מגילת האש פרק ד

עם ניקוד

וּבָעֵת הַהִיא הוֹלִיךְ הָאוֹיֵב בָּאֳנִיּוֹת מִשְּׁבִי יְרוּשָלַיִם מָאתַיִם בַּחוּרִים וּמָאתַיִם בַּחוּרוֹת. כֻּלָּם טְהוֹרִים בְּנֵי טְהוֹרִים, עָפְרֵי חֶמֶד מֵהַרְרֵי יְהוּדָה. טַל הַנֹּעַר עוֹד יָלִין בְּתַלְתַּלֵּיהֶם וְזֹהַר שְׁמֵי צִיּוֹן מֵעֵינֵיהֶם יַעֲרֹף. אֲבִיהֶם – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, וְאִמָּם – אַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה.
וַתִּמְעַט בְּעֵינֵי הָאוֹיֵב כִּי הִתְעַלֵּל בָּם וַיְשַׁקֵּץ לָנֶצַח אֶת-שִׁיַרת חַיֵּיהֶם הָרַעֲנַנִּים – וַיֹּאמֶר עוֹד לְכַלּוֹת נַפְשָׁם בְּשִׁמָּמוֹן וַלַהֲמִיתָם מִיתָה מְמֻשֶּׁכֶת בָּרָעָב וּבַצָּמָא. וַיַּפְשִׁיטֵם עֲרֻמִּים וַיּוֹרִידֵם אֶל-הָאִי הַשּׁוֹמֵם הַהוּא. אֶת-הַבַּחוּרִים לְבָד, אֶל-עֵבֶר הָאִי מִזֶּה, וְאֶת- הַבַּחוּרוֹת לְבָד, אֶל-הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי מִזֶּה, וַיַּעַזְבֵם שָׁם.
כִּי אָמַר הָאוֹיֵב הַבְּלִיַעַל: יֵחָצוּ – וְיִכָּפֵל מַשָּׂא אֲסוֹנָם! יִתְעוּ אֵלֶּה לְבַד וְאֵלֶּה לְבַד בָּאִי הַשּׁוֹמֵם, וְאַל-יִרְאוּ וְאַל-יִמְצְאוּ אֵלֶּה אֶת-אֵלֶּה, עַד יְבֹשֶׁת נַפְשָׁם וְהִמֵּק לְבָבָם וּכְבוֹת אוֹר עֵינִֵיהֶם; וּבִהְיוֹת כְּפֶשַׂע בֵּינֵיהֶם וִידֵיהֶם שְׁלוּחוֹת אֵלֶּה לִקְרַאת אֵלֶּה – וְהִתְעַוְּתוּ פְנֵיהֶם פִּתְאֹם, וּפָקוּ בִרְכֵּיהֶם וְנָפְלוּ אַרְצָה, וּמֵתוּ מוֹת זְוָעָה עַל-אֶרֶץ בַּרְזֶל תַּחַת שְׁמֵי נְחוּשָׁה, בְּאֶפֶס נֶחָמָה וּבְאֶפֶס חֶמְדָּה.
וַיֵּלְכוּ בָּאִי הַשּׁוֹמֵם שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְלֹא-מָצְאוּ מִחְיָה וָמָיִם. אֲבֵלִים וּמַחֲרִישִׁים הָלְכוּ וְאֵין דּוֹבֵר דָּבָר. עֵינֵיהֶם נְעוּצוֹת בַּחוֹל הַקּוֹדֵחַ וְרֹאשָׁם כָּפוּף תַּחַת לַהַט שֶׁמֶש, בְּשִׁבְטֵי אֵשׁ יִפְגָּעוּם חַדּוּדֵי צוּרִים וְעַקְרַבֵּי הַסְּלָעִים יִלְעֲגוּ לְאֵידָם.
כִּי אֵרַר יְיָ אֶת-הָאִי מֵעוֹלָם וַיְּהִי קֵרֵחַ וּצְחִיחַ, לֹא גִּדַּל בִּלְתִּי אִם-אֲבָנִים וְעַקְרַבִּים. וַחֲתִימַת דֶּשֶׁא אַיִן, וְאֵין אַמַּת צֵל וְאֵין נִיד חַיִּים – אַךְ דּוּמִיַּת תַּלְאוּבוֹת וִיקוֹד חֲרֵרִים מִסָּבִיב. וַתֵּלַהּ עֵינָם מִפְּנֵי קָרְחָתוֹ, בְּתוֹכָם הִתְעַלֵּף לִבָּם וְנַפְשָּם הִתְמוֹגָגָה. רוּחַ אַפָּם חוּטֵי אֵשׁ וְהֶבֶל פִּיהֶם שְׂרֵפַת נְשָׁמָה. גַּם-הֵד פַּעֲמֵיהֶם מֵת תַּחְתָּם עֲרִירִי וְצִלָּם בַּאֲשֶׁר נָפַל – נִשְׂרָף.
וַיֵּרָדֵם מַעְיַן חַיֵּיהֶם בְּתוֹכָם וַיִּשְׁתֹּק, וְנַפְשָׁם הִתְקַפְּלָה בְּפִנָּה אֲפֵלָה. וְאָפְסָה חֶמְדָּה, וְאָזְלַת יָד, וְנֶעֶצְמָה הָעַיִן מֵאֵלֶיהָ, וְלֹא יָדְעוּ כִּי-הוֹלְכִים הֵמָּה.
וְאוּלָם בַּחֲשֹׁךְ הַכֹּל בְּתוֹכָם וּבְהֵאָלֵם הַכֹּל – וְצָף פִּתְאֹם מִן-הַדְּמָמָה קוֹל צְעָדָה בְּטוּחָה וּקְצוּבָה. כְּהֵד פַּעֲמֵי רֶגֶל אֱמוּנָה בְּלֶכְתָּהּ וּכְהַלְמוּת לֵב נָבוֹן וְשׁוֹקֵט, וְלֹא-יָדַע אִישׁ מֵאַיִן בָּאָה הַצְּעָדָה וּלְמִי הִיא; כִּי מִתּוֹךְ לְבָבָם שְׁמָעוּהָ וּמֵאֶמְצַע כֻּלָּם יָצָאָה. וַיֵּדְעוּ כִּי אֶחָד פֶּלִאי מִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכָם וּלְבַב כֻּלָּם בִּלְבָבוֹ. וְנִמְשְׁכוּ אַחֲרֵי צַעֲדַת הַפֶּלִאי וְעֵינֵיהֶם עֲצוּמוֹת כְּשֶׁהָיוּ. נַפְשָּם כְּרוּכָה עַל-עֲקֵבוֹ וּבֵין פְּסִיעוֹת רַגְלָיו תִּתְלַבֵּט.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִתְחַזֵּק אֶחָד וְהֵצִיץ מִתּוֹךְ סְדַק עַפְעַפָּיו – וְהִפְלְתָה עֵינֹו מִכָּל-הַחֲבוּרָה שְׁנֵי בַּחוּרִים שָּוִים בְּקוֹמָה וּבִגְבוּרָה, שְׁנֵיהֶם מִשִּׁכְמָם וָמַעְלָה גְּבֹהִים מִכָּל-הַבַּחוּרִים וּשְׁנֵיהֶם אַנְשֵׁי רָזִים וְעֵינֵיהֶם גְּדוֹלוֹת וּפְקוּחוֹת לִרְוָחָה; וְאוּלָם הָאֶחָד עֶלֶם רַךְ בְּהִיר עֵינַיִם, וְהוּא מַבִּיט שָׁמַיְמָה, וַיְהִי כִּמְבַקֵּשׁ שָׁם אֶת-כּוֹכַב חַיָּיו, וְהַשֵּׁנִי אִישׁ אֵימוֹת זְעוּם עַפְעַפַּיִם, וְהוּא מַבִּיט אַרְצָה, וַיְהִי כִּמְבַקֵּשׁ אֶת-אֲבֵדַת נַפְשׁוֹ – וְלֹא יָדַע הָאִישׁ לְהַכְרִיעַ, מִי מִשְׁנֵיהֶם הַפֶּלִאי אֲשֶׁר יָכִין צַעֲדָם, אִם זֶה הָעֶלֶם הָרַךְ בְּהִיר הָעֵינַיִם וְאִם זֶה אִישׁ הָאֵימוֹת זְעוּם הָעַפְעַפַּיִם.
 

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.

ללא ניקוד

ובעת ההיא הוליך האויב באניות משבי ירושלים מאתיים בחורים ומאתיים בחורות. כולם טהורים בני טהורים, עפרי חמד, מהררי יהודה. טל הנוער עוד ילין בתלתליהם, וזוהר שמי ציון מעניניהם יערוף. אביהם – הצבי ישראל, ואמם – איילת השדה.

ותמעט בעיני האויב כי התעלל בם, וישקץ לנצח את שירת חייהם הרעננים, ויאמר עוד לכלות נפשם בשיממון, ולהמיתם מיתה ממושכת ברעב ובצמא. ויפשיטם ערומים, ויורידם אל האי השומם ההוא. את הבחורים לבד אל עבר האי מזה, ואת הבחורות לבד אל העבר השני מזה, ויעזבם שם.

כי אמר האויב הבליעל: ייחצו, ויכפל משא אסונם! יתעו אלה לבד ואלה לבד באי השומם, ואל יראו ואל ימצאו אלה את אלה, עד יבושת נפשם והמק לבבם וכבות אור עיניהם; ובהיות כפשע ביניהם וידיהם שלוחות אלה לקראת אלה, והתעוותו פניהם פתאום, ופקו ברכיהם ונפלו ארצה, ומתו מות זועה על ארץ ברזל תחת שמי נחושה, באפס נחמה ובאפס חמדה.

וילכו באי השומם שלושת ימים ולא מצאו מחיה ומים. אבלים ומחרישים הלכו, ואין דובר דבר. עיניהם נעוצות בחול הקודח, וראשם כפוף תחת להט שמש. בשבטי אש יפגעום חדודי צורים, ועקרבי הסלעים ילעגו לאידם.

כי ארר ה' את האי מעולם, ויהי קרח וצחיח, לא גדל בלתי אם אבנים ועקרבים. וחתימת דשא אין, ואין אמת צל ואין ניד חיים; אך דומיית תלאובות ויקוד חררים מסביב. ותלה עינם מפני קרחתו, בתוכם התעלף לבם ונפשם התמוגגה. רוח אפם חוטי אש, והבל פיהם – שרפת נשמה. גם הד פעמיהם מת תחתיו ערירי, וצלם באשר נפל נשרף.

ויירדם מעיין חייהם בתוכם וישתוק, ונפשם התקפלה בפנה אפלה. ואפסה חמדה, ואזלת יד, ונעצמה העין מאליה, ולא ידעו כי הולכים המה.

ואולם בחשוך הכל ובהיאלם הכל, וצף פתאום מן הדממה קול צעדה בטוחה וקצובה, כהד פעמי רגל אמונה בלכתה, וכהלמות לב נכון ושוקט. ולא ידע איש מאין באה הצעדה ולמי היא; כי מתוך לבבם שמעוה, ומאמצע כולם יצאה. וידעו כי אחד פלאי מתהלך בתוכם ולבב כולם בלבבו. ונמשכו אחרי צעדת הפלאי, ועיניהם עצומות כשהיו; נפשם כרוכה על עקבו, ובין פסיעות רגליו תתלבט.

ויש אשר התחזק אחד והציץ מתוך סדק עפעפיו, והפלתה עינו מכל החבורה שני בחורים שווים בקומה ובגבורה, שניהם משכמם ומעלה גבוהים מכל הבחורים, ושניהם אנשי רזים ועיניהם גדולות ופקוחות לרווחה; ואולם האחד עלם רך, בהיר עיניים, והוא מביט שמימה, ויהי כמבקש שם את כוכב חייו. והשני איש אימות, זעום עפעפיים, והוא מביט ארצה, ויהי כמבקש את אבידת נפשו. ולא ידע האיש להכריע, מי משניהם הוא הפלאי אשר יכין צעדם? האם זה העלם הרך בהיר העיניים, ואם זה איש האֵימוֹת זעום העפעפיים?

פרק ה