מגלה עמוקות על איוב/ב
א ויהי היום ויבאו בני האלקים להתיצב על ה׳ ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב על ה׳. כאן יש לדקדק ולהקשות על ענין אמרם ז"ל: שמשפט איוב י"ב חדש, והלא זה הענין השני היה גם הוא ביום הדין, כמו שפירשו רז"ל על "ויהי היום" שהוא יום הזכרון. וי"ל שהנסיון הראשון היה ששה חדשים עד ניסן של אותה השנה, שהם החדשים של שמאל דוחה כידוע. ואחר כך בניסן הוא זמן גאולה לכל וימין מקרבת, שמצא זה הצדיק איזו נחמה ואיזה קורת רוח לצרותיו בששה חדשים שיש מניסן ועד תשרי. ואחר כך בא לו הנסיון הגדול בששה חדשים האחרים, שהיו מתשרי ועד ניסן של השנה האחרת.
ב־ג. וכבר פירשתי למעלה בענין השאלה והתשובה מהשם אל השטן ומהשטן אל ה׳ עד אמרו בכאן: "ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם", והמשל בזה, למי שהיה עומד במקום טוב שהיו לו הנאות הרבה, ובפתע פתאום ניטלו משם כל אותן ההנאות ותחתיהן ניתנו בו צנים פחים סלון ממאיר וקוץ מכאיב לצערו ולגרשו מאותו המקום, והאיש הזה אוהב כל כך ישיבתו לשם שאינו חושש לכל אלה, ומתחזק באהבתו וחן מקומו עליו. כך הצדיק הזה שהיה עומד במקום הקדושה כשהיה מלא וגדוש מכל אורותיו העליונים, ובפתע פתאום ניטלו ממנו כדי לנסותו, וניתן רשות אל צנים פחים של הס"א להתאחז בשרשו, ואעפ"כ אינו זז מאהבתו בשעת דוחקו, ואפותיא דספסירא שכיב, וזהו משמעות הלשון: "עודנו מחזיק בתומתו". והסתלקות אורותיו שנבלעו בשרשו נרמז בענין אמרו: "ותסיתני בו לבלעו". ומה גם שנרמז בזה גם כן הו׳ חדשים של הנסיון הראשון כדברינו לעיל, שהרי מלת "בו" נראה שהיא מיותרת, אלא שמשמע כאילו אמר ותסיתני בו' לבלעו, שהם הו׳ חדשים הנזכרים, ולתת בהם רשות אל הס"א דאיהי סיטרא "דחנם" להתאחז בו, וזה סוד: "לבלעו חנם".
ד. "ויען השטן את ה׳ ויאמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". סוד הענין הוא, שעדיין לא לקה הצדיק אלא בדברים שהם חוץ ממנו, והם החצוניות הגמור שלו. ואפילו הבנים אע"פ שהם יוצאי מעיו, כבר נתפרשו ממנו, והאדם יתן את עורם בעד עורו כי האדם קרוב אצל עצמו, וז"ש: "עור בעד עור". וכל שכן שעדיין לא לקה בנפשו ממש, ובהשאר לו בחינת הנפש שהיא בית קיבול לכל שאר המדרגות ולכל האורות, עדיין הוא מקוה שיבאו לו כל שאר המדרגות כבתחלה, הוא שאמר: "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו".
ה. ואמנם היה צריך לנסותו בנסיון הגדול שהוא "אל עצמו ואל בשרו", ואז נראה אם יעמוד בנסיונו או יהיה בועט ביסוריו, וז"ש: "אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא אל פניך יברכך". וגם עתה בפעם הזאת השנית לא הזיד השטן לומר אל הקב"ה שימסרה בידו, אלא "שלח נא ידך" ולא ידי.
ו. והרי שהקב"ה השיבו: "הנו בידך", להגדיל שכרו של הצדיק שיעמוד בנסיונו ויחזיק בתומתו אפילו כשנמסר ביד רשעתו של מלאך אכזרי. ואמנם כבר ידוע שהאדם חלש בטבעו כי סוף סוף אינו אלא עפר ואפר, ומתוך יסוריו הקשים אפשר שיאבד את עצמו וישחית את נפשו, וזה היה כנגד רצונו יתברך, שהיה רוצה אדרבא לשמור את נפשו, כדי להחזיר אליה כל שאר המדרגות שלה בגמר נסיונו, לפיכך אמר אל השטן: "אך את נפשו שמור". ומזה תבין כמה הטיבו אשר דברו רז"ל: שצערו של השטן היה גדול מצערו של איוב, והוא כמי שאומר שבור את החבית ושמור את יינה, שהכל מובן יפה במה שפירשנו.
ז. והנה השטן כשניתן לו רשות מיד יצא ממחיצתו ית׳ ושיסה את הרע של הנחש הקדמוני, שהוא סוד "שחין רע" ממש, כי אותיות שחין הם אותיות נחש י׳, כלומר שיסה בו בצדיק הזה כל הי' מדרגות של הנחש הטמא שיתאחזו בכל קומתו של הצדיק מכף רגלו ועד קדקדו, כדי שישמשו לב' פנים: הא' לצערו בצער הגמור מכל צדדיו, והב' כדי שישמרו את נפשו שלא תוכל לצאת משום צד ויוכרח לעמוד בצערו על כל פנים.
ח. והנה הצדיק הזה כשידע שנפל ביד הס"א, לפיכך נטל החרש שהוא דוגמתה כידוע, לקבל ממנו איזה תועלת, שמן המר יצא מתוק, והוא מיתוק הגרידה, וז"ש: "ויקח לו חרש להתגרד בו". עוד, אל תקרי להתגרד אלא להתגדר, והוא ענין השתיקה שלקח לו לבית מנוס שחרש הוא מלשון החרישו שימו יד על פה, וכענין שנאמר: ישב בדד וידום כי נטל עליו, ועוד כתיב: טוב ויחיל ודומם לתשועת ה׳, כי לבעל יסורין אין טוב משתיקה, לפי שעל ידיה הוא מעורר רחמי שמים. ועוד לקח החרש לרמוז, שכשם שכלי חרש שבירתו היא טהרתו, כך שבירתו של צדיק היא טהרתו, שהקב"ה בונה אותו בנין חדש וטהור לגמרי, כענין שנאמר: לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי.
וענין אמרו: "והוא יושב בתוך האפר", לפי שניטלו כל האורות שלו מצד החסד ולא נשאר לו כי אם הדין בלבד שהוא הפ"ר של מנצפ"ך שעם הכולל עולה -- כמנין אפ"ר.
ט. ואעפ"כ היה יושב ודומם וסובל את יסוריו באהבה ועודנו מחזיק בתומתו, עד שנתעוררה אשתו כנגדו שהיתה מצד הדין כדברינו לעיל ואמרה לו: "עודך מחזיק בתומתך ברך אלקים ומות", כלומר: שיטיח דברים כלפי מדת הדין הקדושה ויפיל את עצמו לסטרא דמותא, אולי ימצא לו נחת רוח מצדה כשישלים עמה. ורוח הקדש צווחת (משלי כ, כב) "אל תאמר אשלמה רע קוה אל ה׳ ויושע לך".
י. והרי שהצדיק הנאמן השיב אל אשתו הרשעה: "ויאמר אליה כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלקים ואת הרע לא נקבל". וסוד הענין הוא, לפי שיש בסטרא דקדושה ג' נשים דאינון בינה לאה ורחל, סוד הנשים הכבודות שיועצות תמיד את הטוב, כד"א: "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה". וכנגדן יש בסטרא דמסאבותא ג' נשים הנבלות: לילית, אגרת בת מחלת, ונעמה אימא דשדין, שיועצות תמיד את הרע. וכל שכן לילית חייבתא, שהיא "האחת" המיוחדת העולה על גביהן, שכל מגמתה תמיד לפתות ולהחטיא, וכל שכן אל הצדיק המנוסה, כענין שנאמר: "ואשת איש נפש יקרה תצוד".
לפיכך אמר איוב לאשתו: "כדבר אחת הנבלות תדברי", שהיא היתה משרש הנשים הכבודות ועכשיו אוחזת ותופסת אומנות "הנבלות", וכן לא יעשה, שהרי כשם שמקבלים ברצון טוב ההגנה וההצלה שבאה מן הגבורה שהוא הטוב שלה כד"ל, כך צריך לקבל ממנה בלב שלם הפורענות והיסורין שהם בחינת הרע שלה, וז"ש בלשון אתמהה: "גם את הטוב נקבל מאת האלקים ואת הרע לא נקבל". והרי שהעיד הכתוב בפירוש שעם כל הצרות וכל הפתויים, אעפ"ב עמד הצדיק בצדקו ולא הטיל פגם בייחוד הקדוש דאיהי רזא ר"כל זאת" בביטוי שפתיו, וז"ש: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו".
יא. "וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרע הזאת הבאה עליך וגו׳". סוד הענין הוא, לפי שכבר ידוע שהיסוד מקבל את השפע מכל הג׳ קוים,ודוגמתן היו לו לאיוב ג׳ רעים ממש שהיו משרש הג׳ קוים. וז"ש: "ויבאו איש ממקומו", שמשמע משרשו.
- אליפז התימני מצד הימין, כד"א: אלוה מתימן יבא.
- ובלדד השוחי מן הקו האמצעי שהוא סוד הגוף השוחח.
- וצופר הנעמתי מן השמאל שעליו הבינה שנקראת נועם כידוע.
"ויועדו יחדו", בסוד הכללות. "לבא לנוד לו", כלומר: שנדדו ויצאו משרשם בשבילו ולהנאתו ולנחמו קצת על ידי ההשפעות שלהן שהיו מביאין אצלו, ולא יהיה חסר לגמרי מאחר שהיה לו עכשיו קרבתן והנאתן של הג' הרעים הנזכרים שרומזים אל הג' קוים כמ"ש.
יב. ואמנם הצדיק שעומד במדרגת היסוד, בהיותו כלול מכל האורות, הנה הוא מאיר ומזהיר כל כך עד שזיוו והדרו ניכרים אף למרחוק. אבל עכשיו שניטלו ממנו כל האורות ונתאחז בו החשך של הקליפה, לפיכך פנה הודו, פנה זיוו, ופנה הדרו ולא יכירנו עוד מקומו. וזהו ענין אמרו בסמוך: "וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירוהו וישאו קולם דבכו", כדי להמתיק את דיניו ולעורר עליו רחמי שמים אפילו מתוך הדין הקשה, כי שערי דמעה לא ננעלו.
"ויקרעו איש מעילו", על הסתלקות אורותיו וקלקול צנורותיו. "ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה", לרמוז שצער היסוד הגיע גם אל הת"ת ואל המלכות, וזה סוד שמי"ם ה׳, כי הוא הקושר והמיחד את שניהם כידוע.
יג. "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות", אלו שבעת ימי אבלות על מיתת הבנים דאינון דרגין דכורין ומדת יום, וזהו הטעם אל "שבעת הימים" דיקא. "ושבעת לילות" על מיתת הבנות דאינון דרגין נוקבין ומדת לילה.
"ואין דובר אליו דבר", כענין אמרם ז"ל: איגרא דבי טמיא שתיקותא. והסוד הוא, כי "הדבר" הוא בחינת הנוקבא כידוע, ואין לה זיווג עם הזכר כי אם בבחינת הגדלות, והאבל הוא בבחינת הקטנות ואין לו זיווג, דלא אתיחדו קלא ודיבורא כחדא. וכל שכן היסוד כשהוא בסוד הקטנות שאז יש בו אחיזת החצונים רבה ועצומה, ולכן אי אפשר לו להזדווג עם בת זוגו, וז"ש: "ואין דובר אליו דבר", כי ראו כי גדל הכאב מאד, והכאב הוא מצד הס"א שהיתה מתאחזת בו שאין כאב גדול ממנו. וכל שכן שהגיע אחיזתה עד הת"ת דאיהו רזא דמ"ה, שהצדיק הזה הוא מילויו כד"ל, והוא סוד: "כי גדל הכאב מא"ד" שעולה מ"ה. ונרמז הענין מהם, בזריקתם העפר על ראשיהם השמימה.