מגלה צפונות/וילך

במדרש (ילקוט וילך רמז תתקמ"א): ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא יז). אלו הוה גבי לא הוייא אתיא לי, וציון אומרת עזבתני וה' שכחני ותאמר ציון עזבני ה׳ עכ״ל. נראה בכונת מאמר זה שהקשה לו בפסוק מה שהקשה הרמב"ן ז"ל, שאין דבר עומד בפני התשובה, ואיך אחר שהתוודו ואמרו על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, אומר ואנכי אסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא, ותירץ דזה אינו וידוי גמור אלא חרטה כענין והתודו את עונם, אלא הרהור בחרטה שיכירו כי אשמים הם ולכן לא יענישם כ״כ אלא אסתירה ולא כמו לעיל ומצאהו רעות רבות ע״כ, ובחיבור אחר הארכתי בתירוצים ע״ז. ונראה עוד דאומרים על כי אין אלהי בקרבי וכו׳ אינו וידוי אלא הכחשת ההשגחה, כלומר דעו כי אין אלהי בקרבי, כלומר שאינו משגיח עלי משום דאין השגחתו בתחתונים שאם יש משגיח לא ישיגוני כל הרעות האלו כיון שאני עמו וצאן מרעיתו, ואעפ"י שחטאתי לו לא היה ראוי להביא עלי כ״ז, אלא מוכרח שאין משגיח ולכן ואני הסתר אסתיר מהם, משום שהוסיפו עם זה על חטאתם פשע. ונראה שזה עצמו פירש מאמר זה, שטעם הסתר אסתיר בעון הכחשת ההשגחה, וזהו אומרם אלו הוה גבי לא הוה אתיא לי, מדאתיא לי הרעות האלו מוכרח שאין משגיח, וזהו פירוש אומרם על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, וכשמוע ציון כך אומרת עזבני שכחני, דכיון שישראל אחר כל הרעות לא שבו רק הוסיפו לחטוא אין עוד תקוה ומוכרח שעזבני ושכחני.

כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי. קשה ענין הק"ו דשאני בעודו חי היו חוטאים שהיו בטוחים עליו שיתפלל עליהם כעובדא אותם בריוני דהוו בשבבותיה דרבי זירא שבעודו חי היו חוטאים באומרם רבי זירא מתפלל עלינו, וכשמת חזרו למוטב באומרם מי יתפלל עלינו, וגם בנדון זה בחייו היו חוטאים בהיותם בטוחים עליו שיתפלל עליהם ובמותו היו חוזרים וא״כ מהו הק״ו. וכפי פשוטו י"ל ענין הק"ו כך הוא הן בעודני חי ממרים הייתם בהיותם בטוחים עלי להתפלל עליכם, אף כי אחרי מותי שיבטחו גם כן ביהושע שממלא מקומי שיתפלל עליהם, ושאני אותם בריונים דהיו בשביבותיה דרבי זירא דחזרו בהיות שלא נשאר אחר במקום רבי זירא שם בשביבותייהו שיתפלל עליהם ולכך חזרו בהם. גם שמעתי בדרז״ל בעוד שרבו של שלמה הוה קיים לא נשא לבת פרעה ואחר שמת לקחה וכו'. באופן שבעוד שרבו של אדם קיים אינו חוטא, וזהו ענין הק"ו הן בעודני חי אעפ"י שהיה בחיי רבכם עכ״ז ממרים הייתם עם ה׳ ואף כי אחרי מותי שאינו בפני הרב וכו'. הח״ר אליה שופמי נר״ו. ולע״ד נראה ידוע שהמן בשביל משה, וכשמת משה נפסק המן, וידוע שע״י המן היה מתגלה עונותיהם הנסתרים, שלצדיקים היה המן יורד לפתח האהלים והרשעים היו צריכים להלוך למרחוק כאחז״ל, באופן שאעפ"י שהיה מגיע להם מהבושה מחטאם עם כל זה היו חוטאים, וז״א הן בעודני חי והמן יורד לכם ומתגלה עונותיכם עם כ"ז לא חשתם לשום ביוש המגיע לכם מעונותיכם, ואף כי אחרי מותי שהמן נפסק ואין גילוי במעשיכם הרעים כ״ש וק"ו שתהיו ממרים, א"נ כדרז"ל כשמת אאע״ה אמר עשו, פגעה מדה״ד באותו צדיק א״כ לית דין ולית דיין ע״כ. ומזה עצמו נתיירא משה פן יאמרו אחרי מותו כמ״ש עשו, ויהיה סבה להרבות פשע ועבירה כאשר עבר עשו באותו יום שמת אברהם חמשה עבירות כאחז״ל, וז״א הן בעודני חי וסוברים שאין מדת הדין יפגע בי כי אפילו בדעת משה רבע״ה היה שלא למות כאחז"ל בפ׳ וילך, אמר משה לפני הקב״ה אחר כל הגדולה והכבוד שראו עיני אני מת וכו׳. ועכ״ז ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי באומרבם פגע מדת הדין בו, לית דין ולית דיין ח"ו, אם בחיי שאין מקום לזה עכ״ז ממרים הייתם ק״ו אחרי מותי. א״נ בעודני חי ממרים הייתם דרך מרד ופשע, לא למלאות תאות יצרכם, שאז האדם קצת אנוס ביצרו, כי אם ממרים הייתם, ואף כי אחרי מותי שתרבו במרד ובפשע כי כיון שמה שחטאתם היה דרך מרידה אין מקום שתחזרו במותי, בהיות שאין מתפלל עליכם כי העושה במרד ובפשע אינו מאמין בתפלה ואינו חפץ בה. אך ראוי לשים לב שכיון שנענש על אומרו שמעו נא המורים כאחז"ל, א״כ למה חזר עתה לומר ממרים הייתם עם ה׳ כאילו מעמיד מאמרו הא' שקראם המורים: ונראה לפרש בהקדים לדקדק דהיל"ל ממרים הייתם, מהו עם ה׳, אלא בהיות שהקב״ה אמר לאות לבני מרי. וכשאמר משה שמעו נא המורים וכעס עליו הקב"ה, א"ל משה ממך למדתי שאמרת לאות לבני מרי כאחז״ל ע״כ. ועכ״ז נענש כאחז״ל שנענש ע"ז כמדובר, והטעם משום שלא היה טענתו טענה לומר ממך למדתי דשאני הקב״ה יכול לקרותם כאב לבן אמנם לא הוא. העולה מזה שהקב״ה אמר לאות לבני מרי על שמרדו בו, לזה דקדק משה לומר ממרים הייתם עם ה׳, אמר עם ה׳ כלומר אומרי ממרים הייתם לא על מה שעשיתם עמי בענין המים וקראתי אתכם ממרים, אלא על מה שהייתם ממרים עם ה׳ וקרא לכם ממרים כדכתיב לאות לבני מרי. וכל זה מיראתם שנענש על שקראם המורים, לכן פירש דמה שאומר ממרים הייתם הוא על מה שהקב״ה קראם, וזהו עם ה׳ כלומר ממרים שהוא עם ה׳ שהיא היא אתכם ממרים, והוא מעין מה שמבואר אצלי גבי ישעיה ע״פ שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה׳ דבר. בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. דקשה מה צורך לומר כי ה׳ דבר, אלא כיון שנענש על אומרו בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, לבן בבא עכשיו לומר והם פשעו בי, פירש כי ה׳ דבר כך ולא אני, וכל זה מיראתו שנענש לשעבר על שנגע בהם. עוד י״ל בענין הפסוק כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וכו'. כלומר איני מבין לכם ידעתי את מריך כי ממרים הייתם עם ה׳ בעגל ומרגלים ובקרח שהייתם נוטים מיד אחר עצה כל מסית ומדיח כפתי יאמין לכל דבר, וקשייא לי היות מדה זאת בכם משום שגם ידעתי את ערפך הקשה מלהאמין שום פיתוי בעולם, וכאחז"ל במדרש (שמות רבה מב ט) ע״פ כי עם קשה עורף הוא, צלוב ויהודי. וא״כ הן בעודני חי עמכם היום, שעל כל דבר הייתי מודה לכם דברים מופתיים, כגון בקרח שפתח הארץ את פיה ובלעם ומטה אהרן אשר פרח ויוצא פרח ויצץ ציץ ובמרגלים שנשתרבב לשונם כאחז״ל, וכן כל דבר ודבר עכ״ז ממרים הייתם עם ה׳ ואף כי אחרי מותי שאין מי שיעשה לכם אותות ומופתים כמוני, לכן הקהילו אלי כי ידעתי באמת אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר ציויתי אתכם, משום שכשתעשו את הרע בעיני ה׳ הוא להכעיסו במעשה ידיכם, ומוכרח שהוא להכעיסי משום שאתם עם קשה עורף מלהאמין באיזה דבר. ואיך יתכן שאתם מתפתים להשתחוות למעשם ידיכם אין זאת כ״א שכונתכם להכעיסו. עוד נראה בהמשך השני כתובים הבאים כאחד, הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ. כי ידעתי כי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקרא אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם. ידוע שמשה רבע"ה אמר ונושתנם בארץ, כלומר מנין ונושנת"ם כאחז״ל ונמצא הרעה המגיע להם בהשחיתם הוא לעתים רחוקים, ונולד מזה שירבו בחטאתם באומרם כי יהיה שלום ואמת בימינו אעפ"י שהבאים אחרינו בהמה ירעו, לז״א הן בעודיני חי ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי, לכן הקהילו אלי ואעידה בם את השמים ואת הארץ, שהם יהיו לכם שבט מוסר בעוזביכם את ה׳ יעצרו השמים מלהוריד מטר והארץ מלהצמיח כל עשב, וכל זה משום כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם, באומרכם שוקרא אתכם הרעה באחרית הימים, אחר מנין ונושנתם והוא לעתים רחוקים כי תעשו את הרעה בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם, לכן מעיד אני בכם את השמים ואת הארץ שעד זמן ונושנתם תהיו נלקים על ידם, וזם יהיה לכם מעצור מלהרבות לפשוע, דאם לא כן תרבו לחטוא עד לאין מרפא: וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. כל המפרשים נתחבטו מדוע אחר הוידוי הזה יסתיר הקב״ה פניו מהם, אדרבא יסתיר האסתר והלא אין דבר שיעמוד בפני התשובה וראיתי במנחה בלולה ז"ל כי על כי אין אלהי בקרבי, אלהי שב לאלהי נכר הארץ, ולכן כפל ההסתר ויפול היטב נתינת הטעם על כי פנה, והוא פירוש מתוק כדבש לחכי עכ״ל. ובחיבור אחר פירשתי כמה פנים על זה. ונראה עוד דאומרו על כי אין אלהי בקרבי ר"ל שיאמר ביום ההוא אחר כל המאורעות הרעות שיבא להם בעון שאין אלהי בקרבי כאלהי נכר הארץ, שע״ז בקרבה בתוך ביתם, וכדרז״ל הקב״ה רחוק וקרוב, וע״ז קרובה ורחוקה, ע״ז קרובה עמהם בבית ורחוקה, ישועו לה ואין מושיע, והם אחר כל הצרות יאמרו שבעבור שלא עשו כגוים להיות אלוה בקרבם עמהם מצא להם הרעות, ונמצא הוסיפו לחטוא בזה, לכן כפל ההסתרה ונתן טעם כי פנה אל אלהים אחרים. א״נ דאומרם על כי אין אלהי בקרבי הוא כפירת ההשגחה שאינו משגיח בתחתונים, ולכך מצאוני הרעות האלה כי לא יתלו הדבר על עונם, ולכן מדכ״מ הסתר אסתיר פני מהם כאילו איני משגיח בהם במה שחטאו אני מיסרם משום שבמאמר זה פנה אל אלהים אחרים דמורה דמסר עולמו ביד שרים וסילק השגחתו מן התחתונים ח״ו, א״נ כתיב ושכנתי בתוכם, גם כתיב והתהלכתי בתוככם, וכתיב כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך. והיה כי ימצאו להם צרות רבות ורעות על עונותיהם וכפרו ע״ז, ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי מעולם לא היה אלהי בקרבי כאשר הבטחני ושכנתי בתוכם כמדובר ולכך מצאוני הרעות האלה, ובהיות כן הצלחתי מקודם דרך מקרי היה, וגם שפלותי עתה דרך מקרי ולא יחלי שעונותיהם גרם, לכן אנכי הסתר אסתיר פני וק"ל:

א"נ לא יתלו שעונותיהם גרם סילוק שכינה מבניהם, ולכך מצאו להם מהרעות האלה ואמר ביום ההוא על כי אין ה׳ פועל כלום אף עפ"י שהוא בקרבי מצאונו הרעות האלה והוא מבלתי יכולת ה׳ ח״ו. א"נ הפסוק בתמיה וכי על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, אינו כן כי אם הדברים על צד המקרי וההזדמן. א"נ אלהי חוזר לע"ז על כי אין אלהי בקרבי שלא עבדתי ע"ז כראוי לעובדה מצאוני הרעות האלה, ומצאתי ג״כ במפרשים ז"ל. א״ב הן אמק שמתודים באומרם על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, אבל היא תשובה מיראה בעבור צרות רעות ורבות שמצאו להם, ותשובה מיראה אין בה כח לעקור את הכל לכן ואנכי הסתר אסתיר פני לא יהיה כי אם הסתרה בלבד לא כמקודם רעות רבות וצרות, אעפ״י שפנה אל אלהים אחרים כיון שכבר התוודו אעפ״י שהוא מצד יראה. עוד פירשתי, ומצאתי במהר״י אברבנאל ז״ל שמתוודים על שעזבו את ה' מכל וכל ולא עבדוהו בשיתוף עם הע״ז, וזהו על כי אין אלהי בקרבי כי אם הע״ז בלבד מצאוני הרעות האלה, ולכן אנכי הסתר אסתיר פני וכו'. ובמקום אחר פרשתי שיכפרו בנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, וזהו ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי דייקא שהיא הנשמה חלק אלוה מצאוני הרעות האלה, דאם איתא שהנשמה חלק אלהות לא היה עושה בנו שפטים כיון שחלק אלהות בקרבי, ולא יתלו הדבר כי ברוב חטאם נסתלקה הנשמה שבהם ונשארו בבחינת נפש הבהמית. עוד פירשתי ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי, הוא וידוי גמור וכיון שכן ואנכי הסתר אסתיר פני מהם, שהם אותם פנים של זעם שנהגתי עמהם עד עתה כיון שהתודו, ואעפ"י כי פנה אל אלהים אחרים שהוא חטא גדול עכ״ז כיון שהתודה הסתר אסתיר מהם פנים של זעם, וכמ״ש הרשב״א ז״ל ע״פ ישא ה' פניו אליך, דיש פנים של זעם ופנים של רחמים. ודברי הרמב"ן ז"ל ידועים בזה דאומרם על כי אין אלהי בקרבי אינו וידוי גמור אלא חרטה כענין והתודו על עונם אלא הרחור בחרטה שיכירו כי אשמים הם, ולכן לא יענישם כל כך אלא הסתרה ולא כמו לעיל ומצאהו רעות רבות:

עוד נראה אחר שימצאו להם רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, וכיון שהתודו מה אעשה לנסותם אם היא תשובה מאהבה, שואנכי הסתר אסתיר פני מהם לשעה, וזהו אומרו ביום ההוא כלומר ביום ההוא דוקא ואם היא תשובה מאהבה לא יבעטו בתשובה שעשו על דרך בה׳ אהלל דבר באלהים אהלל דבר. ויהיו מתחזקים והולכים בתשובתם אף שעדיין בצרתם. ובא הטעם לזה על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים, דכיון שחטא בע״ז דאביק בה טובא צריך ניסיון אם עומדים בתשובה אעפ"י שאיני מטיב עמו מיד ועדיין אני עמו בהסתרת פנים, כי אין שייך גבי רבים הפורש ממינות מיד מית, והוא מתוסף התשובה דקשה לו לפרוש דזהו ביחיד כמ"ש מהר״ש אלגאזי ז"ל, ואם כן אין שייך בהם נסיון על ידי המיתה, לכן הנסיון על ידי הסתרה כדפרשית. א"נ בנדקדק אומרו ואמר ביום ההוא, אלא הכונה שבראית עצמו בתוקף הצרות ואמר לפי שעה, וזהו ביום ההוא דוקא והוא דרך נסיון, מתודה אני עתה שעל כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה לראות אם מציל אני מהרעות, אמת שעל עזיבתי לאלהי מצאוני הרעות האלה ואם לאו לא עזיבתי לו גרם לי, ונמצא דברים אלו שמסתפקים בי לכן ואנכי הסתר הסתיר פני מהם על כל הרעה אשר עשה, עתה מפרש בדברם ככה כי זהו נקרא כי פנה אל אלהים אחרים מחדש. א"נ אומרו על כי אין אלהי בקרבי אינו דרך וידוי ועזיבת החטא אלא היא על דרך אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו, כי בראות עצמו בצרות רעות ורבות בזיבורא ועקרבא כאחז״ל וכו׳, לא יתלה הדבר על עונותיו כי אם ואמר על כי אין אלהי בקרבי לשוחרני מצאוני הרעות האלה, ועל זה ואנכי הסתר אסתיר פני וכו׳ כי פנה אל אלהים אחרים, ואין תולים על עון זה כ״א כי שאיני משגיח לשומרם:

א״נ דשיעור הכתובים כך: ויאמר ה׳ אל משה הנני מגיד לך העתיד, שאחר שהנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי עמו וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, והם בסוברם שעדיין אני עמהם להצילם מיד אויביהם כפעם בפעם והיה לאכול, כלומר כשיצא לאכול את העמים כמו שהבטחתי להם ואכלת את כל העמים אז ומצאתו רעות רבות, שיפלו ביד אויביהם, ובראותם כך יעשו תשובה בעורמה שואמר ביום ההוא דוקא בעומדו בצרתו על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כדי שיצילם ואני בוחן לבות וכליות הסתר אסתיר פני מהם על כל הרעה אשר עשה, בהיות סובר שאין אני מכיר מה שבלבו כי פנה אל אלהים אחרים כי מחשבתו לשוב לשעה כדי שיצילהו ואח״כ לחזור לע״ז כל זם גלוי לפני שעתידין לעשות. א״נ דאומרם על כי אין אלהי בקרבי היא כפירה גמורה שיעשוני שאין אני מקומו של עולם, וכאדם שנעלם ממנו העשוי במקום אשר פנה משם, וזהו על כי אין אלהי בקרבי לראות מה שמצאני הניחני ביד הרעות האלה כי פנה מכאן למקום אחר, ואין כפירה גדולה מזו, לכן ואנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה באומרם כך, משום דכי פנה שייך לומר אל אלהים אחרים שהם עץ ואבן ועובדיהם מפנין אותם ממקום למקום, אמנם אני מקומו של עולם, ועיני משוטטות בכל הארץ ובכל הנסתרות מעלה ומטה:

אמנם בענין המשך הכתובים נראה לפרש ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך ובראותם שפגע בך מדת הדין וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ באומרם פגע מדת הדין באותו צדיק לית דין ולית דיין, כאחז"ל גבי עשו כשמת אברהם אע״ה אמר פגע מדת הדין באותו צדיק לית דין ולית דיין, ועבר ה׳ עבירות באותו היום גם בראותם שהנך שוכב וקם העם הזה וזנה וכו'. והפר את בריתי אשר כרתי עמו, ועל עון זה ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וחרה אפי בו ביום ההוא ומצאוהו צרות רבות ורעות והתודה ויאמר ביום ההוא על עון כי אין אלהי בקרבי, כלומר שאמרתי לית דין ולית דיין מצאוני הרעות האלה, וכיון שמתודה מעבירה זאת כשיחזרו לחטוא לא אעשה בהם כליה אלא ואנכי הסתיר אסתיר פני מהם, הסתרת פנים בלבד על כי פנה לאלהים אחרים וכעסי אני מטילו בבית המקדש דמזה הטעם הנך שוכב כדי שלא תכנס לארץ ותבנה המקדש שאז איני יכול להטיל כעסי במעשה ידיך כי אם עליהם. או כלך בדרך קצרה הנך שוכב עם אבותיך, הטעם הוש משום שוקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ ומצאוהו רעות רבות וכו׳ ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וכו׳, ואיני מכלה אותם מה שאין כן אם אינך שוכב עם אבותיך ואתה נכנס לארץ ובונה המקדש שאני מטיל כעסי בהם ולא במעשה ידיך.עוד יתכן לומר הנך שוכב וכו׳. ידוע שהמן בזכות משה ועם המן היה מתפרסם מעשיו של כל אדם אם רע ואם טוב כאומרם  חז״ל שלצדיקים היה המן יורד לפתח אהליהם כדי שלא יטרחו ולרשעים למרחוק וכו׳, וכיון שכן היה כל אחד ואחד נשמר עצמו מלחטוא מפני הביוש וכיון שבמיתת משה היה נפסק המן אמר ליה הקב״ה הנך שוכב עם אבותיך והמן נפסק המגלה עון כל איש, וכיון שכן וקם העם הזה וזנה וכו׳. כי אינן מתביישים כמדובר:

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול. רמז לדבר שריבוי האכילה ממשיך כל חרון אף וכל מיני רעות, אמר והיה לאכול באמצע לומר טעם שחרה אפי על עובדם ע״ז ועל שמצאם צרות רבות ורעות הכל נמשך על שוהיה לאכול, שנתנו עצמם אחר אכילה והאכילה ימשיך להם עבירות ועונשים, על דרך ויאכלו וישתו ויקומו לצחק ועשו עגל מסיכה ונענשו. ועתה כתבו לכם את השירה. קשה פרשת האזינו מלאה תוכחות, ואיך קורא אותם שירה, ובמנחה בלולה ז"ל וז"ל: נקראת פרשת האזינו שירה מגיזרת אשורנו ולא עתה, להיותם הגדת העתידות או נקראת שירה לפי שישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה לויים במעמדם, ולכן נכתבה בהפסק, להורות על מקום הנעימה עכ״ל. ונראים דבריו אם תעיין בספר אמרי בינה שמביא תיבות ונקודות שירת הים ושירת האזינו בשיקול השיר מורה באצבע פירושו שהיו אומרים אותה דרך שיר וזמרה, ולע"ד נראה שנקראת שירה משום שהתוכחת לאדם מביאו לשיר בסופו כי מסירו מדרך רעה ואחריתו ישגה מאד בעולם הזה והבא. עוד נראה בדרז״ל ג׳ קולות ערבים על בני אדם. קול תורה וקול גשמים וקול כספים ע״כ. כתיב קחו מוסרי ואל כסף (משלי ח, י). וכיון שהמוסר טוב מכסף, נמצא משמח קול המוסר מקול כספים, ולכן פרשת האזינו שהיא תוכחות ומוסרים נקראת שירה.

מסכת ראש השנה פ״א: בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. רש״י ז״ל פי' עדות ביהוסף שמו. בתריה דההוא קרא דכי חק לישראל כתיב. רבים נוקשו ונלכדו בכוונת רש״י ז״ל, והנראה לע״ד דהקשה לרש"י ז"ל אימא דעדות ביהוסף שמו מדבר בישראל שנקראו בשם יוסף, דכתיב אולי יחנן ה׳ שארית יוסף (עמוס ה, טו). וכתיב ובני יעקב ויוסף סלה (תהלים עז, טז), וכמו דדריש הראב״ע ז"ל פסוק עדות ביהוסף שמו בישראל תראהו משם, וא״כ מה ראיה יש שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. ולהשיב לזה אמר דמוכרח דעדות ביהוסף שמו ביוסף כתיב, משום שאם מדבר בישראל היה לו לכתוב עדות ביהוסף שמו אחר פ' תקעו בחדש שופר, ואז היה מוכיח לדרשו על ישראל, משום דא״א לומר דציווי מצות תקיעת שופר בא לשבט יוסף בלבד ולא לכל ישראל, א״כ מוכרח שמדבר בישראל מדהזכירו אחר פ׳ כי חק לישראל הוא בא לומר שמדבר ביוסף ממש וסמכו כאן ללמדך שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים.

עוד נראה והוא קושטא דמילתא דהוקשה לרש"י ז"ל אימא מילי מילי קתני כמו שיש כמה מזמורים שכוללים ענינים רבים כל ענין בפ״ע דאין סמך זה עם זה כלל, וגם מזמור זה כאחד מהם סיפר מענין ישראל וגם מענין יוסף, לזה הביא הכרח דמוכרח דעדות ביהוסף שמו, ללמד על הסמיכות בא, משום שאם מדבר המזמור זה בשתי ענינים נפרדים זה מזה ולא בא ללמד שתדרוש סמיכות לומר שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים היה לו לסיים כל ענין המדבר בישראל ובסוף המזמור יזכיר ליוסף מדהפסיק להזכירו אחר פ׳ כי חק לישראל כדי ללמדך שבראש השנה יצא, ובזה א"ש גם כן לשון רש״י שאחר זה וז״ל הסירותי מסבל שכמו ביוסף כתיב עכ״ל, דכיון דקאמר דכל המזמור מדבר בישראל ופ׳ עדות ביהוסף שמו מדבר ביוסף, והפסיק בו כאן ללמדך שבראש השנה יצא, הייתי אומר דפ׳ הסירותי מדבר בישראל דחזר לעניינו הראשון דמדבר בישראל, וחזר הדין דכיצד מביא ראיה על יוסף שבר״ה יצא, לזה הוצרך לפרש שגם פסוק הסירותי מסבל שכמו מדבר ביוסף וההכרח שמדבר ביוסף גם פ׳ זה ואח״כ חזר לדבר על עניין הראשון שמדבר בישראל מדכתב אחריו פסוק בצרה קראת שמדבר לנוכח כשם שהתחיל המזמור לדבר עם ישראל תקעו בחדש שופר שהוא לנוכח, מכלל דפסוק עדות ביהוסף שמו ופסוק הסירותי מסבל שכמו שמדברים שלא לנוכח מדברים ביוסף ואח״כ חזר לעניין הראשון לדבר עם ישראל בצרה קראת לנוכח כשם שהתחיל כמדובר.

טעם שחייב אדם לכתוב ס"ת, שנאמר כתבו לכם את השירה הזאת כאחז״ל, כתבתיהו בספר טעמי המצות אשר לי.

תם.