מציצית. שם סי' ס"ו וכ"כ בלקט הקמח.
(ב) עראי: ואם גדול מתבייש לצאת בו עראי לשוק אין לברך עליו. ואם הוא יוצא בטלית שאחרים אין יוצאין בו בטלה דעתו מ"א ועי' ט"ז עי' בשכנה"ג ובס' פרי הארץ סי' א' ובע"ת.
שערי תשובה
(א) ורובו של קטן — עיין בה"ט. ומה שכתב שיהיו הכתפים רחבים כו', עיין בשאלות יעבץ ח"א סימן כ' שכתב שאין קפידא שיהיו הכתפים רחבים. ומה שחששו משום דאתי אוירא כו' ליתא, אלא באויר הנחשב כמחיצה ע"י לבוד, אבל לא בבגד, דלא בעינן לאצטרופי לאוירא בהדיה, לא אתי אוירא ומבטל ליה. ועיין בשו"ת חכם צבי סי' נ"ט ע"ש. ועיין בברכי יוסף שיש דעות שונות בשיעור הטלית קטן, ויש לעשות שיקיף הראש וכל גוף האדם עד החזה פנים ואחור. ע"ש בשם מהר"י צמח. ומה שכתב בבה"ט בשם האר"י ז"ל שלא יהיו בתי זרועות לטלית קטן, היינו בתי זרועות ארוכים כמו שעושים למלבוש עליון; אבל מכל מקום יכול לעשות כמו נקב שיכנסו בו הידים. ועיין בכתבי האר"י שהיה לובשו על חלוקו ממש, ואינו מלביש בו את ראשו, ומכל מקום בשעת הברכה עשה עטיפה, ואח"כ שלשלו עד הצואר, והיה מברך להתעטף ע"ש. ומ"ש בשם הבית יעקב, ע"ש דמבואר דאף שרוצה ללבשו כך כשהוא מקופל ואין בו שיעור טלית, מכל מקום אסור ללובשו בלא ציצית, שהרי עומד להתפשט, ע"ש:
משנה ברורה
(א) של קטן וכו' — והיינו בן ט' שנים. בתשובות רמ"א סימן ק"י מפלפל היאך יוצאין בד' כנפות הקטנים מזה השיעור ותורף דבריו דמוטב לילך בהם מלילך כל היום בלי ציצית ובד"מ סימן ט' כתב ללמד העם שיברכו בבוקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן וילכו בו כל היום ומ"מ אם אפשר לאדם שיעשה גדול שהוא כשיעור מה טוב ומה נעים עכ"ל. ויעשה הכתפים של הטלית קטן רחבים כדי שיהיו ניכרים ויהיה עליהם תורת בגד ולא שם רצועות:
(ב) ואז חייב בציצית — גדול הלובשה לאפוקי אם אין בו זה השיעור של ראשו ורובו אז לכו"ע פטור אפילו אם הגדול יוצא בה באקראי לשוק אך אם דרך אנשי המקום שהגדולים ילכו בו בקבע לשוק ואינן מתביישין משמע מדברי הב"ח דחייב בציצית ועיין בבה"ל:
(ג) כשהגדול — בן י"ג שנה:
(ד) לשוק — או לפתח ביתו ברחוב אבל אם הגדול מתבייש לצאת בו אפילו באקראי לשוק לא חשיב כסות אפילו אם לובשו בביתו ויש חולקין בזה וס"ל דלא בעינן רק אם יש בו כדי לכסות ראשו ורובו של קטן והסכימו האחרונים להחמיר שלא לברך על ט"ק אף שיש בו כדי ראשו ורובו ש"ק אם הגדול מתבייש לצאת בו באקראי לשוק דאף שהוא יוצא בטלה דעתו אצל כל אדם. ובענין שיעור ראשו ורובו כתב בספר פרי הארץ בשם ספר ד"ח ששיעורו ג' ריבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב וכתב ע"ז המחצית השקל והארה"ח שאין סמך לזה מן הש"ס ובפרט במה שכתב חצי אמה ברוחב. ומנהג אנשי מעשה לדקדק שיהיה בו אמה מלפניו ואמה מלאחריו ונקב בית הצואר אין עולה למנין ובט"ק כזה יצא מן הספיקות ויכול לברך עליו ועכ"פ לא יפחות מג' ריבעי אמה באורך לכל צד דאל"ה יש בו חשש ברכה לבטלה כי כתבו האחרונים שמדדו ונמצא ששיעור ראשו ורובו של קטן הוא אמה וחצי ועיין בבה"ל.
ומה שנוהגין האשכנזים שלוקחין חתיכת בגד קטן אחד מלפניו ואחד מלאחריו ותופרין בהם רצועות ועושין בהם ציצית אין יוצאין בזה כלל חובת ציצית ומלבד שמבטלין מצות ציצית מברכין ברכה לבטלה בכל יום ועוברים על לא תשא גם אסור לצאת בו בשבת וכמבואר בסימן י' וי"ג ע"ש. ועכ"פ העושין כן לא יברכו עליהן אלא יברכו בבוקר על ט"ג ובזה ילכו כל היום כיון שמכונים עכ"פ בזה שלא לבטל מצות ציצית כל היום אבל כל ירא שמים לא יסמוך ע"ז כלל אלא יעשה בגד ממש כל מדינה לפני מנהגו. ובאיזה מקומות נוהגין שהבגד הנקרא קאמיזע"ל או וועס"ט הוא פתוח מלאחריו ועושין בו ציצית בד' כנפותיו ואשרי להם רק שצריך ליזהר שיהיה רובו פתוח וכן בט"ק שעושין במדינתינו יזהרו בזה ועיין לעיל סימן יו"ד סעיף ז' ח' מה שכתבנו שם.
כתב האר"י טלית קטן יותר טוב שלא יהיה בו בתי זרועות. אם לבש הטלית ונתקפל קצת כדרך לובשי בגדים ואחר שנתקפל אין בו כשיעור כדי לכסות ראשו ורובו כתב בתשובת בית יעקב סימן ק"ו דכיון שעומד להתפשט כפשוט דמי אף שלא נתפשט עדיין והרי יש בו כשיעור עיין שם ועיין בבני חייא. ט"ק שיש בו כדי לכסות ראשו ורובו וע"י התפירה אין בו כשיעור פטור מציצית שם סי' ס"ו. וכ"כ בלקט הקמח:
ביאור הלכה
(*) ואז חייב בציצית: עיין במ"ב במה שכתב גדול הלובשה פי' דבזה מיירי השו"ע ולענין ארבע כנפות של קטן שהגיע לחינוך שחייב אביו להטיל בו ציצית כמבואר לקמן בסימן י"ז משערין בראשו ורובו של קטן כמות שהוא ואם בר שית הוא משערין בראשו ורובו שלו וחייב אביו מדרבנן להטיל בו ציצית. פמ"ג במ"ז. ומש"כ עוד במ"ב אם דרך אנשי המקום שהגדולים וכו' אף דבב"ח נזכר סתם והגדול יוצא בו בקבע והובא במ"א מ"מ נ"ל פשוט דכוונת הב"ח הוא כן דאל"ה בטלה דעתו אצל כל אדם וגם לשון הגמרא והגדול יוצא בה דמינה דייק הב"ח את דינו דוקא בארעי ולא בקבע מוכח כן ובזה נסתלקה השגת הע"ת מעל הב"ח והכנה"ג. וזה נל"פ שהוא כונת המ"א במה שסיים בסוף דבריו וסתם דאם הוא יוצא בטלית שאחרים אין יוצאין בו בטלה דעתו ולא פירש דוקא באקראי משמע דאפילו בקבע ולא כתב לנו שום רמז שהוא נגד דברי הב"ח מורה לנו בזה שהוא אינו סובר כמו שפירש הא"ר את דברי הב"ח דלא אמרינן בטלה דעתו היכא שהוא הולך בו בקבע דליתא ועוד נראה בפשיטות דאפילו טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו אם אין דרך שום גדול לילך בו בשוק אפילו באקראי אף שהוא יוצא בה באקראי ג"כ בטלה דעתו ולדעת המ"א שפסק כהג"ה ראוי להחמיר שלא לברך עליו וזה ג"כ כלל המ"א במילותיו הקצרות תדע דהא אדסמיך ליה קאי דמיירי בטלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו [ועיין בפמ"ג שדוחק מאד בביאור דברי המג"א ופירש שסוף דבריו הוא כדמות ראיה לדברי הב"ח וקאי על טלית שאין בו שיעור ראשו ורובו ולא נהירין דבריו גם בספר מחצית השקל לא משמע כן אלא הוא דבר בפני עצמו ואדסמיך ליה קאי וכן מוכח בספר ארצות החיים] ולפ"ז נראה דאפילו אם הוא הולך בה בקבע בטלה דעתו אך אפילו את"ל דכיון שהוא הולך בה בקבע לשוק לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם מכיון שהבגד חשיב בגד אצל קטן שיש בו כדי לכסות ראשו ורובו עכ"פ בזה שאין בו כדי ראשו ורובו של קטן לא מהני הליכתו בקבע כנלע"ד בעזה"י. ודע עוד דמה שכתבנו לקמן במ"ב ומה שנוהגין האשכנזים וכו' אין יוצאין בזה כלל הוא לכו"ע וכמו שכ' בספר ארה"ח דאפילו לדברי הב"ח שסובר דכיון שהגדול הולך בה בקבע הוא חשוב בגד דוקא אם הוא יוצא בה בקבע לחוץ דרך מלבוש בלי התבייש בה לא כן אלה המחבאים כנפי כסותם בלי יתראה החוצה כי באמת יתביישו לצאת בטליתים אלה הדומים לקמיעות על בגדיהם אין שום היתר בזה ועיין בב"ח ובט"ז ובכל האחרונים שכולם מצווחין ככרוכיא ע"ז:.
(*) לשוק: עיין במ"ב במה שכתב והסכימו האחרונים להחמיר וכו'. לכאורה צ"ע לפ"ז בזמנינו איך אנו מברכין על ט"ק שלנו אפילו אם יהיה בו שיעור ארוך הלא אין דרך שום גדול לילך בו בשוק אבל באמת זה אינו דגדול נקרא בענינינו נער בן י"ג שנה כדמשמע מדברי הב"ח וארה"ח ולשוק שכתב בשו"ע לאו דוקא דה"ה על פתח ביתו ברחוב וכמש"כ א"ר ובודאי לא יתבייש נער בן י"ג שנה לילך בו בימות החמה לחוץ על פתח ביתו. עוד נ"ל פשוט בלא"ה דעי"ז לא בטל ממנו שם בגד ולא אמרו רק אם הוא מתבייש לילך בו מפני קיצורו דאל"כ אפילו אם יהיה בהטלית קטן כדי ראשו ורובו של גדול ואפילו אם יגיע עד קרסוליו ה"נ דיפטר מציצית וכ"ת ה"נ א"כ במקומות שהגדול מתבייש לצאת בו בט"ג בשוק ה"נ דט"ג יפטר מציצית אלא ודאי דכונת הגמרא הוא דוקא אם אנשי המדינה מתביישין לילך בו באקראי לשוק מפני קיצורו אז לא חשיב בגד משא"כ בענינינו שהביוש הוא מפני שדרך אותו הבגד ללבשו תחת בגדיו ולא על בגדיו לא בטל עי"ז מניה שם בגד ועיין במ"ב עוד מה שכתב לענין שיעור הבגד דדי בג' ריבעי אמה ונראה לכאורה דשיעור זה מהני דוקא אם הטלית נארג או נתפר כעין מרובע ובאמצע יש בית הצואר אבל אם נעשה צד אחד של הט"ק מלפניו ואחד מלאחריו ובאמצע הוא מחובר בצד אחד במקצתו ובצד השני מחברו לפי שעה בעת שלובשו ע"י קרסים יש לעיין אם די בשיעור הזה ואולי דמצרפינן צד אחד להשני גם לענין שיעור כמו דמצרפינן לענין שיהיה נקרא שמו בת ד' כנפות אבל א"כ נהיה מוכרחין לומר דמצרפינן אורך ורוחב של הבגד להדדי לחיוב של הט"ק בציצית ובאמת אין דין זה ברור דיש אומרים דבעינן כדי ראשו ורובו בין באורך ובין ברוחב עיין בארה"ח. ומ"מ נראה לי דאם הט"ק מחזיק בכל צד כשיעור אמה על אמה בודאי נוכל לסמוך ולברך עליו דאף את"ל דלא מצרפינן צד אחד להשני לענין זה הלא כמה אחרונים סוברין דשיעור אמה על אמה לבד הוא שיעור בגד החייב בציצית. ושיעור אמה הוא ששה טפחים ולא בעינן אמה שלנו. כתב הפמ"ג אם יש בהבגד כדי לכסות ראשו ורובו אלא שהוא לבוש בזוי ואין יוצא בו לשוק עראי וסתם ב"א יוצאין בו לב"ח דסובר תרתי בעינן וכמו שפסק הטור [וכמו שכתב המ"א בסוף דבריו להחמיר] אפשר דאין ה"נ בענינינו דאין ראוי לברך על טלית כזה דבתר דעתו אזלינן וצ"ע. ולכאורה הוא פלא דבודאי לא נתנה התורה שיעורין בכל אחד לפי דעתו גם דלא אמרו בברייתא והוא יוצא בה ארעי לשוק אלא והגדול יוצא בה ואפשר דלשון הב"ח בסימן זה עי"ש הביאו לספק זה אבל באמת הב"ח לא כוון לזה ויותר נראה לי דמה שהביא לו לספק זה משום דהוא כתב בא"א דלהב"ח אם הוא יוצא בה בקבע אף שאין בה ראשו ורובו ש"ק ואין שום אדם יוצא בה אפ"ה חייב דאזלינן בתר דידיה ולא אמרינן בטלה דעתו משו"ה מסתפק נמי להיפך משא"כ לפי מה שביררנו מתחלה אין שום ספק בזה דחייב:.
כף החיים
(א) שיעור טלית וכו' ראשו ורובו של קטן וכו' — ובטור כתב: קטן בן תשעה שנים, וכן כתבו הב"ח וט"ז, עולת תמיד אות ב', מגן אברהם ס"ק א, אליה רבה אות א', ר' זלמן אות א', חיי אדם כלל י"א אות ט', חס"ל אות א', לב חיים סימן צ"ט, וכתב שכן דעת מרן ז"ל יעויין שם, שתילי זיתים אות ב'. ודלא כמו שכתב בספר החינוך פרשת שלח לך כבן שש כבן שבע.
(ב) שיעור טלית וכו' ראשו ורובו של קטן וכו' — הגם בעניין מידת שיעור הטלית שחייב בציצית ומידת שיעור טלית קטן וגדול נחלקו בו הפוסקים, שהרב פרי הארץ חלק ח' סימן א' כתב בשם ספר דרך חכמה ששיעור טלית קטן ג' רביעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב, ושיעור טלית גדול – שיכסה ראשו ורובו בעטיפה ויגיע עד החזה, והוא ז"ל כתב שאין חילוק בין טלית קטן לטלית גדול והשיעור השוה בשניהם הוא אמה על אמה יעויין שם, והביאו יד אהרן בהגהת הטור, וש"ץ דף כ"ו עמוד ב', וכן כתב הכנסת הגדולה בהגהת הטור בשם ספר הזכרונות דף ט"ז דלעניין שיעור אין חילוק בין טלית קטן לטלית גדול, עד כאן לשונו, וכן כתב בספר בני חייא סימן ט"ו דשיעור הטלית הוא אמה על אמה, ולזה נטה הרב בי"ד סימן ח' וכן הסכים הרב פרי האדמה חלק א' דף כ"ג עמוד א' שצריך אמה על אמה, והאמה בת ו' טפחים, והטפח ד' גודלין מדודין ברוחב הגודל בפרק אמצעי שבגודל, נמצא האמה כ"ד גודלין יעויין שם, ועיין ברכי יוסף אות א', ש"ץ שם, זכ"ל חלק א' אות ט', סידור בית עובד בדיני טלית קטן אות ג'. וכתב שם הזכ"ל דהרב נחפה בכסף דף ו' עמוד ב' שיער בקטן בן ט' – אמה אורך וחצי אמה רוחב, יעויין שם. והחס"ל כתב וזה לשונו: והסכמת רוב הפוסקים דשיעור טלית קטן הוא אמה על אמה בת ה' טפחים, ובבציר מהכי לא יברך עליו ולא יצא בו בשבת לרשות הרבים. ועל כל פנים אם אין לו אלא קטן מזה, מוטב שילבשנו בלא ברכה ולא ילך כל היום בלא ציצית, וכשמברך בבוקר על טלית גדול יכוין לפטור את הקטן, עד כאן לשונו. ועיין מגן אברהם על ריש הסימן ומחצית השקל, ועוד עיין מה שכתבנו בסימן ח סוף אות כז בשם החס"ל, והעיקר מה שנכתוב כאן בסוף אות זה, אבל שם לחומרא בעלמא.
אמנם אנחנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל, שדבריו דברי אלהים חיים ודבר ה' בפיהו אמת, ונותן טעם בסוד שכתב בשער הכוונות דרוש א מדרושי הציצית ופרי עץ חיים פרק ב משער הציצית וזה לשונו: דע כי כל ציצית הוא בחינת או"מ כנודע וכו', וזה עניין בחינת טלית קטן שאין בה עטיפת ראש וזרועות. אמנם הטלית הגדול הוא אור מקיף וכו' ואז שיעור הטלית הזה הוא כדי לכסות ראשו ורובו. נמצא כי הטלית אינו מלביש רק עד השליש ת"ת תפארת שהוא רובו של גוף האדם עד החזה אשר משם יצאה הנו"ק הנוקבא מאחריו, ומשם ואילך אין שם טלית. וזהו הטעם שהנשים פטורות מן הציצית, עד כאן לשונו. נמצא לפי דברי הרב ז"ל שכתב: טלית קטן אין שם עטיפת ראש וזרועות, ומשמע הא עטיפת הגוף דהיינו עד החזה יש בה. וכן כתב בהדיא בפרי עץ חיים פרק א וזה לשונו: אמנם הטלית קטן הוא מעטיף את הגוף ולא את הראש, עד כאן לשונו. מדאמר: מעטיף את הגוף, משמע מפנים ומאחור, כי כן הוא דרך ההעטפה, ששיעור טלית קטן הוא כדי להקיף כל הגוף מכל צדדיו פנים ואחור מן הצוואר עד סוף החזה חוץ מן הראש והזרועות, וטלית גדול הוא כדי להקיף הראש והגוף עם הזרועות עד סוף החזה פנים ואחור. וכן כתב הרב שם בפרי עץ חיים פרק א ובשער הכוונות דרוש ב וזה לשונו: ונמצא כפי זה, שצריך להקפיד בשיעור רוחב הטלית שיקיף כל ראשו וגם כל גופו עד החזה פנים ואחור ודי בזה, עד כאן לשונו. והגם דכאן מדבר על טלית גדול, הוא הדין בטלית קטן, כיון שהוא רמז אל אור המקיף, צריך להקיף פנים ואחור, כל אחד לפי בחינתו, אם טלית גדול ואם טלית קטן. ומה שכתב הרב "עד החזה" הוא עד ועד בכלל, דהיינו עד סוף החזה, כמו שכתב הרב "עד השליש ת"ת" וכו', ועוד כתב "אשר משם יצאה הנו"ק" וכו', ומקום הנו"ק הוא מסוף החזה עד למטה, כידוע בכמה מקומות בדברי הרב ז"ל, פרי עץ חיים שם פרק א ובעץ חיים שער כא פרק ב ובשער לה פרק ב ובכמה מקומות.
ועיין להרב חיים פלאג'י ז"ל בספר לב חיים סימן צ"ט שכתב, דהנכון לצאת ידי חובה לכולי עלמא, לשער בטלית קטן שיהיה אמה וחצי, שהם ל"ו גודלים באורך, ואמה וחצי ברוחב, ומה גם לסברת רבינו האר"י ז"ל דצריך לכסות גופו פנים ואחור, עד כאן דבריו יעויין שם. והא דנקט "פנים ואחור", יש לפרש דבריו ולומר דרוצה לומר מלפנים ומאחור חוץ מן הזרועות והראש, כמו שכתבנו לעיל בשם האר"י ז"ל. והגם לפי הנראה דברוחב די בפחות מן אמה וחצי, יש לומר דנקט שיעורא לכולי עלמא, דאפילו לאדם גדול די זה השיעור, דכן משמע מדברי האר"י ז"ל דמשערין כל אחד כפי מידתו, כיון שהוא רמז לאור מקיף. ועיין מה שכתב בן איש חי פרשת לך לך אות י"א ואות י"ב.
המורם מכל האמור, לצאת חובת מצות ציצית אליבא דכולי עלמא והנצל מספק ברכות, כשיעשה הטלית קטן, ימדוד על קומתו כמו בעת שעושה בגדים, ויהיה ארכו שיעור כדי לכסות מן הצואר עד סוף החזה מלפניו וכזה השיעור מאחריו, ורחבו כדי שיוכל להדביק הצדדין שאצל תחת אצילי ידיו זה לזה. (ואין צריך למדוד בכל פעם שעושה טלית, אלא פעם אחת, ואחר כך ימדוד על הטלית), או יעשה כמו שכתב הרב חיים פלאג'י, אמה וחצי אורך ואמה וחצי רוחב, שהם ל"ו גודלין. ואם הוא אדם בינוני, יכול לפחות מן הרוחב כמו חמשה או ששה גודלין, כאשר יראה הרואה, ויהיה רחבו שלשים גודלים וארכו ל"ו גודלין. ומקום סוף החזה הוא סוף העצמות שבאמצע גוף האדם שמלפניו שהם מכוונים תחת הצוואר, וימדוד ביושר מתחת הצואר עד סוף העצמות שבאמצע הגוף, שמשם יוצאה הפרסא המפסקת בין הלב והריאה ובין הכבד ובני מעיים, כידוע.
ושיעור טלית גדול הוא שיכסה כל הראש וכל הגוף עד סוף החזה פנים ואחור, כמו שכתבנו לעיל בשם האר"י זלה"ה. ואם חסר מזה השיעור, בין טלית גדול בין טלית קטן, ילבשנו בלא ברכה, ולא יצא בו בשבת לרשות הרבים, כמו שכתבו האחרונים. ועיין לעיל סימן יד אות יג. ומכל מקום ירא שמים יחמיר לעצמו ויעשה אותו יותר גדול, כדי שיהיה בו שיעור עטיפה להתעטף בו בשעת ברכה, ויברך "להתעטף בציצית" כמו שכתבנו לעיל סימן ח סוף אות כז יעויין שם.
(ג) אם היה הטלית אורכו יתר על רחבו או בהיפך, ובהצטרף הכל יש בו שיעור טלית, כתב הבית דוד סימן ח' דמהני יעויין שם, והביאו אשל אברהם אות א', זכ"ל אות ט', וכן כתב הברכי יוסף אות א' בשם מהר"י קשטרו, אבל בשם הרדב"ז כתב דלא מהני, וכן כתב הזכ"ל שם בשם נחפה בכסף דף ו' דלא מהני יעויין שם, וכן נראה מדברי האר"י ז"ל שהבאנו לשונו לעיל דלא מהני, דכיון שהוא רמז אל אור מקיף צריך שיהיה שוה מכל הצדדין ולא יהיה מקום פנוי. על כן צריך ליזהר כשפותחין בית הצואר לטלית קטן שלא יעשה הנקב רחב ויהיה החזה אינו מכוסה בטלית, אלא יפתח בית הצואר עד כדי שיכול להכניסו בראשו, או יסגור בית הצואר כדי שיהיה החזה מכוסה בטלית.
(ד) אם לבש הטלית ונתקפל קצת, כדרך לובשי בגדים, ואחר שנתקפל אין בו כשיעור, כתב בס' בית יעקב סימן ק"ו דכיון שעומד להתפשט כפשוט דמי יעויין שם, והביאו באר היטב ס"ק ו, שתילי זיתים אות ב', עמודי השולחן על קיצור השולחן ערוך סימן ט אות ב'. אבל אם היה בו כשיעור ועל ידי התפירה נתמעט מכשיעור, פטור מציצית. בית יעקב שם סימן פ"ז, וכן כתב לקט הקמח והביאו באר היטב שם, ועיין סימן יו"ד סעיף ג ובדברינו לשם. והיוצא מזה דצריך ליזהר כשמודדין לעשות טלית קטן, להניח רווח מה שצריך לתפירה חוץ מן שיעור הטלית, כדי שלא יתמעט שיעור הטלית.
(ה) טלית קטן לא יעשה בו בתי זרועות, כמו שכתבנו לעיל בשם האר"י ז"ל: "טלית קטן אין בה עטיפת ראש וזרועות", וכן כתב הבאר היטב ס"ק א בשם האר"י ז"ל. והיינו בתי זרועות ארוכים כמו שעושים למלבוש העליון, אבל לעשות רק כמו נקב שנכנס בו הידיים אין בו שום דבר, כיון שאין הידיים נכסות, וכן כתב שערי תשובה אות א'. ועיין בדברינו לעיל סימן יו"ד אות יח.
(ו) כתב מטה משה בשם מהרי"ל דיש לעשות הכתפיים רחבים, דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל ליה, עד כאן לשונו, והביאו מגן אברהם ריש הסימן, ר' זלמן אות ב'.
אמנם הרב חמד משה ואדני פז ז"ל בסימן זה, והמור וקציעה לעיל סימן ח', ובשאילת יעב"ץ חלק א' סימן ך', והרב תוספת שבת בספר הכלאים כאן ובסימן שס"ב, כולם ניצבו כמו נד לתמוה על דברי מהרי"ל והמגן אברהם הללו מדברי התוס' בעירובין דף יו"ד עמ' ב ד"ה ואצבעיים, דכתבו דלא שייך בעור העסלא שהוא כלי לומר אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דעלמא ומבטל ליה וכו' יעויין שם. והתוספת שבת הוסיף לתמוה שדברי התוס' הללו הביאם המגן אברהם בעצמו בסימן שסב ס"ק טז יעויין שם. ונראה שזה גם כן כוונת הפרי מגדים באשל אברהם אות א' שציין על מגן אברהם סימן שס"ב ועל התוספת שבת, יעויין שם. ומכוח קושיא זו דחה היעב"ץ דינו של מהרי"ל הנ"ל וכתב דאין צריך שיהיו הכתפיים רחבים, והביאו הערוך השולחן אות א ושערי תשובה אות א']]. אבל הרב פתח הדביר הביא קושיית הפוסקים הנ"ל, והקשה גם הוא מתוס' סוכה דף ז עמ' א ד"ה ויעמידנו וכו' יעויין שם, ותירץ וזה לשונו: אלא אעיקרא דמילתא איכא למימר דגם מהרי"ל לא נתכוון אלא לכך שלא יהיו פחות מג' על ג' אצבעות, וכמו שכתב המחצית השקל ז"ל בסימן זה. וזה לשונו: "דלא ליתי אוירא" לשון מושאל הוא זה, ועיקר טעם שיהיו ניכרים היטב ויהיה על הכתפיים גם כן תורת בגד ולא שם רצועות, אבל אוירא דהאי גיסא וכו' לא שייך כאן לפי מה שכתבו התוס' בעירובין וכו' הובא במגן אברהם לקמן וכו' עיין שם, ולפי דברי הרב ז"ל ניחא וכו', וכן יש להכריע לעניות דעתי בדעת מהרי"ל ז"ל, מדכתב סתם "לעשות הכתפיים רחבים" ולא יהיה שיעורא לרחבן, ואי מדינא ד"לא ליתי אוירא" אתינן עלה, איבעי ליה לפרושי שיהיה רוחב הכתפים יותר מחלל נקב בית הצואר, כדמוכח מההיא דעירובין דך יו"ד עמ' ב ומרש"י, דכדי שלא יהיה כוח לאויר לבטל צריך שיהיה העומד מרובה על הפרוץ, ומדלא אגמרא לן כמה שיעור רחבן, שמע מינה דלא אתי עלה מההיא דינא, וברוחב ג' אצבעות סגי, ולישנא בעלמא נקט כדכתב הרב ז"ל, עד כאן לשונו. וזה שכתבנו לישב דברי הפוסקים, אבל כבר כתבנו לעיל סוף אות ב שצריך לעשות הטלית בעניין שיהיה החזה מכוסה.
(ז) בעניין ברכת טלית קטן ועטיפתו לבישתו כבר כתבנו בסימן ח על סעיף ו וסעיף יא, יעויין שם.