מגלה צפונות/חיי שרה

פרק כג

פסוק א'

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים

(בראשית כג א): וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים. בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא:   .
לשון הרא"ם ז"ל "מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אבל ממה שכתב רש"י גבי "(בראשית ה, לב): " וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד", שהקב"ה כבש מעיינו ולא הוליד עד בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשים לפני המבול, דכתיב (ישעיהו סה, כ): " כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל" ראוי לעונש לעתיד לבא, וכן לפני מתן תורה". משמע שאפילו מעשרים ולמעלה קודם מתן-תורה אינה בת עונשים עד שתהא בת מאה שנה, וליכא למימר דהא דקאמר "שהרי אינה בת עונשין" הוא מפני שלא היתה בת מאה, דאם-כן גבי אברהם לא היה צריך למימר, "ובן שבעים כבן חמש לחטא", ושמא יש לומר שהכתוב רצה להודיענו בזה, שאפילו לפי הזמן שאחר מתן תורה שבני עונשין הם מבני עשרים שנה ולמעלה, לא חטאה". עכ"ל.

ולע"ד נראה דהן אמת שקודם מתן-תורה לא היו נענשים עד ק' שנים, אבל אם-כן עשרים או פחות מבן עשרים שנה, היה בו דעת כבן מאה, אין-הכי-נמי שהיו מענישים אותו, דמזה הטעם נענשו ער ואונן קודם מתן-תורה אעפ"י שקטנים היו, בעבור שהיה בהם דעת כגדולים כמו שפירש המפרש ז"ל, והנה שרה כיון שמבת עשרים היה דעתנית כבת מאה מוכנת לעונשים היתה, וכאמרם חז"ל (סנהדרין סט, ב). הרי שמקטנותה היה בה דעת כזקנה, ולכן פירש רש"י ז"ל "בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין וכו'" כוונתו לומר כיון שהכיר עצמה דעתנית, ידעה שאם יחטא אפילו מבן עשרים ראויה לעונש, אעפ"י שאז אין מענישין עד ק' שנה ולכך לא חטאה, וראיה שלא חטאה שהרי אינה בת עונשים, כלומר לא מצאנו שנענשה על חטאתיה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שהרי הכתוב משבחה, דאיתא בילקוט משלי " אשת חיל זו שרה" עיין שם. אם-כן מה בת עשרים לא חטאה, וראיה שהרי אינה בת עונשים, אף בת מאה בלא חטא מק"ו, אם בהיותה בת עשרים שאז אין מענישים קודם מתן תורה, עכ"ז לא חטאה כיון שלכל מי שיש בו דעת כגדול מענישים, בת מאה שהיו אז מענישים אפילו למי שלא השיג לדעת כמדובר, כ"ש שלא חטאה. ואל תקשה עלי אם כפירוש זה, שלכל מי שהיה בו דעת אפילו קטן מענישים, למה נקט בשרה דוקא מבת עשרים, שהרי מקטנותה היתה בעלת דעת כגדולה, אין זו קושיא משום שבת עשרים היתה כבת שבע ליופי ומבת עשרים יש הכנה גדולה לחטוא משום דשָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, ויודעת יותר לקשט עצמה מה שאין כל-כך בפחות מך', ולכך משבחה מה בת עשרים לא חטאה אעפ"י שהיה מקום לחטוא כמדובר. אך כפי פירוש המפרש ז"ל שהזכרתי שקודם מתן-תורה, למי שהיה בו דעת כגדול היו מענישים אותו, וראיה מער ואונן וכו', קשה על מאמר "שכבש הקב"ה לנח מעיינו שלא יוליד עד חמש מאות שנה, כדי שלא יהיה יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשים וכו'" דקשה מה הועיל בזה, שאף שלא יהיה בן ק' שנה, אם יהיה בו דעת כגדול ראוי לעונשים ואעפ"י שהוא קטן. וי"ל דשאני בדור המבול דור שכולו רשעים, בערכם לא היה מחשיב הקב"ה הקטנים שלא הגיעו למאה שנה ואעפ"י שהיה בהם דעת כבן ק'. ומה גם כדי שלא ימצא נח יחידי בתוך התיבה, וכדי שישמשוהו ויעזרוהו, כי טורח גדול היה לו בתוך התיבה עם כל בהמה וחיה, כמו שסיפר שם בן נח לאליעזר עבד אברהם כאמרם חז"ל בסנהדרין.

אך נראה שרש"י ז"ל בלשון הזהב שלו, רמז תשובת הרא"ם ז"ל, והכונה: מה בת עשרים לא חטאה, כלומר דאפילו אחר מתן-תורה שאינה בת עונשים אלא מעשרים שנה ולמעלה ועכ"ז לא חטאה, אף בת מאה שמענישין קודם מתן תורה כ"ש שלא חטאה.

עוד נראה בתיקון הקושיא, דמה שהזכיר רש"י ז"ל: בת מאה כבת עשרים לחטא, לא כיון להזכיר ך' לומר שאז היו מענישים מעשרים ולמעלה, אלא נקט עשרים שיש הכנה יותר לחטוא בהיות שָׁדַיִם נָכֹנוּ ונראית יפה ביותר ואדם מתפתה ביצרו באומרו שהרי אינו בן עונשים כיון שיופיו גרמה לו, וראיה שכך משיבים ביום הדין, אלא שדנין אותם עם יוסף שאעפ"י שהיה יפה לא נתפתה ביצרו כאמרם חז"ל ב(יומא לה, ב) " רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה, אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף", ועכ"ז שרה בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה בפיתוי היצר מבת עשרים בתוקף היופי דשדים נכונו, וכיון שכן אינה בת עונשים אף אם תהיה בת מאה ואפילו שמענישים לכל חוטא, ליפה ביותר אין מענישים דיופיותו גרמה לו, כך מתפתה כל חוטא שהיא יפת תואר ויפת מראה, ושרה לא כן, כי לא חטאה בפיתוי לפי שאינה בת עונשים מחמת יופיה, אף בת מאה בלא חטא, כי אז בטלה היופי ואין מקום לפיתוי שתפטור מן הדין מחמת היופי כמדובר, כ"ש וק"ו שלא חטאה, ומה גם שממאה ואילך מענישים.

עוד נוכל לומר דכיון שהאבות והאמהות קיימו התורה קודם שניתנה, לכן היה דן להם הקב"ה כלאחר מתן-תורה. ובענין הפסוק, נראה לפרש על מה שכתב שנה בכל כלל וכלל, ידוע שחיי האדם מתחלקת לג' חלקים, ילדות ובחרות וזקנה, והנה שרה ילדה מבת תשעים שנה, ונמצא דמשם התחילו חייה, כי עד התשעים חשובה כמתה, כמשפט מי שאין לו בנים חשוב כמת כאמרם חז"ל באופן דמתשעים שילדה עד המאה שנה, היתה לו זמן הילדות, ומק' עד ק"כ זמן הבחרות, והשבע שנים זמן הזקנה, ושיעור הכתוב ויהיו חיי שרה, כלומר הוית חייה של שרה היה מאה שנה, כשהגיעה למאה היה חלק אחד מחייה שהוא זמן הילדות והם עשר שנים, דמקודם התשעים היתה חשובה כמתה, ולכך הזכיר שנה, לרמוז על חלק א' מחייה. ועשרים שנה נחלק השני הוא זמן הבחרות ולכן הזכיר ג"כ שנה, ושבע שנים החלק הג' זמן הזקנה. ונמצא שבשלשים ושבע שנים שהיו משהיתה בת תשעים עד קכ"ז שנים, עברו עליה השלשה חלקי החיים כמדובר, וזהו דרמז הכתוב מיד ויהיו חיי שרה, כלומר מנין ויהיו שהם שלשים ושבעה כדברי הזוהר הקדוש.